ביטול מנוי לחדר כושר: כמה לשלם?

העובדות

1. התובע מנהל מכון כושר בראשל"צ. המחיר למנוי דו חודשי: 310 לחודש. המחיר למנוי שנתי: 240 לחודש. הנתבע רכש לפני כמעט שנה (30.12.13) מנוי שנתי, הוא נתן צ'ק ביטחון ע"ס 2880 ש"ח שהוא הסכום הכולל לשנה, וסוכם שישלם כל חודש 240 ש"ח מזומן. בין הצדדים לא נחתם חוזה כלשהו. בחודש הראשון הגיע הנתבע ושילם 300 ש"ח (60 ש"ח על חשבון החודש השני). בחודש השני הגיע מספר פעמים ואחר כך הפסיק להגיע לחלוטין. התובע ניסה ולא הצליח ליצור קשר עם הנתבע במשך תקופה ארוכה, אם כי בינתיים נודע לו בעקיפין שאביו של הנתבע חולה. לאחר חג הסוכות שנה זו סיפר הנתבע לתובע שאכן הסיבה שהפסיק להגיע היא כי אביו היה חולה ונזקק לסיעוד צמוד ולא היה מישהו אחר שיעשה זאת במקום הנתבע.

הטענות

1. התובע טוען: בתחילה כששמעתי את הנסיבות הייתי מוכן להתפשר עם הנתבע שישלם לי 600 ש"ח עבור שמונת החודשים שלא הגיע ועוד 180 ש"ח עבור החודש השני שעבורו שילם רק 60 ש"ח. אך מאחר והוא סירב בתוקף לשלם ואף הטריח אותי לבוא לדין תורה אני דורש ממנו את מלוא הסכום עבור כל החודשים שעברו, כפי שמקובל במכוני הכושר במקרים של ביטול מנוי, כלומר עליו לשלם עבור 10 חודשים 240 ש"ח לחודש פחות 300 ש"ח שכבר שולמו, סה"כ – 2100 ש"ח.
2. הנתבע משיב: הסכום שהתובע מבקש אינו הגיוני. אם היה מבקש ממני 300 ש"ח (נוסף על ה-180 ש"ח שלדעתו אני צריך להשלים עבור החודש השני) לא הייתי מתווכח איתו. ובכלל, אילו הייתי יודע שהתנאים של התובע לביטול עסקה הם כנ"ל – לא הייתי רוכש מנוי לשנה.

משא ומתן

1. מבואר בשולחן ערוך שבעל הבית ששכר פועל ואירע אונס ואינו זקוק יותר לפועל, או השוכר בית ואירע אונס ואינו זקוק יותר לבית, פטור השוכר מלשלם (סימן שלד סעיף א וראה שם סעיף ד לעניין תלמיד שחלה). ואמנם הרמ"א כותב שאם שילם את כל הכסף אין צריך להחזיר לו כלום (וכ"כ הש"ך בסוף ס"ק ב בשם התוספות פרק האומנים דף ע"ט ריש ע"ב, מלבד ההפרש של "פועל בטל"), הרי מכל מקום בנידון דידן אין התובע מוחזק, שהרי התוספות שם כתבו טעם שחייב כיון ששילם מראש ולכן הרי זה על דעת שאם יחזור בו יגבה הפועל הכול, אבל צ'ק אינו אלא הוראה לבנק לשלם ולא תשלום ממש, ויש לומר שההוראה לבנק היא רק על כסף שודאי חייב לו (משפטי התורה חלק ב סימן ע"ג סעיף ח ובהערה שם).
2. בשו"ת "ויען דוד" (חלק ה חו"מ סימן ע"ח אות ז): "וכבר כתבתי (בחלק ב סימן רי"ח ור"כ) דצ'ק הוי רק הוראה לבנק שישלמו למחזיק שטר זה, ובודאי מי שהצ'ק בידו אינו מוחזק, וביד הנותן לבטלו בכל רגע, וכל שכן כשאין לצ'ק כיסוי, דלא עדיף מחספא בעלמא, (עד שישקיע הנותן כספים בבנק)".
3. וכן כתב שם ח"ב סימן רי"ט: "לפי עניות דעתי אין צ'ק שלנו דומה לממרני כלל, והצדק עם הגר"א זלאטניק שם [בשו"ת מנחת יצחק חלק ה סי' קיט], כי ממרני הוא שטר התחייבות והוא מחייב עצמו בזה להמוציאו, וכן הביא שם מהפוסקים שהיה בזה תקנת השוק שייחשבו ממרני כחיוב אפילו אם החוב פרוע, וגם זה בדינא דמלכותא. מה שאין כן בצ'ק הרי זה כתב לבנק שיתנו הכסף ואין בזה שום התחייבות רק כמו מכתב לשליח, ויכול לבטלו, וכן הסדר אצלם שכל זמן שלא נפרע יכולים לבטלו כידוע ואפילו בדיבורא בעלמא, ועל דעת זה ניתן הצ'ק ואין בצ'ק שום התחייבות כלל וכו', וגם דבדינא דמלכותא ברוב מדינות העולם אין שום התחייבות לשלם אם לא ירצה ובפרט כשאינו מחויב, ולא דמי לממרני".
4. ושם סימן ר"כ: "בודאי אין נתינת הצ'ק נחשב לפירעון, ומה לי אם עובר לסוחר או לא, וכי צ'ק לזמן מאוחר גם נחשב לפירעון מטעם שעובר לסוחר ומקבלים דין מן דין ומהכא להתם ומהתם להכא וכו', וכבר מקובל אצל כל האחרונים שצ'ק יש לו דין שטר ותו לא מידי".
5. שו"ת משנה הלכות חלק ט סי' רז: "דהמחאה הנקרא צ'ק בלע"ז אינו ממון ואין לו שום תוקף של ממון אלא הרי הוא שטר כתב ידו למי שהשליש אצלו מעות או הפקיד אצלו מעות וצווהו שכל מי שיביא שטר כתב ידו ייתן לו כפי הוראתו ובלשון אידיש "געלד-אנווייזונג" אבל אין לצ'ק שום דין ממון".
6. אבל בספר משפטיך ליעקב ח"א סי' כ"א אות ג כתב על הגישה האמורה: "סתירה משפטית לגישה זו מצאנו בפסיקת בית המשפט הרואה במוחזקות השיק כהוכחה לחוב ומחייבת את שכנגדו בהוכחה לטענת גנבה, זיוף וכדומה (ראה: פ"ד כו (1) עמ' 638-642). בהסתמך על הכלל של "שטרך בידי מאי בעי", חייב בית המשפט את כותב השיק בהוכחה לטענת מרמה. במידה והיחס לשיק הינו כהוראה גרידא, לא שייך לדון אותו לפי הכלל של 'שטרך בידי מאי בעי'".
7. וראה פתחי חושן הלואה פ"ב הערה צג שדן לדין "פוליסה" שהיא "כעין שיק בזמננו" והביא בשם שו"ת חקרי לב מהדו"ב יו"ד סי' ד "שרבו החולקים דסבירא להו דקיימא לן כרבנן דגורם לממון לאו כממון דמי", והעלה שכן הוא על כל פנים ב"נותן שטר חוב של עצמו שאינו אלא גורם לממון, משא"כ בנותן שט"ח של אחרים שנעשה אצלו שוה כסף".
8. וראה עוד שם פ"י הערה כא: "השיק בזמננו הוא למעשה הוראת תשלום".
9. אולם בהמשך דבריו שם כותב: "ומכל מקום יש למצוא צדדי זכות וקנין שיש למקבל השיק מצד מנהג המדינה כו' שעל פי מנהג המדינה המחזיק בשיק דינו כמחזיק בשטר חוב".
10. בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קנח כתב: "יש בזה ספיקא דדינא אם בטשיק מהני בתורת קנין כסף".
11. בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' תמז ס"ק ב: "גדר 'צ'ק' לא נתבאר אם זהו רק הודעה לבנק לשלם למוכ"ז מחשבונו, או נחשב לצורת פרעון שמעבירו הלאה, והנ"מ בזה דאם זהו רק הוראת תשלום אזי נשאר החוב הלואה ומשמט, ונחלקו בזה גדולי הוראה, ואין לנו הכרעה ברורה".
12. בספר מכירת חמץ כהלכתו להרב שטרן פ"ח הערה יט כתב: "שמעתי מהגר"ש ואזנר שליט"א דלא עדיפא משטר התחייבות כיון שיכול לבטלו, ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א דנתינת שיק מועיל על כל פנים מדין קנין סיטומתא".
13. בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קעד כתב בענין מי שגבאי חברת תלמוד תורה "עשו שטר חוב גמור עליו" שמתחייב לתת להם כך וכך, ו"עתה כאשר הגיע זמן הפרעון ושאלו ממנו הפרנסים כדי לקנות חצר א' עבר רוח אחרת עליו ומסרב לתת המעות ובראותו שדוחקים אותו בקש עילה שרוצה לשנותם וליתנם לצפת תו"בב או לירושלים ושואלים אם יש כח בידו לעשות או לאו". והשיב המהרשד"ם: "כיון שהמקדיש אותם הוא בעצמו עשה אליו שטר חוב, כבר באו לידי הגבאין ואין לבניו וליורשין שום כח יותר ופרנסי החברה יעשו הטוב בעיני ה' ואדם". מבואר מדבריו שנתינת שטר דינה כנתינת כסף עד שהנותן אינו יכול לשנות הצדקה לצדקה אחרת. לפי זה הוא הדין צ'ק לדעות שנחשב שטר ולא רק הוראה לבנק.
14. בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' טו כתב בענין מי שלוה קודם השמיטה ולא עשה פרוזבול: "והנה אם בשעת הלואה נתן הלוה טשעק שלו על זמן דאחר השמיטה הוא כקביעות זמן, ועוד יותר מזה שהוא נחשב גם כתשלומין מאחר שאסור לפסול טשעק בדינא דמלכותא". אמנם בענין זה יש לכאורה חילוק בין ארה"ב לא"י, ששם הוא מעשה פלילי ואילו כאן אינו מעשה פלילי אלא תלוי בנסיבות ואם היה הצדקה סבירה לביטול אינו נחשב איסור חוקי. וראה משפטיך ליעקב ביחד לא"ע.
15. בספר נטעי גבריאל שמיטת כספים פי"ב הערה יא הביא מכרם ציון הלכות שביעית עמ' פח: "בטשעק שהגיע זמנו ועומד להגבות נחשב כגבוי ואינו נשמט, ובפרט כיום שבדרך כלל מתנהל כל עניני מסחר קנין פרעונות בדרך נתינת צקי"ם הרי זה דרך פרעון ונחשב כגבוי". אבל אם הצ'ק דחוי לתאריך מאוחר יותר אינו נחשב כגבוי.
16. גם השבט הלוי סובר שצ'ק שאפשר כבר לפדותו נחשב כגבוי (שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' רצא): "לוה שנתן שק למלוה ועדין לא גבאו האם שמיטה משמטת את החוב או לא האם נחשב ע"י צ'ק החוב כגבוי כיון שבידו לממש את הפרעון או דילמא כיון דבפועל עדין אין דבר שוה ממון בידו לאו כגבוי דמי. הנה אין לי פנאי להאריך בזה, אבל דעתי נותן דאינו משמט דצ'ק העומד ליפרע שוה כסף בידו או ע"י שיפרע בעצמו, או ע"י שיכל למכרו או לתיתו לאחר בשווה כסף, ונקרא שפיר של אחיך בידיך". ולכאורה מלשונו "כיון שבידו לממש את הפירעון" משמע שדווקא מרגע שיכול לממשו נחשב "כגבוי" ולא בתאריך מוקדם יותר.
17. גם מדברי הרב אוירבאך משמע שצ'ק מזומן נחשב קצת כגבוי (שו"ת מנחת שלמה ח"ב-ג סי' קכג אות ד): "חושבני דהמחאה [צ'ק] חשיב קצת כגבוי, שהרי המלווה יכול מיד להעבירו לאחר לפרוע בו חוב או לקנות בו צרכיו".
18. בשו"ת ישיב יצחק ח"ג עמ' שלד פסק שמחמת המחלוקות הנ"ל יש לומר "קים לי" לטובת המוחזק. ע"כ. אך יש לדון מי הוא המוחזק בכהאי גונא, דלכאורה זה עצמו תלוי במחלוקת הנ"ל. וגם תלוי האם הצ'ק מזומן או לא. ויש לציין גם שהסכום שבצ'ק לכאורה גבוה לכולי עלמא ממה שחייב הנתבע, שהרי עדיין לא עברה שנה כך שבודאי אינו חייב כל הסכום שבצ'ק.
19. בספר משפטיך ליעקב ח"א סימן יא אות יב הביא את דברי החתם סופר ש"מטבע" מהותו היא דבר שהסוחר חייב לקבלו בתמורה לסחורתו, ולכן לדעתו שטרות שונים של הבנקים אינם נחשבים כסף. ומסיק המשפטי יעקב: "לפי זה אין המוחזק בהמחאות יחשב כמוחזק לענין דין המוציא מחבירו".
20. אמנם, בהמשך הדברים שם באות יג מבאר שלדעת המחבר בשו"ע סי' פב סי"ב המחזיק בשטר בלבד אינו נחשב מוחזק בממון ודינו כהמוציא מחבירו שעליו הראיה, ואילו לדעת הסמ"ע והש"ך שם המוחזק בשטר נחשב מוחזק בממון ואין דינו כהמוציא מחבירו. והוא הדין במוחזק בצ'ק.
21. אבל שם באות יד מבאר שלדעת קצות החושן שם ס"ק ח אין שטר נחשב כגבוי אלא אם גובים בו גם ממשועבדים. לפי זה המחזיק בצ'ק אינו נחשב מוחזק גם לדעת הסמ"ע והש"ך מאחר שאין בו גבייה ממשועבדים.
22. ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ט"ו) כתב: "כיון דאסור לבטלו משום דינא דמלכותא נחשב כגבוי ואינו משמט, וכן כתב שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' רצ"א כיון שהצ'ק עובר לסוחר ודרך העולם לקבלו ודינו ככסף מזומן ואין שייך בה עניין לא יגוש וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קל"ד אות י"ט דהמחאה (צ'ק) חשיב קצת כגבוי, שהרי המלווה יכול מיד להעבירו לאחר לפרוע בו חוב או לקנות בו צרכיו וגם אפשר דחשיב עכ"פ כמשכון דאין שביעית משמטת וכן אמר לי כ"ק אדמו"ר בעל ברך משה מסאטמאר זצ"ל, וכן כתב לי הגאון רבי יעקב יצחק ניימאן זצ"ל שדרך העולם לתת ולקנות בצ'קים בשופי,לכן דינו כגבוי." ובנידון דידן מכיון שהנתבע מוחזק, אינו צריך לשלם על החודשים שלא הופיע עקב מצבו הרפואי של אביו. גם מצד "מנהג המדינה" אין מקום לחייב את צד ב' לשלם על החודשים שלא ניצל, כי: (א) על פי מה שביררנו בארבעה מכוני כושר בארבע ערים שונות ברחבי הארץ, ענו כולם פה אחד שבמקרה שיוודע להם אפילו בדיעבד שאי הופעת הלקוח במכון בתקופת המנוי היתה מסיבת אונס סבירה (ולאו דוקא בעיה רפואית אישית אלא אפילו בעיה משפחתית כגון פטירת אחד ההורים), הם ינהגו עימו באנושיות ובהתחשבות, חלקם אמרו שיחזירו את כל הכסף שלא נוצל, וחלקם אמרו שיגבו רק דמי ביטול סבירים כגון תשלום על חודש אחד נוסף. אחד ממנהלי מכוני הכושר הוסיף שידוע לו שמכוני הכושר הגדולים כגון הרשתות מתנהגים באופן שונה ומהם קשה מאוד להוציא כסף שכבר שולם, אבל המכונים הקטנים מתנהגים בהתחשבות, כדי לא להרחיק לקוחות (יש לציין שבפניה אל מכוני הכושר הנ"ל הודגש שהשאלה נשאלת לא מלקוח פוטנציאלי, אלא מ'בורר' שנדרש להכריע בין בעלי דין ומעוניין לערוך סקר קטן אודות מנהג המכונים בנושא זה). בנידון דידן מדובר במכון כושר קטן יחסית, וכפי שטען בפנינו הנתבע (והתובע הודה לו) שהמכון פתוח רק בשעות מסוימות במשך היום ובנוסף לכך אחה"צ צריכים הלקוחות לשלוח מסרון לוודא שאפשר להגיע. ובכן, קשה לקבל את הטענה שבנידון כזה קיים "מנהג" ברור לגבות מהלקוח תשלום מלא עבור התקופה שלא נוצלה. (ב) חוק המדינה קובע שבעל עסק המעוניין לגבות מהלקוח דמי ביטול על ביטול עסקה מתמשכת, חייב ליידע אותו קודם ביצוע העסקה שביטולה כרוך בתשלום וכן את פירוט התשלום (חוק הגנת הצרכן תשמ"א סעיף 13ג(א)-(ב)(3)). לפי זה, בנידון שלנו שלא נחתם חוזה בין הצדדים והנתבע טוען (והתובע לא הכחיש) שלא ידע מה הם כללי ביטול המנוי ואילו ידע לא היה עושה מנוי לשנה, קשה מאוד לומר שגם בסגנון עסקה שכזה קיים "מנהג" לגבות מן הלקוח את כל דמי המנוי למרות שלא נוצלו, ובפרט שמצאנו פסקי דין של בתי המשפט האזרחיים ששללו את זכותו של מנהל מכון כושר לגבות דמי ביטול מהסיבה הנ"ל.
23. ג. על פי הנ"ל אין הנתבע צריך לשלם לתובע אלא עבור שני חודשים שהשתמש במכון. אולם כיון שהמנוי לשנה התבטל, נמצא שהנתבע לא היה מנוי אלא לחודשיים, ועל כן עליו לשלם 310 לחודש כמחיר המחירון למנוי דו חודשי וכנ"ל.

מסקנה

1. על פי כל האמור סך כל התשלום שמגיע לתובע מהנתבע עבור השימוש במכון הכושר הינו 620 ש"ח, וכיון שכבר שילם 300, נותר לו לשלם 320 ש"ח.