זה היה בשלהי חודש אלול, כשבועיים לאחר תחילת הלימודים הרשמיים בבית ספרנו. המחלקה לתרבות תורנית בעירנו מארגנת סיורי-סליחות ליליים בירושלים עיר הקודש. יהודית חברתי הציעה בפניי את הרעיון, והוא היה נשמע לי מופרך.
"אַתְּ למיטב זכרוני ציפור לילה", אמרתי לה. "את יודעת כמה אני לעומתך זקוקה לשינה בלילה, בפרט שלמחרת אני מלמדת יום שלם. מילא אם היה לי למחרת יום חופשי".
כשיהודית שמעה את המילים 'יום חופשי' היא נדרכה: "רגע, היום שלפניו הוא 'יום חופשי' בשבילך, לא? תוכלי לישון כאוות נפשך ולהגיע רעננה לסיור המיוחד הזה. אני בטוחה שתרגישי אחר כך חיות מחודשת בהוראת בנות ישראל וכל הצדדים יצאו נשכרים".
הרגישות שלה מדהימה. היא לא ציינה את הסיבה העיקרית שבגללה הזמינה אותי להצטרף. אני כבר מתקרבת לגיל 40 וטרם מצאתי את החצי השני שלי.
יהודית עצמה היא גרושה עם 3 ילדים, וגם לה לא חסרות סיבות להתפלל. בליל הסיור הילדים שלה היו אמורים להיות במשמורת אצל אביהם, והיא ממש ששה על ההזדמנות להתנתק קצת מהשיגרה השוחקת ולהעצים את החיבור הרוחני.
הזדרזנו לסגור הרשמה בעודנו יושבות בחדר מורות בשעת-שהייה משותפת. יהודית קרצה לי תוך שהיא מתקשרת למוקד ההרשמה: "למה את חושבת שהם משקיעים פתאום
בסיורים מסובסדים כאלה? הבחירות מתקרבות"!.
צחקתי מהפוליטיקה שהיא תקעה כאן בלי קשר. מה אכפת לי? גם פארק חדש העירייה ייסדה "לרגל הבחירות" כדבריה של יהודית, ואפילו זכיתי לחנוך אותו עם עוד פגישת-שידוכים כושלת.
בסוף גם אימי שתחי' החליטה להצטרף, ועוד 2 נערות סטאז'ריות שכבר הספקנו ליצור איתן שפה משותפת. הן התלהבו למשמע הרעיון ורצו להתלוות אלינו.
חשבנו, זאת אומרת בעיקר יהודית (שנראה שחזרה להרגיש נערה), שאם כבר עושים כזה 'טיול' – ננצל אותו עד הסוף. אני אמורה לעלות עם אימי בתחנה השנייה, כך נשמור לנו את חמישיית המושבים בחלק האחורי של האוטובוס. יהודית תשב באמצע, ביני לבין המורות הצעירות, כך כל הצדדים יצאו נשכרים, בעז"ה.
הגיע הלילה המיוחל. יש משהו מיוחד ביציאה כזו, כשהרחוב שקט וחשוך. מרגישים שאנו עומדים לחוות חוויה יוצאת דופן. המתנו בתחנה עם הסוודרים על ידינו (אמא שלי לא ויתרה. היא זוכרת כמה קריר בירושלים בלילות, שלא נרעד מקור במקום להתרכז ברגש התחינות).
כשהגיע האוטובוס הזדרזתי לעלות, זוכרת את התחייבותי ליהודית לתפוס את הספסל האחרון. 'כמו ילדה בטיול שנתי…', חשבתי לעצמי.
שיערתי שרוב המשתתפות בסיור תהיינה נשים מבוגרות או בחורות בוגרות. לכן הופתעתי לגלות כי בספסל האחורי יושבת כבר ילדונת. טוב, אולי היא כבר נערה שהתחילה ללמוד בתיכון, אבל בהחלט לא ציפיתי לפגוש צעירה שכזו בחצות הלילה.
על כל המושבים לידה היו מונחים בשלווה: תיק, ארנק, סוודר, צעיף וחבילת ממחטות נייר לקינוח. למקרה שלא הבנתי נכון את מה שראיתי, היא גם הסבירה לי: "אי אפשר לשבת כאן! אני תפסתי פה! המקומות שמורים לחברות שלי. הן עולות בתחנה הבאה".
מיד עלו במוחי המשפטים שאיתם התחלתי את הסיפור. הזכרתי לעצמי שבעצם העיקר הוא המסע עצמו. אבל מה לעשות, מגוחך 'לרדת' לרמה של ילדה שבאופן תיאורטי יכולה להיות בִּיתי. הסתפקתי בהמהום של "אוקיי אין בעיה", והתיישבתי עם אימי ספסל אחד לפניה, מנסה לנחש מה תהיה תגובתה של יהודית. היא אמורה לעלות בתחנה הבאה.
עוד לפני שפתח הנהג את הדלת, היה אפשר לשמוע את קולן הנרגש של חבורת בנות צעירות. אימי אמרה, "מקווה שהן לא חושבות שבאו לטיול שנתי". הסכמתי איתה, תוך שאני צופה בשעשוע מהול במבוכה, ביהודית העולה שאננה לאוטובוס, ובתדהמה שאחזה אותה למראה הספסל האחורי.
רציתי למנוע ויכוח סרק. אותתי לה בידי, והסברתי לה פשוט מה קרה. בנחישות האופיינית לה, היא אמרה: "מה הפירוש?! כל הקודם להגיע זוכה!" היא שכחה שבעצמה תכננה את אותו דבר. אבל פתאום היו בפיה מילים אחרות: "אני עליתי לפני החברות שלך, אז זכותי לשבת כאן!" פנתה ואמרה בתקיפות לילדה-נערה.
חברותיה של הנערה סיימו בינתיים לחלץ תיק שנתקע בידית של אחד המושבים הקדמיים, וגילו את הוויכוח שפרץ. ילדה אחת אמרה ליהודית בעזות: "בת כמה את שאת ככה נדחפת? מה, את צריכה לשבת עם חברות שלך"?
יהודית השיבה לה כגמולה: "בת כמה את שאת יוצאת לסיור כזה של גדולים"? משכתי לה במרפק, מזכירה לה שאנחנו אמנם מחוץ למסגרת העבודה, אבל מורָה היא 'מורה לַחיים', כלומר, תמיד.
דווקא אחת הסטאז'ריות גייסה טון מוֹרתִי ואמרה: "זה באמת לא קריטי, רק חבל שאתן לא נותנות זכות קדימה למבוגרים". הילדה ה'חצופה' ענתה: "למבוגרים נותנים לשבת מקדימה".
אימי הרגישה כנראה שלא הולך לצאת משהו טוב מהוויכוח הטיפשי הזה, ואמרה: "אני מבינה שאתן מאוד נסערות. רק תגידו את האמת, אתן רוצות צדק או מתווכחות על הפרנציפ"? שתקנו כולן במבוכה.
אימי ניצלה את השקט ואמרה: "בתחבורה ציבורית – כל נוסע קונה זכות ישיבה רק כשהוא מתקף ומשלם על נסיעתו. לכן אין אפשרות לשמור מקומות ישיבה לחברים שעדיין לא שילמו על הנסיעה. אך בנסיעה פרטית שכולם משלמים מראש, לכל אחד מהנוסעים יש זכות-ישיבה ולכן כל עוד נשארו מקומות ישיבה באוטובוס יכולה חברה אחת לשמור מקום לחברות שלה".
"בדיוק"! החרה-החזיק אחריה אחד הנוסעים. "זה ממש מה שלמדנו בהלכה יומית אחרי התפילה היום, 'התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – לא קנה'. כשנוסע ששילם אינו יכול לשבת בגלל שאחד הנוסעים 'שומר' כיסא לנוסע שטרם שילם – אין לכך היתר. אבל כאן אנחנו בנסיעה פרטית, כל הנוסעים שילמו מראש – ולכן כל עוד יש מקומות ישיבה נוספים, יכול אחד מהנוסעים 'לשמור' עבור נוסע שטרם עלה".
הרגשתי את ההערכה הגואה בקרבי לאימי, אשת חבר כחבר, איך שהיא מצליחה להעמיד דברים על דיוקם. גם אם עכשיו לא שיניתי בפועל את מקום הישיבה בעקבות דבריה של אימי, התחדש לי ולחברות היקרות עניין חשוב, שנוגע גם באירועים אחרים בחיים. מתי אפשר 'לשמור מקום' ומתי לא.
הכי חשוב, שהתחלנו את הנסיעה מתוך רוח של פיוס ונעימות, כיאה לאווירת הסליחות.
מקורות: שו"ע חו"מ סי' קה א-ב, סמ"ע ס"ק ג, ש"ך נתיבות וקצות המשפט. נתיבות סי' קצב משה"א א. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' סה. שו"ת המהרש"ם ח"ד סי' קמו.
[עריכה: ש. מלומד]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
