הלוואת מיזם שהסתבכה: מי משלם?

עובדות

1. נתבע א' ונתבע ב' הינם שותפים בהקמתו של מיזם ספציפי (אתר מכירות) כבר במשך כחמשה חודשים. נתבע ב' פנה אל התובע בבקשה להשקיע בקידום המיזם הקיים. בחוזה ההתקשרות סוכם שהתובע ישקיע כעת 70% מההוצאות הנדרשות, דהיינו 25,000$ בפריסה של 4 חודשים (25,000 ₪ לחודש). במהלך ארבעת החודשים יתעסקו נתבע א' ונתבע ב' בכסף שהשקיע התובע.
2. חלוקת הרווחים תוכננה כך: התובע יקבל 30% מהרווחים. נתבע א' ונתבע ב' יתחלקו ב- 70% מהרווחים [ראה להלן סעיף יח].
3. למרות שבחוזה ההתקשרות מוזכרים וחתומים רק התובע ונתבע ב', ברור ומוסכם על כל הצדדים שההתקשרות וההסכם נעשו ברצונו ובהסכמתו המלאה של נתבע א'.
4. עם זאת יש לציין שבמהלך הדיון התייחסו נתבע ב' ונתבע א' אל נתבע א' כאל ערב על ההלוואה, ולא כשותף.
5. בכותרת חוזה ההתקשרות בין הצדדים נכתב: "הסכם שותפות בין:______ ו:_____ ". בתוכן החוזה נכתב "… יבחון ויחליט אם הוא רוצה להמשיך כשותף מלא בחברה". מניסוח זה נראה כי התובע נעשה שותף עם נתבע א' ונתבע ב' מרגע נתינת הכסף. אמנם, כל הצדדים מודים כי למרות הכתוב בחוזה ההתקשרות, התובע לא הסכים כלל להיות משקיע ושותף במיזם שניהלו נתבע א' ונתבע ב', והכסף שהסכים לתת היה בתורת הלוואה לנתבע א' ונתבע ב' למשך ארבעה חודשי ניסיון, כשבמהלכם ישקול התובע את הצטרפותו כשותף שלישי לעסק שבו שותפים נתבע א' וב', ובתום ארבעת החודשים – אם ירצה התובע להצטרף כשותף שלישי, יהפוך כסף הלוואה להשקעה ושותפות במיזם [בכך מסביר התובע את הסכמתו לקבל 30% בלבד מהריווח, כיון שהוא כלל לא נטל סיכון לכספו, שניתן כהלוואה בלבד, עם אופציה לשותפות בעתיד], ואם ימאן – יוכל לדרוש בחזרה את כל כספו ולקבלו עד 30 יום.
6. התובע טוען שבתוך הדו"ד שהיה לו עם נתבע ב' בעת חתימת חוזה ההתקשרות, הוזכר בעל פה שאם יראה התובע שהעסק אינו מתנהל לשביעות רצונו, יהיה רשאי לדרוש את ביטול השותפות גם בתוך ארבעת חודשי הנסיון, ולקבל את כספו עד 30 יום מרגע הביטול.
7. התובע העביר לנתבע ב' במשך חודשיים את התחייבויותיו כסדרן (25,000×2=50,000 ₪). אך מהחודש השלישי ואילך הוא לא העביר את הכסף.
8. במהלך החודש השלישי הודיע נתבע א' לתובע כי הוא עומד לסגור את המשרד בו ניהלו את המיזם עד עתה – התובע טוען שכפי שבדק בעצמו העסק נקלע לקשיים, ואינו עתיד להניב רווחים.
9. בנוסף לכך נתבע ב' אמר לו בשיחה פרטית שמצבו הכלכלי הפרטי אינו מזהיר.
10. בנוסף לכך, לתובע הייתה ביקורת על סגנון ניהול המיזם, הפרסום וההתנהלות הכללית. ובפרט, שלטענת התובע, [המשמש כעובד של נתבע א' בקידום המיזם] הודיע מראש על לוח-זמנים מסוים ואחר כך שינה את דבריו, ועוד אי-דיוקים כאלה ואחרים בהתנהלות הכללית שלא מצאה חן בעיניו.
11. בצירוף ג' הסיבות הללו החליט התובע שלא להעביר עוד 50,000 ₪ [x225,000 ₪ בשני החודשים הנותרים] כפי שסוכם בחוזה ההתקשרות. והוסיף, שכבר מעתה הוא החליט שבתום ארבעת החודשים הוא לא מעוניין להכנס כשותף שלישי.
12. בעניין הכסף שכבר ניתן על ידי תובע – ציטט נתבע א' את מה שנכתב בהסכם ההתקשרות: "… יעביר 25,000$ לתיפעול החברה שיספיק ל 4 חודשים הקרובים שזה עד ה 30/9/2016. לאחר התקופה הזאת … יבחון את מצב החברה … ויחליט אם הוא רוצה להמשיך … במידה ו … יחליט לא להמשיך … יצטרך להחזיר ל … את הסכום ש … השקיע". מתוך היצמדות לנכתב בהסכם, טוען נתבע א' שתחילה על התובע להעביר את כל ה-25,000$, ורק לאחר מכן יוכל לבחון את רצונו להמשיך או לפרוש, ובאם יחליט לפרוש אז יצטרכו נתבע א' וג' להשיב לו את כספו, ומכיון שהתובע לא עמד בהתחייבות עליה הוא חתום בשטר (להעביר את כל ה-25,000$) – פטור נתבע א' מלפרוע לו כלל, עד שיקיים את מה שנכתב בשטר. על פי טענה זו מעוניין נתבע א' לפטור גם את נתבע ב' מחיוב כלשהו כלפי התובע.
13. בנוסף לכך טוען נתבע א', שבאופן אישי אין לו מידע שכספו של תובע אכן הושקע במיזם המשותף, מפני שניהול המיזם התבצע על ידי נתבע ב' בלבד.

טענות הצדדים

1. התובע דורש מנתבע א' ונתבע ב' להשיב לו את ה-50,000 ₪ שנתן להם כהלוואה במשך ב' החודשים הראשונים.
2. נתבע א' מעוניין לפטור את עצמו ואת נתבע ב' בינתיים מלהשיב את ה-50,000 ₪ שנתן תובע.
3. נתבע ב' מודה לטענותיו של התובע ומביע נכונות לספוג את הנזק אם כך הדין, ואפילו לבדו.

משא ומתן

1. על פי הודאת כל הצדדים (סעיפים 1-3) כי נתבע א' הינו שותפו של נתבע ב' והחתימה על הסכם ההתקשרות נעשתה בידיעתו ובהסכמתו של נתבע א', הסכם ההתקשרות שחתמו עליו תובע ונתבע ב' מחייב גם את נתבע א'. על כן, האמרה שנאמרה על ידי הצדדים במהלך הדיון כי נתבע א' אינו אלא ערב על ההלוואה (סעיף 3) אינה מדוייקת, ולאמיתו של דבר מוטלים אף עליו הזכויות והחובות הנגזרות מהסכם ההתקשרות עם תובע כדין שותף, וכדלהלן.
2. למרות שבהסכם ההתקשרות נכתב כי זהו "הסכם שותפות …", כל הצדדים מודים (ראה סעיף 4) כי התובע לא התכוון להיות שותף החל מרגע נתינת הכסף, אלא נתן את כספו כהלוואה עם אופצייה להשאירו בידי השותפים ולהצטרף עימם כשותף לאחר ארבעת החודשים.
3. בנוגע לטענתו של נתבע א' לפטור את עצמו (ואת נתבע ב') מלהשיב לתובע את 50,000 ₪ שנתן להם כבר, מפני שלא עמד בהסכם ההתקשרות (סעיף ח) –
4. בשלחן ערוך (חו"מ סי' לט סי"ז) נפסק: "לווה שבא לבית דין בשטר חוב שבידו, לכפות את המלוה להלותו עד זמן שקבע, אפילו נתברר שמדעת המלוה נכתב, יכול לחזור בו". כלומר, מלווה שחתם על שטר הלוואה, יכול לחזור בו מלהלוות.
5. הש"ך (ס"ק מט) הביא, שמקור דברי המחבר הם מתשובות הרשב"א (סי' א'נד), אך הרמב"ן ועוד ראשונים חולקים על הרשב"א וסוברים שאין המלווה יכול לחזור בו אחר שהתחייב בשטר, והמחבר עצמו חשש לדבריהם והביא את דעתם בשלחן ערוך להלן (סי' רלח ס"ג) בשם "יש מי שאומר". על כן הסיק הש"ך (שם): "נראה דדין זה הוי ספיקא דדינא (וכ"כ בס' גידולי תרומה שם דכיון דהמלוה מוחזק אין להוציא ממנו נגד דעת הרשב"א והטור כו' משמע דהוי ספיקא דדינא) וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ר וסי' רי"ג דהמוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ן וסייעתו". וכ"כ בבאר היטב (סי' לט ס"ק לב): "נראה דדין זה הוי ספיקא דדינא והמוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ן וסיעתו".

למעשה, כיו שהתובע (המלווה) מוחזק במעות, יכול הוא לומר 'קים לי' כדעת הרשב"א ולחזור בו מהתחייבותו להלוות לנתבע א' ונתבע ב' 50,000 ₪ נוספים.

1. בנוגע לטענת נתבע א' שלא ידוע לו בבירור שכספו של התובע אכן הגיע לעסק השותפות –
2. לאחר שיחה עם … , מי שכאמור עבד בניהול המיזם, מתברר שהלה קיבל מנתבע ב' משכורת במשך שלושה חודשים על עבודתו זו, אשר מזה מוכח שאכן הכסף שהלוה התובע לנתבע ב' הופנה לעסק המשותף. וכך מעיד נתבע ב' גם ביחס לשאר הסכום.
3. אלא שעדיין יש לדון האם אכן נתבע א' משועבד להלואה שלקח נתבע ב' מהתובע –
4. בשו"ע (חו"מ סי' עז ס"א) נפסק: "שנים שלוו כאחד כו' שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו". אבל בנידון דידן לא לוו ממש "כאחד", אלא נתבע ב' לוה מהתובע עבור עצמו ועבור נתבע א' ברצונו ובהסכמתו של נתבע א'. לדעת המחבר (שם ס"ב), גם בכהאי גוונא משועבד נתבע א' כמו נתבע ב' לכל דבר וענין, ובלשונו: "שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות, השני משועבד אף על פי שלא היה עמו בקנין בשעת הלואה, ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות, או שיתברר הדבר בעדים, אז דינם כשנים שלוו כאחד". לפי זה, מאחר ונתבע א' מודה שנתבע ב' לוה "לצורך השותפות", לדעת המחבר דינו כמי שלוה עם נתבע ב' "כאחד", והרי הוא משועבד להלואה כמותו, ויתירה מזו – "שניהם ערבים זה לזה" כל אחד גם לחלק חבירו.
5. אמנם, הרמ"א (שם) חולק על המחבר וכותב: "ויש אומרים דאם לא נתברר הדבר בעדים, רק שהשותף מודה, אין צריך לשלם". וראה סמ"ע (שם ס"ק ח) שביאר את דברי הרמ"א על פי המהר"י בי רב, שאם "ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה" הרי זה כאילו "נתברר הדבר בעדים", וזאת משום "שבזמן ההלואה" לא היה יכול השותף "להכחיש" זאת, ולכן אף הוא משועבד. לדבריו, בנידון דידן, אף שבהסכם השותפות כתוב שתובע נותן את הכסף לצורך "תיפעול החברה", מכל מקום מאחר ושמו של נתבע א' אינו מוזכר שם כלל, ובנוסף לכך כולם מודים שהכסף של תובע נכנס לחשבונו הפרטי של נתבע ב' (ראה שו"ת כנסת ישראל גרוסמן סי' לה אות יח), נמצא "שבזמן ההלואה" יכל נתבע א' "להכחיש" ולטעון שהלואה זו ניתנה לצורך עסק פרטי של נתבע ב' ולא לצורך העסק המשותף, ואף שכעת הוא "מודה" שהכסף ניתן לצורך ההלואה, מכל מקום מאחר ו"בזמן ההלואה" יכל להכחיש זאת – לא השתעבד להלואה זו. ואם כן חלים על נידון דידן דברי הסמ"ע שם: "כיון שבזמן ההלואה היה יכול להכחיש, הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו". נמצא לפי דברי הרמ"א והסמ"ע, שלמרות שנתבע א' מודה שההלואה ניתנה לצורך השותפות, כיון ש"בתחילת השעבוד היה יכול לכפור אם רצה" – אינו משועבד להלואה זו.
6. אכן, גם לפי ביאור הסמ"ע בדברי הרמ"א, אין נתבע א' נפטר אלא מתביעת התובע, אבל מתביעת נתבע ב' אינו נפטר. כלומר, אחרי שנתבע ב' ישלם לתובע את כל ההלואה, יכול נתבע ב' לבוא אל נתבע א' בתביעה שמאחר והלואה זו שימשה לצורך העסק המשותף של שניהם (והדבר הוכח כנ"ל אות טז) עליו להשתתף עימו בהחזרתה לפי חלקו בעסק המשותף, וכמו שכתב הש"ך שם ס"ק י: "כאן מיירי שפטור נגד המלוה, אבל השותף מצי טען שבא הממון לשותפות וחלקו שוה בשוה". וכדבריו כתב גם האורים (שם ס"ק ט): "אין צריך לשלם – פירוש למלוה, אבל אם שותף הלוה תובעו הנחתי כך ממון לשותפות יותר ממך כי לויתי מאחר, והוא מודה, פשיטא דצריך לשלם חלקו".
7. עוד פרט חשוב מוסיף האורים וכותב: "והא דלא מוציא מדר' נתן עיין תומים (שם) דמיירי דאית ליה נכסים לראשון, רק המלוה רוצה לגבות משני, דראשון גברא אלמא". וכך כתב בתומים (שם ס"ק ה): "בדאית ליה ללוה הראשון נכסי, רק הוא גברא אלמא כו', יאמר השני לאו בעל דברים דידי את, ומדר' נתן לא שייך, דאית ליה נכסי, ואם יבא הוא ויתבעני אשלם לו". כלומר, ראובן שחייב לשמעון ושמעון חייב ללוי יכול לוי להוציא ישירות מראובן על פי "שיעבודא דר' נתן". לפי זה, מאחר והשותף שלוה חייב למלוה, והשותף שלא לוה חייב לשותף שלוה, מדוע לא יוציא המלוה ישירות מהשותף שלא לוה חצי מהפירעון, על כך משיב התומים שהדבר תלוי מפני מה פונה המלוה לשותף שלא לוה, אם מפני שלשותף שלוה אין נכסים ואין לו אפשרות לשלם, יכול המלוה להוציא ישירות מהשותף שלא לוה את החלק שחייב לשלם לשותף שלוה, אבל אם לשותף שלוה יש נכסים רק שהוא אדם קשה ומשום כך המלוה אינו יכול להוציא ממנו, בכהאי גוונא אין המלוה יכול להוציא ישירות מהשותף שלא לוה מכוח שיעבודא דרבי נתן. לפי זה בנידון דידן, אם לנתבע ב' יש נכסים לשלם מהם לתובע את כל החוב, אין התובע יכול לתבוע ישירות את נתבע א', גם אם אינו יכול להוציא מנתבע ב' מחמת קשיותו, אבל אם יתברר שלנתבע ב' אין שום נכסים לשלם את כל החוב, יוכל תובע לפנות ישירות לנתבע א' לשלם לו את חלקו בפירעון ההלואה מכוח היותו שותף.
8. אמנם, הש"ך (שם ס"ק ט) חולק על הסמ"ע, ולדעתו אם "נתברר או מודה שבהסכמתו ובציוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות" – "לכולי עלמא חייב", וגם לא תועיל טענתו "שלא בא לצורך השותפות". לדבריו, מאחר ובנידון דידן נתבע א' הודה שהלואת נתבע ב' מתובע נעשתה ברצונו והסכמתו, הרי הוא חייב, ומפשטות דברי הש"ך משמע שבמקרה כזה יסכים הרמ"א עם דברי המחבר הנ"ל ש"אז דינם כשנים שלוו כאחד", ולפי זה לא רק שנתבע א' חייב לשלם את חלקו בהלואה, אלא הוא אף ערב לחלקו של נתבע ב', שהרי כאמור – "שנים שלוו כאחד כו' שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו". [וגם לדברי הנתיבות שם (ביאורים ס"ק ד) ש"לענין שיהיה ערבות בעינן שיהיו עדים שבציוויו לוה", אין הכוונה שכל שאין עדים אינו נעשה ערב, אלא דוקא אם אין עדים ובנוסף לכך "אומר שלא בא המעות לתוך השותפות" – אז "נאמן ולא הוי ערב כלל". אבל בנידון דידן שאינו טוען "שלא בא המעות לתוך השותפות" אלא שאומר שהוא לא ראה שהכסף אכן בא לשותפות – בזה לא אמר הנתיבות שאינו נעשה ערב כל שמודה שבציוויו לוה].
9. גם הנתיבות (שם ביאורים ס"ק ד) חולק על הסמ"ע, ונוקט שאם השותף מודה ששותפו "לוה מעות לצורך השותפות ונתן המעות לתוך השותפות" – "מהיכי תיתי לא ישלם". לפי זה, בנידון דידן שנתבע א' מודה שנתבע ב' לוה "לצורך השותפות", אף שטוען שלא ידוע לו ש"נתן המעות לתוך השותפות", מאחר ולאחר מעשה התברר שאכן הכסף בא "לתוך השותפות" (כנ"ל אות טז) – "מהיכי תיתי לא ישלם" נתבע א' את חלקו בהלואה זו. וגם לדבריו נראה פשוט שנתבע א' לא רק משועבד לשלם את חלקו בהלואה, אלא הוא אף ערב לחלקו של נתבע ב', כדין שותפים "שלוו כאחד".
10. נמצא עולה שלדעת הסמ"ע לתובע אין תביעה על נתבע א' כי הוא מעולם לא השתעבד אליו כלווה ורק נתבע ב' השתעבד, אך מכל מקום נתבע א' משועבד לנתבע ב' מכוח היותו שותפו וחייב להשתתף עמו בהוצאות פירעון ההלואה בהתאם לחלקו בשותפות; ואילו לדעת הש"ך והנתיבות נתבע א' משועבד לתובע לפירעון ההלואה כמו נתבע ב', ויתירה מזו הוא אף ערב לשלם את חלקו של נתבע ב' במקרה ותובע לא יצליח לגבות ממנו את חלקו.
11. למעשה, מכיון שנתבע א' מוחזק בכספו, רשאי לומר "קים לי" כהסמ"ע ולפטור את עצמו משיעבוד להלואה שהלוה התובע, אבל לשותפו נתבע ב' הינו משועבד להשתתף עמו בפירעון ההלואה כפי חלקו בשותפות. ואם יתברר שלנתבע ב' אין כסף ואף לא נכסים לגבות מהם, יוכל התובע לפנות ישירות לנתבע א' לשלם את חלקו בפירעון מדין שיעבודא דר' נתן.
12. אחר שהוברר שאחריות פירעון ההלואה לתובע בסך 50,000 ₪ מוטלת במלואה על נתבע ב', ועם זאת נתבע ב' זכאי לדרוש מנתבע א' השתתפות בהוצאה זו כפי חלקו בשותפות, יש לברר כמה אחוזים מסכום ההלואה ישלם נתבע ב' וכמה נתבע א'.
13. על פי שיחות טלפון שהתקיימו עם נתבע א' ונתבע ב', הוברר כי למרות שהצדדים הגדירו את עצמם כשותפים, לא הייתה זו שותפות שווה (50% לכל צד), מפני ששותפותו של נתבע א' התבטאה יותר מהבחינה הכספית, ושותפותו של נתבע ב' התבטאה בעיקר בניהול וארגון המיזם. לפי דברי נתבע א', הוא לא היה מעניק לשותפו (נתבע ב') יותר מ-30% מרווחי המיזם. משמעות הדבר היא שלדעת נתבע א' 70% מהמיזם שייך לו. מזה נגזר ממילא כי נתבע א' מתחייב גם ב-70% מהחובות שצבר המיזם.
14. בהתאם לכך, יש לחייב את נתבע ב' לפרוע לתובע את מלוא סכום ההלואה 50,000 ₪, ונתבע א' ישלם לנתבע ב' 35,000 ₪ (70% מסכום ההלוואה).

פסק דין

1.  אחריות פירעון החוב לתובע בסך 50,000 ₪, מוטלת במלואה על נתבע ב'. נתבע ב' ישלם לתובע את מלוא הסכום הנ"ל בתוך שלושים יום מתאריך פסק הדין.
2. נתבע א', בהיותו שותפו של נתבע ב' ב-70 אחוז, חייב להשתתף ב-70 אחוז מסכום פירעון החוב לכן, נתבע א' ישלם לנתבע ב' 35,000 ₪ בתוך שלושים יום מתאריך פירעון החוב מנתבע ב' לתובע.
3.  במידה ויתברר שלנתבע ב' אין שום אפשרות כלכלית (כסף, נכסים) לשלם לתובע מעבר ל-15,000 ₪, יהיה רשאי התובע לפנות ישירות לנתבע א' מכוח "שיעבודא דרבי נתן", ונתבע א' ישלם לו את הסכום הנ"ל 35,000 ₪ בתוך שלושים יום מתאריך פנייתו אליו.