פלאפון שנשרף באוטובוס

שאלה

1. אשה שעלתה לאוטובוס פרטי ומיד כשעלתה אמרה לנהג שהיא צריכה להטעין את הפלאפון ואמר לה הנהג ששקעי הטעינה שבחלק הקדמי של האוטובוס בוודאי שרופים, ואולי בסוף האוטובוס יש מתקן הטענה ראוי ואם היא רוצה היא יכולה לנסות להטעין שם, והיא הלכה ומיד כשהכניסה את החשמל היה ככל הנראה מתח גבוה לא תקין ששרף לה את הפלאפונים, האם בעל האוטובוס הנהג חייב לשלם לה?
2.  [כל זה לדברי הנהג אבל לדבריה הנהג אמר לה בלשון בוטחת שיכולה היא להטעין במטענים שבסוף האוטובוס]

3. תשובה

4. מדברי המומחים בתחום עולה כי פלאפונים יכולים להינזק במהלך טעינה גם מחמת כבל-טעינה מסוג ירוד שמחירו זול או כבל-הטענה-מהירה.
5. בהתאם לכך, לא ברור כלל שהנזק לפלאפונים נגרם מחמת תקלה בשקעי הטעינה של האוטובוס, ויתכן שנגרם מחמת כבל ההטענה של האשה, ולנהג אין על כך שום אחריות.
6. באם אכן האשה הטעינה בכבל מסוג ירוד שמחירו זול או בכבל מהיר, לא ברור שהנזק נגרם מחמת שקע הטעינה של האוטובוס – הרי זה ספק במציאות מה גרם לנזק, ובמקרים כאלה נאמר בגמרא (בבא קמא מו, א), "כלל גדול בדין – המוציא מחבירו עליו הראיה", וכך נפסק בשלחן ערוך (חושן משפט סימן פט סעיף ג) כי אדם שמעוניין להוציא כסף מזולתו – עליו להצטייד בראיות מוכחות ולהציגן בפני הדיינים, דבר שאי אפשר לעשות במקרה זה. על כן נהג האוטובוס פטור.
7. באופן שהאשה השתמשה בכבל הטענה ראוי, וברור שהנזק נגרם מחמת שקע הטעינה, יש לדון אודות אחריותו של נהג האוטובוס –
8. לכאורה אפשר לדמות את השקע הפגום ל'בור' ברשות היחיד, שגרם לנזק. ב(שלחן ערוך חושן משפט סי' תי סכ"א) נפסק בדין בור שהזיק לכלים: "נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו, פטור, שנאמר: (שמות כא, לג) 'ונפל שמה שור או חמור', 'שור' ולא אדם, 'חמור ולא כלים' כו', על הכלים פטור, בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו".
9. בהתאם לכך, הנזק שגרם כיון שהנהג איפשר לאשה להטעין בשקעי ההטענה באוטובוס ואף שנגרם לה נזק הוא פטור כיון שהנזק נגרם באמצעות 'בור' לכלים.
10. אולם, כד דייקת שפיר = אם נדייק היטב, יש לומר שהקשר בין האשה לנהג אינם יחסי מזיק-ניזק רגילים, אלא יחסי מוכר-קונה, כיון שהאשה שילמה לנהג והנהג מכר לאשה שירות של שימוש באוטובוס, כשהשירות כולל גם אפשרות להטענת מכשירים באופן תקין ובוודאי שאינו מזיק למכשירים–
11. אף שיהיה קשה להצביע על סכום מסויים של דמי-הנסיעה שיועד לתשלום על זכות ההטענה, הנה ברור שללא התשלום – לא היה הנהג מסכים לאנשים זרים להכנס באופן סתמי לאוטובוס ולהטעין בו את הפלאפונים שלהם, ומוכח שהתשלום על הנסיעה כולל בתוכו גם תשלום על השימוש בשקעי ההטענה ובפרט בנידון דידן שהאשה פנתה לנהג מיד בעלייתה לאוטובוס ושאלה אודות האפשרות להטעין את הפלאפון שלה, ובכך הראתה שהדבר חשוב לה.
12. ג.
13. כיון שהנהג מכר לאשה את זכות הנסיעה  וההטענה באוטובוס, יש לדון באחריות של המוכר מוצר פגום, ומחמת הפגם נגרם ללוקח נזק נוסף –
14. ב(גמרא בבא בתרא צו, ב) נחלקו חכמים ורשב"ג במוכר זרעונים וזרען הלוקח ונמצאו פגומים ואינם צומחים, לדעת חכמים המוכר פטור מלשלם ללוקח על ההוצאה שהוציא ולדעת רשב"ג חייב.
15. (הרמ"ה יד רמ"ה בבא בתרא צח, א ד"ה והוא) ביאר שמחלוקתם היא דווקא באופן "דלא הוה ידע ביה מוכר במומיה כו', ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דיש אומרין (לעיל צג, ב) גבי המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אלא בסתמא דלא ידע, דליכא לחיוביה, דכיון דלא ידע מאי הוה ליה למעבד, אבל במזיד דידע ביה במומיה אפילו רבנן מודו דמיחייב", כלומר, כאשר המוכר לא ידע שיש פגם במקח הקילו עליו חכמים ופטרוהו, אך כשידע המוכר שהזרעים אינם מתאימים לזריעה (וראויים רק לאכילה) ולא הודיע זאת ללוקח – חייב המוכר גם על הנזקים שנגרמו ללוקח בגין הזריעה.
16. בהמשך דבריו הקשה הרמ"ה, מדוע שולחני שאינו-בקי שהטעה את השואל, נפסק בהלכה שהשולחני חייב בנזקים שנגרמו מחמת חוות-דעתו, ואילו בנידון דידן, כשהמוכר אינו מודע למום שיש בזרים, אי-ידיעתו פוטרת אותו מהנזקים שנגרמו ללוקח, זה לשונו:
17. "ולא דמי לאומן הדיוט, אי נמי לדיין הדיוט, דאפילו בשוגג נמי מיחייב, דבשלמא התם כיון דלא גמירי כל צרכן לא איבעי ליה למחזיר ולא למידן לאינשי אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכאדצריך לזבוני לא מיחייב מדינא דגרמי"–
18. כלומר, דווקא מוכר שלא ידע על מום במקחו פטרו חכמים, כיון שהוא מוכרח למכור בכדי שיתפרנס, מה שאין כן שולחני שאינו-בקי היה צריך להדגיש בפני השואל שהוא אינו שולחני בקי וממילא אינו בטוח בדבריו, וכיון שלא הדגיש זאת – חייב השולחני בנזק שנגרם מחמת דבריו לשואל.
19. מדברי הרמ"ה עולה יסוד, כי אי-ידיעת המוכר מהווה סיבה לפטרו דווקא כאשר המוכר זקוק למכור בשביל להתפרנס, ומשמע שכאשר אין המוכר זקוק למכירה בשביל המכירה – אין סיבה לפטרו מחמת אי-ידיעתו. (הדיוק הזה אינו מוכרח, כיון שהוא בא רק להסביר את ההבדל בין מוכר לבין אומן שאינו בקי שחיווה דעתו).
20. בנידון דידן, יש לדון אם מכירת שירותים-נלווים לנסיעה (לדוגמא, הטענה) חשובים חלק בלתי נפרד ממכירת שירות הנסיעה עצמה, ובהתאם לכך יש לדון אם יש לנהג את הפטור שהעניקה התורה למוכר דווקא באופן "דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצרך לזבוני לא מיחייב", ולא ברור מדברי הרמ"ה אם אפשר לפטור את הנהג בנדון זה.
21. ד.
22. והנה הרשב"ש, נשאל (שו"ת סי' שעו) אודות מקרה בו "ראובן מכר חבית לשמעון, וחבית כולה מכוסה במחצלת של גומא ושאל שמעון לראובן ואמר לו חבית זו יש בה שום שבר, או שום נקב? והשיבו ראובן שהיא שלימה ותמימה ואינו מוכר לו אלא כלי שלם. הלך שמעון ונתן בה היין, ובעוד שהוא מערה יין מן הגת לחבית נשברה החבית ומצא בה שבר ישן", ותבע הקונה את המוכר בדמי היין והחבית.
23. על כך השיב הרשב"ש, זה לשונו: "אפילו הקונה הזה ידוע שלא קנה חבית זו אלא ליתן בה יין, המוכר פטור מדמי היין שנשפך, לפי שזהו גרמא בנזקין וקיי"ל בעלמא דגרמא בנזיקין פטור", כלומר אף כשהלוקח הדגיש שהוא מעוניין למלא בחבית, והמוכר הטעה את הלוקח באמרו שהחבית "שלימה ותמימה" כשבפועל היה בה שבר – המוכר חייב להחזיר את דמי החבית, אך פטור מלשלם את הנזק שנגרם באבדן היין, כיון שנזק זה הוא גרמא, שפטור בו מדיני אדם [ראה שו"ע חו"מ סי' שפו שהמזיק בגרמא פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים].
24. [[[הרשב"ש, שלא כהרמ"ה מדבר אפילו כשידע, ובכל זאת פטור. וצריך עיון מה ההבדל בין זה לבין שולחני? אלא העניין הוא כמו שכתב הרשב"א וכדלהלן]]]]
25. אולם, מהמשך הדברים נראה שהרשב"ש קיבל מהשואל מכתב נוסף ובו הובהר יותר מה הייתה תשובת המוכר ללקוח, ובהתאם לכך פסק הרשב"ש באופן שונה, זה לשון הרשב"ש:
26. "ולדברי כתבך אחרון, שכתבת שהקונה אמר לו שמא יש בה נקב? והוא ענהו אין בה נקב, לפי שאני עתה עירתי ממנה היין! אף בזה לדברי רשב"ג פטור לפי שלא גרם לו נזק, והוא אמר לו האמת שעירה ממנה היין והיה לו לקונה לבדקה, וכיון שלא בדק קודם שלא נתן לתוכה יין, איהו דאפסיד אנפשיה. הילכך המוכר פטור מדמי היין וחייב בדמי החבית, אם ניכר שהנקב ההוא היה ישן, שכך כתב הרא"ש ז"ל בתשובה על מי שמכר גבינה לחבירו ונמצאת מרוקבת מתוכה שאם ניכר לבקיאין שאותו נקב הוא ישן חייב לשלם המוכר. וזה תלוי לפי מראית העין".
27. מדברי הרשב"ש עולה חידוש בדין אחריות המוכר לגבי מום שנמצא במקח ונגרם בגינו נזק ללוקח, שבאופן שהמוכר אמר ללוקח שהוא אינו יודע בבירור שאין בו מום מסויים, רק מודיע לו שהוא השתמש במקח ולא ראה בו מום("והוא אמר לו האמת שעירה ממנה היין"), היה מוטל על הקונה לבדוק בעצמו אם יש בה מומים, ("והיה לו לקונה לבדקה"), ואם הקונה לא עשה כן –אינו יכול לחזור בטענה אל המוכר על הנזק שנגרם לו.
28. במילים אחרות, כדי לפטור את המוכר מתשלום דמי היין שניזק צריך שהמוכר (א)לא ידע שיש נקב, (ב)"והיה לו לקונה לבדקה".
29. מהדברים עולה שבאופן שברור לשני הצדדים שאין בכוחו של הלוקח לבדוק את המוצר – האחריות חוזרת אל המוכר אף שלא ידע מהנקב, כיון שהלוקח לא יכל לבדוק דבר זה טרם קנייתו.
30. במילים אחרות, אי-ידיעת המוכר פוטרת אותו רק במקרה שהלוקח יכל לבדוק בעצמו את הפגם, אבל כשהלוקח לא יכל לבדוק זאת בעצמו – אי-ידיעת המוכר אינה עילה לפטור אותו במאומה.
31. בנדון דידן, הנהג 'מכר' לנוסעת את הנסיעה כולל את השימוש בשקעי ההטענה, ברור גם שכל אדם שעולה לאוטובוס שיש בו שקעי טעינה אינו מעלה בדעתו שיש פגם בשקעי ההטענה באופן שהם עלולים להזיק לו – אף מבלי שהנהג יאמר לו שהוא יכול לנסות להטעין –
32. [ובפרט שבנדון דידן הנהג אמר לה בפירוש שהיא יכולה לנסות להטעין בשקעים מסוימים, כשברור מדבריו שאין הכוונה שהם עלולים להזיק ולשרוף את המכשיר, וכל הסתייגות הנהג הייתה שמא השקעים אינם מטעינים אך בוודאי שאינם מזיקים]–
33. על פי דברי הרשב"ש אפילו אם היה זה נזק בגרמא, כיון שהנוסעת לא יכלה לבדוק את שקעי הטעינה מבלי להינזק, האחריות על נזק למכשיר – אפילו בגרמא – מוטל על המוכר-הנהג.
34. [[[[הרשב"ש דן בדעת רשב"ג וסברותיו הם לרשב"ג. לחכמים – שכמוהם נפסק בשו"ע – בכל מקרה פטור כיון שזהו גרמא]]]
35. ה.
36. הרשב"א (שו"ת ח"ב סי' נג) נשאל על מקרה הדומה לנידוננו, זה לשונו: "ראובן השכיר לחבירו בור הנקרא סוג א' לשים בו חיטיו, ואמר לו שהוא שלם ונמצא בו חור, ויצא משם מן החיטים, גם השאר שנשאר בבור נפסד מחמת אותו חור. מי הוי חייב בעל הבור או לא". והשיב: "בעל הבור פטור, דאין זה אלא כגרמא בעלמא בנזקין, ואין כאן משום דינאדגרמי אלא בנזקין שהוא עושה ממש כגון מוכר שטר חובו לחבירו וחזר ומחלו, שבדבורו נמחל והזיק את הלוקח, וכגון שורף שטרותיו של חבירו וכיוצא בזה, אי נמי שעם גמר מעשיו או דברו בא ההיזק כגון מראה דינר לשלחני שאומר לו שהוא טוב ונתקבל לזה בפרעונו  דדבורו של שלחני שאם גמר דברו הפסיד זה. אבל כל שבא לאחר גמר דברו או לאחר גמר מעשיו כזה אין זה דינא דגרמי אלא גרמאבניזקין והדברים עתיקין וארוכין וזה קצורו".
37. מדברי הרשב"א עולה שההבדל בין דין נזק בגרמי (שחייב עליו בדיני אדם) לבין נזק בגרמא (שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ראה חו"מ סי' שפו) תלוי בהפרש הזמן בין פעולת המזיק לבין התרחשות הנזק בפועל. במילים אחרות, אם הנזק יכול להתרחש באופן מיידי בהמשך לפעולת המזיק או שהנזק אינו באופן מיידי בהמשך ישיר לפעולת המזיק. לכן, השורף שטר של חבירו או שולחני שאמר חוות-דעת מוטעית הפסיד את כספו של השואל מיד, ולכן הוא גרמי וחייב עליו השורף או השולחני, אך כאשר הנזק לא אירע באופן ישיר מפעולתו או דבריו של המזיק, וכגון בנדון דידן, שהנזק שאירע לחיטים לא התרחש באופן מיידי בהמשך לדברי המוכר, רק לאחר שהכניסו את החיטים לתוך הכלי ושהה מעט זמן החלו לצאת חלק מהחיטים וכך ניזוקו גם שאר החיטים – זה מוגדר כגרמא ופטור מדיני אדם.
38. כך כתב גם האור שמח על הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד) "מה שנודע מה שחילק הר"י הזקן בפרק לא יחפור והרא"ש הביאו באורך בפרק הגוזל עצים סי' יג, דאם בעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי, אבל היכא דלא בא ההיזק מיד, כמו שסה בו הכלב עד אחר השסוי לא ישיך, וכן השולח ההבערה בשעה שנתן לחרש אינו מזיק, אם כן תמד במוכר זרעוני גינה לחבירו ולא צמחו אם כן אין ההיזק בא מיד רק לכשיזרע".
39. וכן הבין למעשה גם בשער משפט (סי' שפו סוף ס"ק א): "דבשלמא במוכר זרעוני גינה לא נעשה ההיזק מיד רק עד שיזרע אותם, וכן במוכר קנקנים לא נעשה ההיזק מיד רק עד שיתן בהן יין, מה שאין כן בשידוכין שכבר האכיל לריעיו או שנתן מעות לשמשים אם כן כי חזרה אחר כך הרי תיכף בעת חזרתה נפסדו כל ההוצאות שהיו לו עד עתה, ודמי למוחל ולמוסר דחייבים מדינא דגרמי בדבורא בעלמא, וזה נכון. שוב מצאתי בתשובת הרשב"א כו', הרי להדיא כמו שכתבתי".
40. בנידון דידן, שהנזק הוא גרמא, כיון שלא מיד באופן ישיר התרחש הנזק, רק לאחר אמירתו של הנהג הוסיפה האשה את פעולת ההטענה ולכן זה חידוש.
41. אף שהסברא נותנת שהאשה לא הייתה חוזרת בה מהנסיעה באם הייתה יודעת שלא תהיה אפשרות להטעין באוטובוס, פשוט שחלק מהתשלום על הנסיעה כולל גם שכירת שירותים-נילווים לנסיעה (כגון הטענה, WIFI, תאורה פרטית וכדו'), וכנראה בחוש שחברות ההסעים מתמחרות באופן שונה את מחירי הנסיעות בהתאם לאבזור של האוטובוס, וקל להבין.