החמור שניצל

החופשה כפויה

"אויש נו באמת" הפטרתי במרמור. "מי שישמע, זה לא בדיוק מלחמה. ואם כבר כן? אז אנחנו כבר שנתיים וחצי בבלאגן של מלחמה. בשביל זה לחזור הביתה"?

"אה, שניאור? נשמע שאתה לא ממש מתגעגע לבית" סנט בי אבריימי.

"חס וחלילה" מיהרתי להצהיר, "כמובן שאני שמח לראות את המשפחה וזה, אבל החופש התקוע הזה לא קשור". אבריימי משך בכתפיו. אולי הוא ניחש שמתחת להבעה הסתמית שלי מסתתר פחד אמיתי, שמא עכשיו המלחמה הולכת להיות רצינית יותר.

"ש—לום" קראתי בקול לחלל הבית. "אה שניאור אתה פה" אמרה רחלי אחותי, בטון לא ברור. "כן אני פה, וגם את" חייכתי.

אמנם רחלי גדולה ממני ב-5 שנים, ויש עוד 2 אחים בינינו, אך עדיין אנחנו מתעניינים אחד בשני. פניתי לכיוון המקרר, מחפש אם יש משהו מעניין לאכול.

"הנה זה בשבילך" היא שלפה פתאום מגש מאחוריי. "הכנתי עוגיות שוקולד" היא אמרה. המהמתי משהו שנשמע כמו 'תודה'.

"העוגיות באמת מושלמות. אז למה את נראית כל כך מהורהרת"? שאלתי, תוך כדי שהתיישבתי ליד השולחן במטבח, מפרק לי עוגיה נוספת מהתבנית.

חילופי הימים

"קלטת אותי, אה"? היא חייכה בעגמומיות. היא פנתה לכיוון הכיור, הקציפה ספוג בנוזל כלים והחלה לסבן את הכלים. "אתה יודע שאני עובדת עכשיו כגננת משלימה" היא עצרה לכמה שניות, פתחה את הברז ושטפה כמה צלחות. "מה שקרה זה" היא נופפה בתרווד גדול, "שבעיקרון יש לי חופש בדיוק מחר", היא שתקה כמה שניות.

"אז הפסדת את החופש שגם ככה אמור להיות לך"? לא הבנתי, "אבל את אמורה לקבל משכורת בכל מקרה, לא"?

"רגע, תן לי להמשיך", נזפה בי. "רציתי להחליף עם מישהי אחרת, כדי שיהיה לי חופש ביום אחר בו רציתי לצאת עם חברות ליום כיף. אויש.." היא עצרה פתאום, תוך שהיא מסיטה את ראשה שלא לקבל זרם מהברז שהתיז על כלי בזווית מסוימת. זה היה די-משעשע והתאפקתי בעצמי לא לצחוק, אחרת השוקו שבפי היה אף הוא משפריץ בזווית בלתי-מיטבית.

"בקיצור" היא אמרה, מנגבת את הפנים במגבת, "כבר קבעתי עם שולי החברה שלי שאני אחליף אותה מחר ואעבוד במקומה. עכשיו, כשהודיעו על החופש הכפוי מחר, היא התקשרה אלי ואמרה לי שהיא מעוניינת להרוויח את יום החופש הזה, ולכן שאני אחליף אותה בהזדמנות אחרת כדי שאוכל לצאת לחופש ביום שרציתי. זה נראה לי לגמרי לא הוגן מצדה! במה שולי זכתה, שהחופש הזה הפך להיות שלה, הרי סיכמנו שאני אמורה לעבוד ביום הזה במקומה, אם כן אני זו שאמורה להרוויח בזכות חידוש המלחמה שנחת עלינו בהפתעה, לא היא" רחלי הדגישה, "למה היא חושבת שאני זאת שתמיד מפסידה"! היא כמעט צעקה את סוף המשפט.

"יוּוּוּ" קראתי בהתפעלות. "זה ממש מזכיר לי את הסיפור עם החמור"!

"איזה חמור" היא שאלה בלי עניין. "האתון של בלעם"?

"לא, מה זה קשור" צחקתי ואמרתי אחרי שניה, "סליחה, שכחתי שאתן לא לומדות כאלה דברים במכללה שלכן…"

"דוקא יש לנו קורס שלם בתושב"ע, שעוסק בסוגיות מרכזיות במשנה ובתלמוד" היא אמרה בארשת חשיבות.

"טוב אני לא רוצה להוריד בערך מה שלמדתן. אני בטוח שאלו הרבה דברים חשובים. בכל מקרה אספר לך את מה שכנראה טרם הספקתן ללמוד" קרצתי.

היא חייכה, ואני התחלתי.

אירוע החמורים

"המשנה (בבא קמא קטו, ב) מתארת שני אנשים שפטפטו בנחת ליד הנהר. לא רחוק מהם עמדו החמורים שלהם ופטפטו אף הם, בשפת החמורים כמובן. לפתע החל הנהר לעלות על גדותיו ולסחוף אחריו את החמורים.

"אחד מהם פנה לחבירו והציע לו עסקה: 'החמור שלי הוא חמור פשוט, לעומתו החמור שלך הוא זן יקר ומשובח. אני אקפוץ למים לנסות להציל את החמור היקר שלך, בתנאי שתשלם לי את אבדן החמור הפשוט שלי'. בעל החמור היקר – הסכים".

"מאמציו של החבר נשאו פרי, והחמור היקר הסדיר את נשימותיו מחוץ למים. כמה רגעים אחר כך עלה מן המים גם ידידו של החמור היקר – החמור הפשוט. כמה שיעולים וגיהוקים קולניים סגרו את הפינה, והחמורים בהו זה בזה באלם-קול".

"הוא עשה לו היימליך"? שאלה רחלי פתאום.

"לפי הסיפור נשמע שהחמוריקו הסתדר לבד" עניתי מבודח.

"בקיצור, בעל החמור הפשוט פנה לבעל החמור היקר ודרש ממנו לשלם לו את דמי-החמור הזול".

"לא הבנתי, לא סיפרת שהחמור הפשוט ניצל אף הוא מטביעה"? שאלה רחלי.

"נכון, הוא ניצל בכוחות עצמו, אבל בעל החמור היקר התחייב בתמורה להצלת חמורו – לשלם לבעל החמור הפשוט את דמי-חמורו, הלא כן"?!

רחלי הרהרה כמה שניות ואמרה, "יש בזה משהו".

"המממ.. השאלה היא בעצם מי הרוויח את הצלת החמור הפשוט, הבעלים שלו או בעל החמור היקר שהתחייב לשלם אותו", הסבירה.

"בדיוק"! אמרתי.

"מסקנת הגמרא היא שמזלו הטוב של בעל החמור הפשוט סייע בידו והוא הרוויח, בעל החמור היקר יצטרך לשלם לו את דמי-החמור", סיימתי (בבא קמא קטז, א).

"אז אני רואה שהתורה עוזרת לחלשים", אמרה רחלי, "אולי זה יעזור גם לי הפעם"?

מזל או מאמץ

"לא לא, התורה לא 'עוזרת' לחזקים או לחלשים, לעשירים או לעניים, התורה קובעת את כללי הצדק והיושר האלוקיים-אמיתיים. לפעמים זה 'עוזר' לצד מסויים, אבל המדד הקובע אינו רגש הרחמים שלנו לצד מסוים".

"לא שאלת איך בסוף כל זה קשור אלינו", אמרתי.

"נכון, איך באמת?!"

"אז ככה, המפרשים מסבירים שהסיבה שבעל החמור הפשוט 'הרוויח' את דמי חמורו, היא בגלל שהוא עשה פעולה כדי להציל את החמור היקר. בעקבות הפעולה הזו – בעל החמור היקר התחייב לשלם לו את דמי חמורו. במילים אחרות, מה שקובע מיהו בעל המזל, היא העובדה מיהו אותו אחד שהתאמץ כדי לקבל את המזל. לוּ בעל החמור הפשוט לא היה עושה שום פעולה כדי להציל את החמור היקר, והוא היה ניצל בכוחות עצמו – הוא לא היה מקבל את דמי חמורו הפשוט מבעל החמור היקר" (רמב"ם גזילה ואבידה פי"ב ה"ג. מאירי בבא קמא שם. תוספות שאנץ הובא בשיטה מקובצת שם. פסקי ריא"ז שם פ"י ה"ו אות ו. סמ"ע סי' רסד ס"ק ט).

"מממ" היא המהמה בתגובה.

"אותו דבר בנוגע אלייך, כדי לקבוע שהמזל הטוב שלך גרם לכך שהחופש בעקבות המלחמה יחול בדיוק מחר בכדי שאת תרוויחי אותו – צריך להיות שהתחלת כבר לעשות משהו בשביל העבודה".

"מה הכוונה לעשות משהו"?

"למעשה" השבתי, "לעניות דעתי, אם כבר הכנת שיעורים למחר, זה נקרא שלך – כי את התכוננת ללמד. זה כמו בעל החמור שהתכונן למותו של חמורו הפשוט, בכך שהתחיל בצעד מעשי להצלת החמור היקר".

"אז בקיצור הפסדתי", סיכמה רחלי בכלימה. "כי אני עם מספיק ניסיון בהוראה ב"ה, ולכן לא חשבתי להתכונן מראש. אבל עכשיו זה היה בעוכרי"…

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים