תשלום למתווך עבור גיוס תרומות

עובדות ונתונים

התורם נפטר, וההבטחה נותרה באוויר

1. הנתבע הינו שליח בעיר מסוימת. לפני כשבע שנים התובע קישר בינו לבין יהודי מבוגר שהיה מעוניין לתרום להקמת בית כנסת.
2. כחלק מההיכרות עם הגביר, הכיר התובע לנתבע גם את חתנו של הגביר.
3. לדברי התובע הוא ביצע פעולות הכנה מול התורם. הנתבע טוען כי ה"תיווך" הסתכם במסירת פרטי התקשרות בלבד.
4. ב-06/2022 ערך הנתבע מפגש עם ראש העיר ומכובדים רבים יחד עם הגביר במקום בו הוקם לבסוף בית הכנסת. במפגש נכח גם אחיו של הגביר.
5. הנתבע מספר, שבמהלך המפגש אחיו של הגביר דיבר בצורה בלתי הולמת ופגע בכבודו של השליח (הנתבע) ובכבודם של עוד כמה מהנוכחים, דבר שהוביל לחוסר נעימות גדול, ולדבריו של הנתבע אף גרם לו להתייאש מאפשרות שהתרומה המובטחת תתממש.
6. בחודש 05/2022 כתב הנתבע בהודעות וואטסאפ (עליהן מסכימים כל הצדדים) לתובע כי הוא כבר איבד את האמון בכך שהגביר יתרום בפועל משהו, והתייאש לגמרי מלקבל תרומה כלשהי ממנו.
7. אחרי המפגש ב-06/2022 הגביר ביקש מהשליח להיפגש. במהלך הפגישה סיפר לו שלמרות דברי אחיו, הוא עדיין מעוניין לתרום חצי מיליון ₪, ובתנאי שבית הכנסת שייבנה ייקרא על שמו.
8. השליח לא הסכים לתנאי של הגביר והתרומה לא יצאה אל הפועל.
9. בכ' טבת ה'תשפ"ה (01/2025) הסתלק הגביר לבית עולמו.
10. לאחר הפטירה, חודש הקשר מול היורשים (בתו וחתנו של הגביר) באמצעות רב המשפחה (הרב ר.) והם הביעו את רצונם לתרום לשליח.
11. לטענת התובע מדובר בהבשלה של הקשר הראשוני שהוא טווה ויזם. לדברי הנתבע זהו קשר חדש שנוצר על ידי הרב ר.

טענות ותביעות

המתווך דורש 30% – האם בצדק?

1. התובע דורש לקבל 30% מהתרומה שהתקבלה מיורשיו של הגביר כפי שסוכם בינו לבין הנתבע על כל התרומות שתגענה דרך הגביר ומשפחתו. אף שהתרומה לא הגיעה ישירות מהגביר, מכל מקום כל ההיכרות של השליח עם משפחת הגביר – נובעת ישירות מתיווך הקשרים עם הגביר המנוח.
2. לדבריו, הדבר דומה לאדם שגילה לחברו אודות מיקומה של באר מים, שברור כי כל הפעמים שהחבר ישתמש במי הבאר ייזקפו לטובת האדם שגילה את מיקום הבאר, כך גם בנדון דידן – מחמת שכל ההיכרות שהייתה לשליח עם המשפחה היא מחמת הקשר הראשוני שנוצר ע"י התובע, כל תרומה שתינתן על ידם נובעת מחמתו, וממילא הנתבע חייב לשלם לו על כך דמי תיווך.
3. התובע מביא הוכחה לדבריו שהתרומה של משפחת הגביר היא תוצאה של פעולותיו שלו, מהעובדה שלבסוף השליח אכן קרא את בית הכנסת על שמו של המנוח.
4. לדבריו, הנתבע אמר לו בפירוש שהוא לא יהיה מוכן לקרוא את שם בית הכנסת על שמו של אדם שיתרום פחות מ-60% מעלות בניית בית הכנסת. הנתבע מודה כי  עלויות הבנייה עמדו ע"ס 3 מיליון ₪ ועוד 1 מיליון ₪ עבור הריהוט. העובדה שהנתבע קרא לבית הכנסת על שמו של הגביר – מלמדת שהוא תרם סכום משמעותי מאוד עבור בית הכנסת, ובהתאם לכך התובע דורש את האחוזים המגיעים לו.
5. הוכחה נוספת לדבריו – השליח ערך אירוע למשפחת הגביר והודה להם שם על השותפות, מה שמלמד על הקשר הישיר בין תרומת משפחת הגביר לפעולתו של התובע מול הגביר התרומה של יורשי הגביר היא אודות לפעולותיו.
6. הוכחה נוספת הוא מביא לדבריו – מהעובדה כי השליח הציג תמונה מהאירוע עם ראש העיר (שלבסוף לא התקדם לתרומה בפועל מחמת התנגדותו של האח), בתמונה מופיע גם החתן של הגביר, מה שמלמד שגם הוא היה שותף פעיל לכל האורך וממילא גם לתרומה שהגיעה לאחר פטירתו של הגביר הוא היה אחראי.
7. הנתבע משיב (על טענת התובע בסעיף ז) כי מעולם לא סוכם על תשלום אחוזים, והדבר תמיד נותר מעורפל. לדבריו, לוּ היה יודע שהתובע דורש סכום גבוה כל כך (30%) בתמורה לתיווכו – הוא כלל לא היה ניגש לתרומה זו. בנוסף, לדעתו עבודתו של התובע הייתה מינורית (מסירת טלפון) ובוודאי שאינה מצדיקה אחוזים גבוהים כל כך.
8. הנתבע משיב (על טענת התובע בסעיף ז) כי התרומות שהגיעו מבתו וחתנו של הגביר אינן קשורות לתיווכו של התובע – שהתבצע בעיקר מול המנוח, הגביר, שבפועל לא תרם מאומה. לפי הדימוי שנתן התובע, הנה הגביר הוא הבאר, וכל תרומה שיתן הגביר עצמו אכן מקושרת לתובע, אך הקשר מול משפחתו אינו חלק ישיר של פעולתו. לדבריו, רב המשפחה של הגביר (הרב ר.) התקשר אליו אחרי פטירת הגביר ואמר לו שהמשפחה מעוניינת לתרום לו, ואין המעשה מתייחס כלל לפעולת התובע.
9. הנתבע משיב על הוכחתו הראשונה של התובע – אכן, בתחילת דרכו אמר שכדי לקרוא לבית הכנסת על שמו של תורם הוא ידרוש שהתרומה תהיה לפחות 60% מהעלות של הבנייה, אך המציאות משתנה במשך הזמן והוא אכן קרא את בית הכנסת על שמו של הגביר המנוח למרות שהמשפחה לא נתנה לו סך קרוב לזה (60%).
10. הנתבע משיב על הוכחתו השנייה של התובע – אכן, ערכתי אירוע גדול להודות למשפחה, אך מה שהם תרמו עד כה מסתכם בסך הכל ב-150,000 ₪ (עבור דלת), תוך הבטחה מהם שכל הוצאות הריהוט שיהיו בתוך 4 שנים מהיום – עד תקרת סך 1 מיליון ₪, הם יתרמו. כרגע התקבל בסך 15% אחוז מהבטחתם, וכדי להוקיר אותם על תרומתם ולשמר את הקשר על מנת שיממשו את הבטחותיהם – ערך את האירוע הנ"ל בו כיבד אותם עד מאוד. אין בכך כדי להוכיח כי התקבלה תרומה מעבר לכך.

משא ומתן

מי זכאי לעמלה: המתחיל או מי שסיים?

1. בהלכות שלוחין (חו"מ סי' קפה ס"ו) פסק הרמ"א, "ראובן היה לו בית למכור, ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי, ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכור לו, ואחר כך מכרו ללוי על ידי אחר – חייב ליתן לשמעון סרסרותו".
2. מקור דברי הרמ"א הם בתשובת הרא"ש (כלל קה סי' א) שכתב וזה לשונו: "ודאי אם אחר שראה הסרסור אמר שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו ואחר כך מכרו ללוי, זה היה רמאות וצריך ליתן לו שכרו".
3. הנודע ביהודה (תניינא, חו"מ סי' לו) מדייק מדברי הרא"ש, שהסרסור הראשון לא הפסיד שכרו דווקא כאשר סירובו של המוכר להמשיך את העסקא עם המתווך הראשון (בטענה שהלוקח המיועד הוא שונאו) "זה היה רמאות", אך כשלא היה רמאות מצידו של המוכר – אכן הפסיד הסרסור הראשון את שכרו.
4. וזה לשון הנודע ביהודה: "ואמינא, שמה שהוסיף רמ"א, שמכרו על ידי אחר, יש לדון על זה דבשלמא אם מכרו אחר כך ללוי בלי שום סרסור שפיר מוכח שברמאות דחאו להסרסור במה שאמר לו שלוי שונאו, כי מה נולד אחר כ שגרם הסרת השנאה או מה נתחדש אחר כך דבר ששינה דעתו למכור למי שלא רצה למכור, אבל אם מכרו אחר כך ללוי על ידי סרסור אחר יכול להיות שהסרסור החדש הטעים לו טעמים נכונים שלא יעכב המכר עבור השנאה, וחידש לו טעמים המטים הלב מה שלא הטעים ראשון, ואין כן הוכחה על רמאות, וגם צריך להיות שהסרסור כבר גמר דמי המכר ובאותן הדמים מכר ולכן ודאי רמאות יש בדבר.
5. ואמנם נראה לענ"ד, שגם הרמ"א שכתב שמכרו על ידי אחר שחייב ליתן לשמעון סרסרותו, כוונתו כפי חלקו. שלא תאמר כיון שמתחילה לא נכנסו דברי הסרסור באזני הסוחר שוב אין לו שום זכות להסרסור, קמ"ל הרמ"א שלא איבד זכותו, אבל ודאי שגם השני הוא שותף בסרסרות הזה וראשון ושני הם שותפים".
6. מדבריו עולה שלשיטת הרמ"א, באופן שהמוכר אמר לסרסור שהלקוח הפוטנציאלי שהוצע לו – שונאו, ובפועל סגר הוא בעצמו את העסקה ישירות עם הלקוח באותו מחיר שהציע הסרסור, יכול הסרסור לדרוש דמי סרסרותו בטענה שיש כאן רמאות;
7. אולם במקרה שהמוכר סירב לבצע את העסקה בתיווכו של הסרסור הראשון, ואחר כך הגיע סרסור שני שסגר את העסקה, לא יוכל המתווך הראשון לדרוש את כל דמי התיווך, כיוון שיתכן שהמתווך השני חידש למוכר ולקונה סברות חדשות של כדאיות העסקה, עד כדי שהחליטו למחול על שנאתם ולבצע את העסקה. במקרה כזה יהיה הסרסור הראשון שותף של הסרסור השני בדמי התיווך.
8. בנידון דידן, גם אם נקבל את טענתו של התובע כי התרומה שהגיעה לנתבע מיורשי המנוח – הגיעה גם מחמת פעולתו ותיווכו את המנוח, יצטרך התובע להודות שיש כאן גם 'שותף' נוסף בתרומה זו, הרב ר., שהציע לבני המשפחה לתרום לנתבע למטרה אחרת (לעילוי נשמת הגביר המנוח) ממה שהתובע תיווך (תרומת המנוח עצמו כדי שיהיה בית כנסת על שמו עוד בחייו), הרי זה ממש "שהסרסור החדש הטעים לו טעמים נכונים" חדשים שלא היו על ידי הסרסור הראשון, על כן בכל מקרה, גם באם מגיעים לתובע דמי-תיווך, מדובר ב-50% מדמי התיווך המלאים.
9. כדי לדון בטענה זו יש להקדים ולהבהיר את המציאות והמנהג הקיים היום בתחום זה –
10. בעולם מגייסי התרומות יש נוהג רווח לפיו המתרים מקבל 49% מהתרומה שהביא הגביר. מבלי להביע את דעת ההלכה על נוהג זה, המנהג הוא רק בנוגע לתרומות כספיות אותן הביא המגייס מבלי שבעל המוסד אליו תרם התורם את הכסף היה צריך לעשות פעולה כלשהי. בנדון דידן – לא היו כספי-תרומה שהתובע הביא לנתבע. התובע רק סייע לנתבע להכיר את הגביר ע"ה ומשפחתו, ממנו חשב התובע שהנתבע יצליח להוציא תרומה לבניין בית כנסת.
11. הדימוי שדימה התובע, לפיו החיבור שלו בין הנתבע לבין הגביר הוא חיבור של התובע אל 'באר' תרומות, אינו נכון כלל –
12. כשאדם 'מתווך' לחבירו באר מים, המשמעות היא כפולה, ראשית, בנקודה זו כבר נחפרה באר, שנית, יש בתוכה כבר מים שאותם יוכל החבר לשאוב, אם יביא כלי גדול – ישאב הרבה, ואם כלי קטן – ישאב מעט.
13. בנידון דידן, אין שום ודאות שפעולתו של התובע תביא תרומה כלשהי. זו הייתה השערה של התובע כי הנתבע יצליח להוציא תרומה מהגביר, כלומר, לא הייתה כאן חפירת באר, וכל שכן שלא 'מים חיים' ודאיים שיוכלו לשאוב מהבאר שלא נחפרה.
14. [דימויו של התובע ל'באר' יכול להיות נכון לגבי סוג-אחר של איסוף-תרומות המקובל, והוא איסוף באמצעות 'דרייברים', כלומר נהגים שמכירים את כתובות התורמים והמטרות אליהם הם מעוניינים לתרום, לדוגמא גביר שנותן 100$ לכל חתן, או 500$ לכל ראש כולל שמגיע אליהם. ה'דרייברים' מביאים את אוספי התרומות לגבירים. מקובל שהדרייבר מקבל 30% מסך התרומות שנאספו.
15. פעולתו של הדרייבר, יכולה להיחשב כהבאה אל 'באר', כיון שמדובר בהבאה של המתרים למקום שבוודאי נותן באופן קבוע תרומות למטרה עבורה הוא אוסף.
16. אולם בנדון דידן, אין פעולתו של התובע כפעולת הדרייבר, כיון שאין כאן ודאות על התרומה שתתקבל מהגביר לבניין בית הכנסת.
17. הדימוי הנכון והמתאים לנידון דידן הוא אדם שאמר לחבירו שלדעתו ניתן לחפור במקום פלוני ואולי למצוא בו מים. בהקשר שלנו – יש כאן אדם שלדעת התובע הוא פוטנציאל לתרומות, ואולי הנתבע יצליח להתרים אותו. אחרי פעולתו של התובע (עדכון הנתבע על קיומו של גביר ורצונו הכללי של הגביר לתרום להקמת בית כנסת) אין שום ודאות שהגביר אכן יתרום עבור הקמת בית כנסת, ממילא אין כאן 'באר' שבוודאי תביא תרומה.
18. נראה כי התובע החשיב את פעולתו כיותר מועילה ומעשית מאשר של דרייבר, ולכן ביקש 49 אחוז – אולם נקל להבין את ההבדל בין דרייבר (שהביא את המתרים ל"באר" קיימת) לבין מה שעשה התובע (שסיפר לתובע על האופציה לחפור באר), כיון שהתובע כאן לא הביא את הנתבע לבאר קיימת, אלא אל קרקע שלדעתו היא מוכשרת לחפירת 'באר'].
19. חשוב לציין שדרך המתרימים להחתים על שכרם מראש. בנידו"ד לא היתה החתמה – ו'מנהג' ליכא בכה"ג להביא אל מקום "חפירת הבאר" אלא כנ"ל או לשאוב מן הבאר או להביא למקום שהבאר כבר חפורה.
20. והנה בשו"ת מגד יהודה (חו"מ סי' מז אות ב) הביא את דברי הרא"ש ודייק מהם: "יש ללמוד מדברי הרא"ש דאם נגמר המקח על ידי סרסור אחר אינו חייב להמתחיל כלום אף דהמתחיל הביא הקונה והודיע זאת להמוכר, כמו שכתב 'מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים, זה מסרסר ללוי וזה ליהודה, כל מי שנגמר המקח על ידו זכה בסרסרותו'. וכן ממה שכתב שם 'כי זה פשוט הוא שהסרסורים והשדכנים, אם נגמר הדבר בלא סרסור אין המוכר נותן כלום', מוכח דהעיקר תלוי בהסרסור שגמר המקח ולא בהמתחיל כו', יש עוד ראיה מוכרחת לזה ממ"ש הרא"ש שם, 'ודאי אם אחר שראה הסרסור אמר שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו ואחר כך מכרו ללוי, זה היה רמאות וצריך ליתן לו שכרו', הרי דרק מטעם דיש הוכחה שברמאות דחאו להסרסור, דצריך לשלם לשמעון, ואי נאמר דגם למתחיל חייב לשלם שכר סרסרות, אם כן אף בלא טעמא דהרמאות צריך לשלם לשמעון דמי סרסרותו, כיון דהוא היה מתחיל והממציא מקח זה שהביא הקונה לראובן, ועל כרחך צ"ל דהרא"ש סובר דהעיקר תלוי בהגומר ולא בהמתחיל, ולהכי לולא טעמא דרמאות אינו חייב ליתן לשמעון שכר סרסור".
21. והמשיך בשו"ת הנ"ל (אות ג) להקשות מדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות שנפסק שצריך לשלם לו [ב"מ קא, ב. שו"ע חו"מ סי' רסד ס"ד ברמ"א, "דכל שעשה פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא ציויתך, אלא צריך ליתן לו שכרו"] ולכאורה יצטרך לשלם לסרסור מה שנהנה, ומדוע פטור לגמרי.
22. ותירץ על פי מה שלא מצאנו חובת תשלום לערב על ערבותו, ואפילו אם התחייב לערב שיתן לו, אם לא עשו קניין על תשלום זה – פטור (רמ"א חו"מ סי' קכט סכ"ב). וביאר הקצות החושן (שם ס"ק ט) שהוא משום שלא מקובל לקחת שכר עבור ערבות (והוכיח גם משו"ת הרשב"א ח"ד סי' קנה, שחובת תשלום הוא רק בדבר שמקובל לשלם עליו), עיי"ש.
23. בזה יובן מדוע לשדכן "מתחיל" נותנים שליש מדמי השדכנות ולשדכן שגמר את השידוך בפועל נותנים שני שליש, כי כך המנהג (ע"פ דברי שו"ת שב יעקב סי' יג).
24. גם אם התובע היה צודק בטענתו כי הוא הביא את הנתבע ל'באר' התרומות של גביר ומשפחתו, הנה פעולתו של הרב ר. – שמוגדר על פי הלכה כמתווך, גרמה במהותה לסילוק פעולתו התובע.
25. הדבר דומה לשני שדכנים, אחד הציע את השידוך והשני הביא לגמר השידוך, הנה אם לא היה נכנס לתמונה שדכן שני והשידוך היה נגמר על ידי הצדדים – היה השדכן הראשון מקבל את כל דמי השדכנות. אך כשנכנס שדכן שני וגמר את השידוך על פי ההלכה כל דמי השדכנות מגיעים לשדכן השני כיון שהוא פעל את כל העניין.
26. לפועל, המנהג הוא שהשדכן הראשון מקבל שליש והשדכן השני מקבל שני שליש, אך במקום שאין מנהג – השדכן השני מקבל את כל דמי השדכנות.
27. על פי זה, כיון שבענף התרומות, מקובל לתת אחוזים מהתרומה רק למתרים שהביא את התרומה לידי גמר ולא לכל מי שהיה שותף להליך ההתרמה, ובנוסף הצדדים לא עשו חוזה וקניין שבו הנתבע מתחייב לתת תשלום לתובע על חלקו בהשגת התרומה, אין לתובע שום חלק ואחוזים בתרומה.
28. והנה, התובע דורש לקבל דמי תיווך בטענה שגם נתינתם של היורשים (בסיועו של ה'מתווך השני' הרב ר.) היא בעצם המשך אחד של פעולתו הוא עם הגביר. התובע אף נתן דימוי לפעולתו, באמרו שבכך שקישר את הנתבע עם המנוח הוא בעצם תיווך "את כל הבאר" של המשפחה ואף הוכיח זאת מכך שבביקוריו של השליח אצל המנוח, וכן במהלך האירוע של השליח עם ראש העיר (ראה לעיל עובדות ונתונים 4) נכחו גם בני משפחתו של המנוח –שהם אלה שתרמו בסופו של דבר.
29. אמנם השתלשלות הדברים הייתה באופן כזה: הרב ר. פנה מעצמו אל בני המשפחה והציע להם לעשות פעולה חדשה: לתרום לעילוי נשמת אביהם למטרה שהייתה קרובה לליבו. הוא הצליח לפרוט על נימי ליבם של בני המשפחה וגרם להם לתרום.
30. בני המשפחה שתרמו הם אנשים אחרים, וה'באר' היא אחרת מה'באר' שהתובע תיווך לנתבע. בני המשפחה הם ישות כלכלית חדשה, אותם – התובע לא תיווך לנתבע.
31. תרומתם בפועל של משפחת הגביר לעילוי נשמתו היא תרומה אחרת מהתרומה אותה ביקש התובע להביא לידי פועל, משני טעמים, האחד: מדובר באנשים שונים, השני: מדובר במטרה שונה –
32. טעם א', מדובר באנשים שונים. הכל מודים שהתובע יצר את הקשר הראשוני בין הנתבע לבין חתנו של הגביר. אבל הקשר שהתובע העניק לנתבע הוא יצירת קשר-טכני, מסירת פרטי איש-קשר ודרכי ההגעה אליו, כשהמאמץ למצוא מסילה לליבו של גביר ולממש את רצונו לתרום– נותר באחריות הנתבע. מטרת הקישור הייתה שהגביר יממש את רצונו לתרום, ותרומה זו תגיע אל הנתבע. דבר זה לא התרחש מעולם.
33. אמנם, משפחתו של גביר תרמה לאחר פטירתו לנתבע, אך מדובר באנשים אחרים שהחליטו לתרום מהכסף שלהם (כי אחרי פטירתו של הגביר – כספו עבר ליורשיו) ולא בכספו של הגביר עצמו.
34. טעם ב', מדובר במטרה שונה. התובע ניסה לתווך לנתבע את רצונו של הגביר לתרום להקמת בית כנסת בחייו. תיווך זה לא יצא מעולם אל הפועל. התרומה של בני משפחתו לאחר פטירתו היא לעילוי נשמתו אחר פטירתו ורעיון זה של תרומה לעילוי נשמת הוא הצעתו של הרב ר. ו'שייכת' אליו, בוודאי שאין לה קשר ישיר לפעולתו של התובע להתרים את הגביר עצמו.
35. ועוד, על פי מה שהבאנו לעיל מהנודע ביהודה, ברור שטענה זו אין בה כדי להעניק לתובע אלא עד מחצית מדמי התיווך, מפני שהטעמים שהביא המתווך השני, הרב ר., הם טעמים חדשים שבלעדיהם לא היו התורמים העכשוויים תורמים.
36. עוד יש לדחות דבריו, על פי מה שביאר שם הנודע ביהודה בהבדל שבין תיווך עסקאות לשדכנות, וזה לשונו:
37. "ידוע שהפרש גדול יש בין שידוך למקח, כי בעסק המקח אין שום דברים אמצעיים והמקח תלוי רק בדמים, וכשנתרצו שני הצדדים בדמי המקח שזה רוצה למכור בסך זה וזה רוצה לשלם סך זה, אין שם שוב שום פרטים אחרים, וכיון שהסרסור הביא אותם לעמק השוה בסך הדמים כבר נגמר הדבר וכו', ולכן אם המוכר דחאו להסרסור בדברים ובין כך הכניס עוד סרסור, בזה נסתפקתי קצת אם רמאות הזה מחייב את המוכר לשלם להסרסור הראשון הפסדו. אבל בשידוכים, הדבר ידוע שיש הרבה פרטים כי אף שנתרצו שני הצדדים כו' ידוע שאפילו כבר באו הצדדים יחד, לפעמים בשביל דבר קטן מאוד מתפרדת החבילה ומתבטל השידוך, ולכן כל זמן שלא השוה אותם השדכן הראשון על כל הפרטים עד שלא נשאר שום דבר גדול או קטן שצריך לדבר זה, עדיין לא נגמר השידוך על ידי השדכן, ואם אחד מהצדדים מכניס את אוהבו או קרובו לגמור הדבר, אפילו היה ביכולת של השדכן הראשון להשוותם גם כן פרטים הללו, והצדדים הכניסו את אוהבם או קרובם, בזה אין רמאות כלל וכזה נעשו מעשים בכל עת ואין להשדכן הראשון על הצדדים רק תרעומת אבל לא שום דין ומשפט כלל".
38. מדבריו עולה שיש חילוק מהותי בין מתווך עסקא לשדכן –
39. עיקר עבודתו של מתווך עסקא היא לשכנע את הצדדים על כדאיות העסקא עבורם, דבר שמתבטא בהבאתם להסכמה על המחיר שישלם הקונה למוכר. על כן, כאשר המתווך הראשון השיג הסכמה על מחיר העסקא, אף אם בפועל מתווך אחר גמר את העסקא– לא ניתן לנשל את המתווך הראשון משכרו, כיון שמצד האמת פעולתו גמרה את העסק, לכן הוא שותף בדמי התיווך עם המתווך שסגר אותה בפועל.
40. לעומת זאת בשידוכים, כדי לברך על המוגמר יש פרטים רבים מאוד ופעמים רבות השידוך מתבטל בגלל פרטים קטנים, על כן השדכן הראשון שהציע את ההצעה ולא הגיע לגמר השידוך – לא יכול לדרוש שכר כיון שהשידוך שהוא הציע לא הגיע לידי גמר, והשדכן השני בעצם הוסיף דברים מהותיים חדשים והשידוך הזה הגיע לגמר, כך שהמתווך הראשון אינו שותף בדמי השדכנות (ומה שמקובל לתת לשדכן המתחיל שליש, הוא רק משום שכך המנהג כמבואר לעיל סעיף 26).
41. בבואנו לדמות את נדון דידן (תיווך תרומה) לתיווך עסקה או שדכנות, ברור לכל המתמצא בתחום הקמפיינים וההתרמות, שהקשר בין המתרים לתורם הוא קשר רגשי עמוק שבו לכל מילה ועיתוי יש משמעות גדולה, הן על גובה התרומה והן על זהות מקבל התרומה, כך שפשוט שיש לדמות את המקרה שלנו לשדכנות ולא לתיווך עסקה רגילה.
42. ולהעיר עוד ממה שכתב בספר יהושע (אבן העזר סי' סו) על שדכן שהציע שידוך, ואחד מהצדדים לא רצה ועשה שידוך אחר, ואחרי זה נפרדו, וחזרו לעשות השידוך הראשון שהוצע להם, וביקשו לידע אם יש דין שדכן למי שהציע את השידוך בתחילה ואם מגיעים לו דמי שדכנות.
43. בתחילה הביא את דברי הנודע ביהודה הנ"ל והוסיף "ומכל שכן בנידון דיליה דכבר נתרחק הדבר ובטל דבר הראשון לגמרי", על כן אין לחייב את הצדדים בתשלום בדמי שדכנות (מלאים, ראה בשוה"ג) על כך.
44. בנדון דידן, כפי שהתבאר לעיל יש לדמות את התיווך של התרומה לשדכן, וכיון שההצעה שהציע התובע (תרומה מהגביר) לא הבשילה לכדי גמר, ואף מהתכתבויות הוואטסאפ שהציגו הצדדים בדיון – עולה ברור שהשליח כבר התייאש לחלוטין מלקבל תרומה מהתורם שתיווך לו התובע (עד כדי שאמר שגם אם הוא יוזמן לקבל צ'ק מתורם זה – הוא לא מאמין שזה נכון ולא יבוא לקחת), כך שתיווכו של התובע לא הועיל כדי לברך על המוגמר, הרי זה בוודאי בבחינת "כבר נתרחק הדבר ובטל דבר הראשון לגמרי", ואין לו שייכות לתרומה זו.

פסק הדין

האם ההיכרות הראשונית מזכה בתשלום?

התובע נחשב 'מתווך' רק ביחס לתרומות שיכלו לבוא מהמנוח, ולא ביחס לתרומות שנותנים בני משפחת המנוח לעילוי נשמתו.

בהתאם לכך, דרישות התובע נדחות לחלוטין.