תכשיטים מדובאי

הצעה מפתה בדרך לדובאי

"אתה רציני עזריה? אתה נוסע עם כל המשפחה לדובאי"?! שאל אותי אִיתַּי.

שיערתי שהוא חושב לעצמו בראש משהו כמו 'עליך –  ממש לא הייתי מאמין'. אני תמיד חוזר על כך שאין כמו ארץ ישראל ותמה בקול בשביל מה צריך לשלם ולהתאמץ כל כך כדי להימנע מאווירא דארץ ישראל ולספוג קצת מטומאת ארץ העמים. בפרט שגם לנפש הבהמית יש מענה בארצנו הקדושה – אתרים ונופים מדהימים ויפים כל כך.

"האמת היא, שאני לא הייתי כל כך בעניין, אתה מכיר אותי" מצאתי את עצמי מסביר כמתנצל: "בסוף, הלחץ מצד אשתי הכריע את הכף. היא סיפרה ללא הרף איך כולם נוסעים, עד כמה חופשה כזו יכולה לסייע שיהיה לה כוח בשגרה השוחקת, להתמלא מזה עוד ועוד…"

"ואתה נכנעת למסע השכנועים", קטע אותי איתי, תוך שְׁבַּת-שְֹחוֹק ריחפה על שפתיו.

"בערך" הגבתי, "מה שהכריע בסוף היה הפרוספקט בו היא נופפה, עם פרסומת על קבוצה מאורגנת למשפחות שומרות מצוות, השגחה מהודרת צמודה. הכל נשמע מצוין ופסטורלי כל כך. מטעם חברה אמינה ומוכרת של טיולים".

נזכרתי איך ניסיתי לנחם את עצמי: 'אולי אנחנו עושים קצת בירור הניצוצות – מגיעים למקום נידח, עד לפני כמה שנים לא היו שם כמעט יהודים. אולי כמה הנחות-תפילין ומצוות שנספיק בימים הללו יוסיפו בבירור הניצוצות בעולם לקראת הגאולה'.

אשתי שמחה למשמע הגיגים אלה. ככה יש לנו גם סיבה רוחנית לנסיעה. למה לא…

"אתה יודע מה?" קטע איתי את רצף מחשבותיי, "תקשיב, יש לי חבר, הוא איש עסקים שנמצא תקופה בדובאי. אנחנו עושים שת"פים לפעמים ומנצלים הזדמנויות בהן אנשים נוסעים, מעבירים כל מיני חפצי ערך ומוכרים בארץ ומרוויחים את פערי המיסוי".

"נחמד" עניתי. "אני מוכן לסייע בעדך, שאוכל להרוויח עוד מצווה על הדרך. אבל מה עם קצת דמי-תיווך, סליחה, במושגים של מצוות אנחנו עכשיו, נקרא לזה דמי 'ואהבת לרעך כמוך', סגור"?

"אל תדאג" הוא טפח על שכמי. "עשרים דולר יספיקו"?

"זה יכול להיות נחמד" עניתי, "ואגב, אומרים עשרים דולרים" הייתי חייב לתקן.

כשהגעתי הביתה, סיפרתי לאשתי איך כשאִיתַי שמע על הנסיעה הוא שש עליה כמוצא שלל רב. "אני רק מקווה שלא יתפסו אותך במכס" היא ענתה.

"אני חושב שכשמעבירים רק כמות קטנה, לא תופסים על זה" השבתי בהגיון של מי שלא רגיל בנסיעות. "יחשבו שקנינו לצורך עצמנו" חשבתי בקול.

"אני מקווה" ענתה.

"אני רוצה להיות רגועה ומשוחררת בטיול. לא חסרים סיפורים על אנשים שהבריחו איתם חומרים מסוכנים, ומצאו את עצמם בכלא על לא עוול בכפם".

"אה" הנפתי ידי בביטול. "איתי הוא אדם ישר. אני לא מאמין שהוא ידבר על חפצי ערך סתמיים ויחדיר שם בסוף סמים".

"אני מקווה שהוא גם מעודכן במה שאתה חושב עליו" היא ענתה בצורה שגרמה לי לחייך.

"בכל אופן, אשים צדקה שהכל יעבור בשלום".

"בעזרת השם" עניתי. צריך לקוות בלי קשר לשת"פ, שהנסיעה תעבור כמו שצריך, ושנהנה בס"ד. "שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

מפגש מסתורי וחבילה עטופה

"הי עזאויה" אמר האיש. הוא היה עם משקפי שמש כהים. דבר שקצת החשיד אותי… "יס, איי אם עזריה" עניתי במבטא ישראלי צח.

"פרום וור יו נואו מי"? שאלתי אותו.

"פרום אִיתַּי" הוא ענה.

"איי האב א פאקג' פור איתי. דידנט יו טאק ביפור"?

"יס" עניתי ברוגז קל, "אבל למה אתה מדבר אתי באנגלית" המשכתי בקוצר רוח.

"הו" הוא שתק בתדהמה לרגע והתעשת: "אתה ווֹצֶה מְדַבֶּוֶות עִבְוִוית"? הוא ענה, והסיר את משקפיו תוך כדי: "הניי ההבילה טו מיסטר איתי".

בקושי החנקתי את צחוקי. חשבתי שהוא יודע עברית טוב והוא סתם 'עף על עצמו' עם האנגלית. מתברר שהוא אמנם יהודי, אך לא ישראלי. אולי מדרום אפריקה או משהו כזה.

קיבלתי את החבילה ולחצנו ידיים. החבילה התבררה כ-2 קופסאות בגודל של ספר עבה, עטופות בנייר מתנות. זה הרגיע אותי, גם אם ינסו לבדוק בשדה התעופה, יחשבו שזו מתנה שקניתי למישהו בארץ.

הטיסה עברה בשלום. אשתי הייתה מאושרת, ואני הייתי מאושר בעיקר בגלל שהיא מאושרת.

בבידוק הכל עבר בשלום. נלחצתי לרגע כשביקשו שאעביר שוב את המזוודה שלי. השתדלתי לשמור על ארשת פנים תמימה, ברוך השם זה עבר בשלום ולא ביקשו לפתוח.

אחרי יממה מהנחיתה, הפיזית והנפשית, תֵאם עמי איתי להיפגש כדי לתת לו את הסחורה. הוא כמובן העביר לי את 20 הדולרים המובטחים.

"בשמחות אצלכם" הוא קרץ לי.

לא ממש הבנתי את פשר האמרה. חשבתי שהוא מתרגש מלהיות סוחר…

גילוי התכשיטים והמחיר האמיתי בשוק

רק אחרי שבוע נודע לי מה בכלל היה בחבילה. "שמעתי שאשתו של איתי מוכרת שעונים ותכשיטים בבית" סיפרה לי אשתי יום אחד.

"זה אומר שזה מה שהיה בעטיפות התמימות" הבנתי עכשיו.

"זה מה שיש לך להגיד עזריה"? התפלאה אשתי.

"כן תמי, אז מה יש, למה את כל כך מופתעת"?

"אתה קצת תמים עזריה" היא אמרה בעדינות.

"על סיכון כזה שלקחת לא מספיקים 20 דולרים. אני בטוחה שמגיע לך יותר על ההברחה הזו".

אני לא ידעתי כל כך מה לומר.

"יודעת מה, אברר את זה, ואם מגיע לי יותר, אדרוש ממנו, אל תדאגי". רציתי להישאר הבעל הסמכותי והחזק, הדמות הזו שיודעת מה היא עושה.

עשיתי בירור קצר אצל חבר, כזה שמבלה הרבה במטוסים, 'איש העולם הגדול'. הבנתי ממנו שמקובל לדרוש על כל חבילה כזו חמישים דולרים, כך שעל המשלוח הזה הייתי אמור לגבות לפחות מאה דולרים.

ככה זה ב'שוק של ההברחות'.

מסתבר שלפתגם 'יש מחיר לכל תעלול' יש משמעות אמתית.

כשניסיתי להוציא מאיתי הודאה על המחיר הנמוך שהוא נתן לי, הוא הודה אבל מיד תירץ: "זו הבעיה שלך שהסכמת. זה העסק שלך עכשיו עם כמה שנשארת. זה לא ענייני שאתה חושב שמגיעים לך עוד 30 דולרים". ניסיתי להסביר לו שזה לא הוגן.

"זה כמו אדם שאמור לקבל שכר מינימום, והוא חושב ששכר המינימום הוא 20 ש"ח לשעה. האם זה לא גזל לתת לו רק 20 ש"ח"?

כאן איתי כבר לא ידע מה לענות.

"יודע מה" הצעתי בנדיבות: "אולי נלך לרב בורר, שיכריע מה עלינו לעשות במקרה כזה". הייתי בטוח שהצדק אתי, ולא עם אִיתַּי, אבל רציתי שיהיה רגוע שנקבל פסק על פי תורה.

כמה שווה הלחץ שנחסך

הסברנו לרב את הסיטואציה אליה נקלענו. לאחר שהרב שמע את תיאור המקרה, הוא הסביר לנו, שאמנם כבר בשולחן ערוך ישנה התייחסות מיוחדת לכך:

"אדם שעשה טובה לחבירו, מקבל הטובה לא יכול להתחמק ולומר 'בעיה שלך שעשית, אני לא חייב לשלם לך כי לא ביקשתי ממך, מותר לי לחשוב שעשית בחינם'. ההלכה קובעת שמקבל ההנאה חייב לשלם את השכר המקובל בשוק עבור הטובה שנעשתה עימו" (שו"ע חו"מ סי' רסד ס"ד).

"הרב, הוא שילם לי" הסברתי, "השאלה היא על זה שהוא ניצל את תמימותי ונתן לי פחות ממחצית ממה שמקובל על הברחות מהסוג הזה"!

הרב הרהר קצת וענה: "מצד אחד, מסתבר שגם אם איתי סיכם איתך על תשלום – אם הוא לא גילה לך מה אתה הולך לקחת איתך, זה שהסכמת על סכום נמוך לא נחשב כהסכמה. לפי זה היית לכאורה יכול לדרוש את ההפרש, כמו אדם שעשה בחינם שהזכרנו קודם שיש לשלם לו כמה שמגיע לו".

העברתי מבט מנצח לכיוונו של איתי, אך מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת.

הרב המשיך להסביר: "אבל צריך להבין דבר נוסף, כפי הנראה גובה השכר שנהוג לתת, תלוי ברמת החשש שהבלדר חושש שיתפסו אותו, כי באמת יש יותר סיכון בהברחת תכשיטים בכמות כזו לעומת הברחת פלאפון או שניים, לדוגמא".

"אהה" קרא איתי בקול: "כאן לא היה לך את הרגש של הפחד כי לא ידעת במה מדובר".

ניסיתי להזכיר את המקרה בו ביקשו שוב להעביר בבידוק.

"אמנם חששת קמעא" הסכים הרב, "אבל זה עדיין היה חשש על פתיחה של חפץ פשוט יותר. הפחד היה גובר לכאורה אם היית יודע שמדובר במשהו יותר בעייתי להברחה".

חייכתי לעצמי כשחשבתי איך רק אצל הרב אפשר להתדיין הלכתית על משהו שאסור חוקית. ככה זה בעולם שלנו, מה לעשות.

"ופחד על לשעבר אינו דומה לפחד בהווה" המשיך הרב. "כי לא משלמים על זה שאתה בלחץ עכשיו כשהיית אמור להיות בלחץ בזמן ההעברה" הבנתי.

"ולכן צריך לשער ולהפחית את סכום הפחד שנחסך ממך, מהסכום המקובל לשלם".

"קצת מסובך לשער דבר כזה" אמרתי יחד עם איתי.

הודינו לרב ויצאנו בשתיקה. איך נחשב עכשיו את ההפרש של הפחד והסכום המקובל אני עוד לא יודע, אבל בינתיים הרווחנו עוד הלכה מעניינת.

"מה שבטוח" אשתי סיכמה איתי לבסוף, "לא חוזרים על דברים כאלה שוב".

'אולי כמו שלא נטוס שוב'? רציתי לענות. אבל שתקתי. בינתיים אשאיר לאשתי את החוויה הנחמדה שנשארה לה מהטיול. מה יהיה הלאה? רק אלוקים יודע.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים