המצוה להתפלל בציבור
בגמרא (עירובין פב, א) איתא: "אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, מאי קמ"ל תנינא לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה".
ופירש"י: "אין מערבין – לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע"י עירוב, אלא לדבר מצווה".
ובתוספות רבינו פרץ מוסיף: "כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה, ולבית הכנסת ולבית המדרש".
וכן כתב בספר "הנייר" (הלכות עירובין): "ואין מערבין אלא בדבר מצוה כגון לתפילה ולדרשא ולבית האבל ולבית המשתה של סעודה מצוה וכיוצא בו".
מכאן למדנו שהליכה לתפילה בבית הכנסת היא מצווה.
לא חובה גמורה
ב'מנהגי מהרי"ל' (הלכות עירובי חצירות אות ז') מובא בנוגע להליכה לבית הכנסת: "אמר מהר"י סג"ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבית הכנסת כדי להתפלל בעשרה רק בסמ"ק ובספר אגודה. א"ל הר"ר איקא ולא יהא פחות מבית המשתה, א"ל הרב להתפלל בעשרה אינה כ"כ מצוה דיכול לכוון תפלתו בביתו דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בי' אבל בית המשתה מצוה הוא". מדבר המהר"י עולה שהליכה לבית הכנסת כדי להתפלל במניין אינה נחשבת כ"כ מצוה.
המגן אברהם (סי' תטו סק"ב) כתב על דברי המהרי"ל: "במהרי"ל (הלכות עירובי חצירות עמ' רל) נסתפק אם מותר לערב כדי לילך למניין. ולפי מה שכתבתי סי' צ סעיף טז (סק"ל) ודאי שרי, וכן משמע ממה שכתוב סימן שיא סוף סעיף ב וכו'".
והנה מה שמציין המגן אברהם לדבריו לעיל סימן צ', שם הביא את דברי הגמרא בברכות (מז,ב) "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, שחרר אין לא שחרר לא, תרי אצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד, והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני, מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני". ורצונו לומר שמדברי הגמרא הללו מוכח שהליכה לבית הכנסת בכדי להתפלל במניין היא אכן "כל כך מצוה" ולכן מותר לערב עירובי תחומין לשם כך, ודלא כמהרי"ל שהסתפק בזה.
אמנם בשו"ת "דברי נחמיה" (ח"ב סי' כ"ו) כתב: "נראה שאין לתמוה כ"כ על מ"ש מהרי"ל דאין מצוה כ"כ כו', דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בעשרה, ור"ל דרך חיוב גמור, (מלבד שאין דבריו ז"ל צריכין חיזוק, כידוע כמה רב גובריה, אשר כל מנהגינו נתייסדו על פיו ז"ל)".
לתועלת המתפלל
בשו"ת חוות יאיר (סי' קטו) נשאל אודות אחד שרצה לחצות את הנהר בשבת בספינה המונהגת ע"י נכרי בכדי להתפלל במניין, ופסקו לו הרבנים דהתם שהדבר אסור, ומבאר שם בחוות יאיר מה טעם האיסור: "אפשר מפני דאע"ג דאין כאן אפילו אומר לגוי להעבירו רק שבות דשבות, דשט על המים אינו רק גזירות חכמים והגזירה רחוקה מאד גזירה שמא יעשה חביות של שייטין, ומה גם בזמנינו, דאפשר בזמניהם היה מלאכה זו עשיית חביות קל רגיל ומצוי משא"כ בזמנינו, מכל מקום הרי גם להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי, ובמהרי"ל הלכות עירובין גבי אין מערבין רק לדבר מצוה דלהתפלל בעשרה קיל מלילך למשתה נישואין. וחלילה לנו למעט במצות עשה של ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא קדיש וברכו בעשרה ובשכר אמנה ועניית אמן יהא שמיה רבא. עם כל זה, אינו מצות עשה דרמיא עליה, גם לא נתבטל אם יעמוד חוצה. ולכן אין ללמוד מהא דבגמרא ברכות דף מ"ז ע"ב ובגיטין דף מ"ו [לח] ע"ב דרבי אליעזר שחרר עבדו להשלימו לעשרה משום דמצוה שאני, ובברכות אמר מצוה דרבים שאני, ונראה לי דאין הכוונה דהמצוה נהוגה בכל ישראל רק ר"ל שהוא קידוש השם, ודווקא ברבים, ואם לא שחררו היה בטל המצוה מכל הרבים ההם שהיו נאספין יחד".
בשו"ת 'יד אליהו' (מלובלין, סי' ז) נשאל האם מחוייב אדם להשתדל להתפלל במניין ואף להפסיד עקב כך כסף, והשיב: "נלע"ד דאינו מחויב מצד הדין אם לא ממדת חסידות".
בספר 'אהל מועד' ביריעות האהל (כט, ב) כתב: "ותפילה בציבור איננה דאורייתא, ואפילו מדרבנן לא מצינו גזרו בה שכן צריכה להיות בציבור, כמו יתר מצוות דרבנן אשר ציוו עליהם, הגם כי באמת גדולה מעלת התפילה בציבור וערכה מי יעריכנה, עד כי הן א-ל כביר לא ימאס, מ"מ איננה מהמצוות המחויבות על האדם".
ובספר 'עמק ברכה' (פומרנצ'יק ברכות ק"ש אות א): "אמנם אשר נ"ל בזה, דבאמת תפלה בצבור אינו כלל חיוב מצוה ככל מצות דרבנן. וראיה לזה מהא דאיתא בברכות ד' ז' א"ל ר"י לר' נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי, א"ל לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי א"ל טריחא לי מילתא. ואם נימא דהוי חיוב מצוה ככל המצות המחויבות, מה טענה היא זו טריחא לי מילתא, הא חייב אדם להשתדל ולטרוח במצות אפילו אם קשה לו הדבר [ואולי משום ביטול תורה]. וע"כ מוכח מזה דתפילה בציבור מצד עצמה אינה מצוה, ולפיכך אין שוב חיוב להתפלל עם הצבור, אלא כיון שאין תפלת היחיד נשמעת בכל עת אלא בצבור, ולפיכך צריך האדם להשתדל להתפלל עם הצבור כדי שתקובל תפלתו. וזהו כל העניין של תפלה בצבור. וכן מבואר הוא בלשון הרמב"ם רפ"ח מתפלה וז"ל, תפלת הצבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הצבור. עכ"ל. ולשונו זה ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הצבור, מורה להדיא שאינו חיוב כלל אלא השתדלות שתקובל תפלתו".
הציבור מול הכוונה
מכל הנ"ל מבואר כי תפילה במניין אינה מן המצוות שהן בגדר חובה.
מאידך, הכוונה בתפילה היא מצוה שבגדר חובה גמורה (לכתחילה על כל פנים), וכדברי הרמב"ם הידועים (הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ד הט"ו) "כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה".
משום כך, היודע בנפשו שבדחיקת עצמו להתפלל עם קצב תפילת הציבור לא יוכל לכוין כראוי, עדיף טפי שיתפלל ביחידות ובכוונה הראויה.
