חוב או מעילים

רובי מספר:

כל כך לא רציתי להיות במקום הזה. כששמעתי על אחרים שנקלעו לשם זה הרגיש לי משהו מפחיד. סוג של  חלום-בלהות שהחריד אותי מגיל צעיר. ה' חשב כנראה אחרת וסובב את הדברים בצורה כזו שנקלעתי בעצמי לתקופה לחוצה בחיים.

ניסיתי להוסיף שעות בעבודה המשרדית שלי כדי להגדיל הכנסה. בעקבות כך נוצר לי עומס מטורף. הייתי חוזר כל יום מאוחר, מה שגרר עימותים עם האישה, ומרמור מצד הילדים: "אתה לא מספיק איתנו. רק העבודה עומדת לך בראש".

לא עזרו ההסברים שלי ש"הכל לטובתכם, יקיריי! זו תקופה מאתגרת מבחינה כלכלית ואני מתאמץ מאד כדי לסגור פערים".

התחלתי לנסות להביא חלק מהעבודה הביתה כדי לשדר למשפחה שאני כן מעוניין להיות איתה, וגם להספיק את מה שצריך בשביל הבוס. רציתי לפחות בשבת 'להיות' עם המשפחה, אבל העייפות מכל השבוע הייתה מכריעה אותי.

ניסיתי להיות הכי טוב בכל מקום – דבר שלא אפשרי כמובן לאורך זמן…

איכשהו הצלחתי לצוף מעל המים.

הלוואה לשישה חודשים – וחוב שלא נפרע

אחרי תקופה כזו לחוצה, כשהבוס לוחץ מצד אחד, האישה מצד שני, המצפון מצד שלישי, החלטתי לקחת אתנחתא קלה. חיפשתי חבר שיהיה מוכן לתת לי הלוואה נוחה בלי ריבית.

מצאתי את אפי. הוא היה מוכן להלוות לי 4,000 דולרים. "זה יתן לי שקט לתקופה. אוכל לעבוד קצת יותר בנחת. בלי להרגיש במרדף אחרי הזנב של עצמי" הסברתי לי ולו.

חשבתי שחצי שנה תספיק לי לפרוע את החוב.

בפועל, עברה חצי שנה, ולא הרגשתי ש'עליתי על הגל'. ההיפך. הרגשתי שאני נמצא בתוך רולטה של גלגולי-הלוואות. הבנתי שאין ברירה ואני חייב להגדיל שוב את העבודה, לחזור למסלול תובעני יותר.

אשתי גם התחילה גם לחפש תוספת-הכנסה. היא מצאה תוספת של שעתיים ביום עם משכורת בסיסית.

כשאחרי 7 חודשים אפי שלח לי הודעת תזכורת, התעלמתי. כשהוא התקשר פעם פעמיים ושלוש, שלחתי הודעה מתנצלת: "אני עובד על זה. הכסף לא בידי. מיד כשיתאפשר אחזיר לך בלי נדר".

אפי מספר:

ב"ה זכיתי לנסוע ל-770 עם כל המשפחה לרגל חג סוכות, יחד עם כל המשפחה.

שלא תחשבו שאני כזה 'גביר' שמסוגל לצאת עם כל המשפחה לחו"ל בלי בעיה. זה משהו שתוכנן הרבה זמן, למעלה משנה. עבדנו קשה, והשתדלנו לחסוך בהוצאות לא-הכרחיות. תודה לה' אנחנו חיים ברווחה-כלכלית יחסית, אבל תמיד משתדלים להיות עם יד על הדופק ולא להגזים בהוצאות.

ידעתי מראש שהוצאות המזון בחו"ל יקרות לפחות פי-שניים מההוצאות בארץ, ונערכתי לכך. את כרטיסי-הטיסה רכשנו מוקדם. שכרנו בייסמנט במחיר סביר, ונערכנו עם ציוד בסיסי שלא נצטרך לרכוש בחו"ל.

המפגש שהצית את החשד

בהושענא רבה, תוך כדי ההקפות סביב הבימה עם ארבעת המינים, היה נראה לי שאני רואה את צדודיתו של רובי – החבר שהלוויתי לו את ארבעת אלפים הדולרים והוא מתחמק מלהחזיר אותם. באחת ההקפות הבאות נוצר קשר עין שהבהיר לי בבירור שלא טעיתי. הוא מיד השפיל מבט, אבל אני לא יכולתי לעבור לסדר היום.

"אהה" עברה לי מחשבה זועמת בראש. להחזיר לי הלוואה – הוא לא יכול. "הכסף לא בידי" הוא כתב לי. בטח. רק כדי לנסוע לרבי יש לו כסף פתאום. הוא שכח כנראה מהמושג "מצוה הבאה בעבירה", הרי להשתמט מחוב זה דבר לא פשוט.

ניערתי את עצמי. 'אתה בתפילה עכשיו'! הזכרתי לעצמי. 'תשאיר את כל ההתחשבנויות הבין-אישיות האלה לאחר כך'.

אחרי התפילה פגשתי אותו באחת מסוכות הכנסת-אורחים.

"מה נשמע אפי"? הוא נשמע קליל למדי. "אתה לא תאמין! זכיתי בהגרלה על כרטיס טיסה"!

בבת אחת ירד לי כל הכעס. הרגשתי איך הידיים הקפוצות שלי מתרפות.

"אוהו" הגבתי באהדה, אחרי דיליי של כמה שניות. חיבקתי אותו מיד.

"איזה יופי! הקדוש ברוך הוא ידע למי מגיע לזכות בכרטיס". ראיתי שמשהו בפנים שלו גם התרכך.

"שיערתי שאתה חושד בי שאני משתמש בכסף שלך לטוס, אז היה לי חשוב לומר את זה מיד".

"זה באמת היה חשוב" אישרתי את דבריו. החלפנו עוד כמה מילות נימוסין, איפה כל אחד מתאחסן ומתי הוא חוזר לארץ והזדרזנו לחזור לבתינו ולהיערך לקראת החג הכפול. כאן בחו"ל כל יום-טוב הופך ליומיים, וזה אתגר בשביל הישראלים.

אלפיים דולר בכיס – למי הם שייכים?

רובי מספר:

ברגע האחרון עצרתי את עצמי מלספר לאפי על אלפיים הדולרים ששוכנים עמוק בכיסי.

'הוא לא אמור לדעת על זה' חשבתי לעצמי.

'הוא עלול לומר לי שזה לא מעניין אותו בשביל מה הבאתי את הכסף, ולדרוש בתוקף: תביא לי את כל הכסף שיש אצלך עכשיו!'

האמת הייתה שאכן זכיתי בהגרלה. הזכייה הזו היתה בשבילי כמו זריקת עידוד משמים.

הכסף שהיה לי בכיס היה משהו שהבאתי איתי כדי לעשות קצת-מסחר בניו יורק. לקנות כמה מוצרים שבניו-יורק נמכרים בזול, ואפשר אחר כך למכור אותם בארץ עם רווחים יפים.

בזמן שבין הזכיה לטיסה בפועל – אשתי הייתה עסוקה בלארגן לי את המזוודה, אני – הייתי עסוק בחיפושים באינטרנט על מוצרים שכדאי לקנות בחו"ל במחיר נמוך. ההמלצות שמצאתי היו לרכוש כמה זוגות נעלי ספורט ומעילי-אופנה ולחלק אותם עם כמה נוסעים, כך שזה ייראה עדיין 'ציוד אישי סביר' (לא הגיוני שקניתי לעצמי עשרה זוגות נעלי ספורט וגם שמונה מעילים יוקרתיים, נכון?!).

הסברתי לאשתי שאני צריך את המזוודה הכי גדולה שיש לנו, אבל לא צריך למלא את המזוודה, כדי שיהיה מקום לסחורה שאביא.

ראיתי את העיניים הנוצצות שנדלקו לילדים. זה הזכיר לי שראוי שאחשוב גם עליהם. החלטתי, שכשאהיה בחנות שהרבה דיברו עליה, "B&H – בי אנד הייץ'" – חנות מטורפת בבעלות חרדית למוצרי אלקטרוניקה, אדאג להשיג לכל אחד מהבוגרים שלי משהו שיעניין אותו. ורק שלא אשכח גם משהו לאישה. "ככה גם לא אשקר אם ישאלו אותי אם מה שקניתי הוא לשימוש אישי".

אבל אחרי המפגש עם אפי, לא הייתי בטוח שמותר לי להשאיר את הכסף אצלי. אולי אני חייב להחזיר לו עכשיו לפחות את אלפיים הדולרים שברשותי?! (ראה שו"ע חו"מ סי' עד ס"א שחוב ניתן להיתבע בכל מקום).

מלחמה התחוללה בקרבי. מי שנדמה לי כיצר הטוב – ייעץ לי לפנות ישירות אל אפי ולהחזיר לו. היצר השני טען שדווקא אסור לי להחזיר לו את הכסף עכשיו. 'עדיף שתעשה מהכסף הזה עוד כסף וכך תוכל להחזיר לו יותר בעוד שבוע או שבועיים'. אבל באמת שלא היה ברור לי אם הקול השני זה היצר הטוב או היצר הרע.

'כשיש ספק – אין ספק' אמר לי הקול הראשון, 'תחזיר את הכסף מיד ואחר כך תעשה חשבונות'.

'ומה עם האישה והילדים? חייב אדם לשמח את אשתו ברגל' החזיר לי הקול השני.

הסתובבתי כך טרוד במשך חצי שעה.

'זה ערב חג וממש לא הזמן להתלבטויות מיותרות. כשליהודי יש ספקות – הוא יודע לגשת לקבל הכוונה מהתורה. אפנה כאן לאחד מרבני השכונה. מקווה שהשאלות הללו לא יטרידו אותו יתר על המידה בזמן עמוס כל כך'.

ניגשתי אל אחד הרבנים, ושטחתי בפניו את ההתלבטות שלי.

הרב הרהר כמה רגעים ושאל אותי מיד, "קנית כבר את נעלי הספורט והמעילים?"

השבתי שקניתי רק את הנעליים. את המעילים – תכננתי לקנות באסרו חג.

"תראה, אני לא נכנס עכשיו לסוגיא ההלכתית אם מותר לעשות את המשחק הזה מול רשויות המכס, אבל את הכסף המזומן שנשאר לך אתה צריך להחזיר לאפי עכשיו". (ראה נתיבות שם ביאורים ס"ק א שרק בגוונא דהפסד אין הלווה חייב לוותר על מסחרו בשביל החזרת החוב).

הנהנתי בתודה.

"סליחה הרב, אני יכול לשאול משהו?" התנצלתי.

"כן בשמחה", השיב לי הרב.

"אם יש לי חובה ומצווה להחזיר את הכסף עכשיו – מה ההבדל אם כבר קניתי את הנעליים או המעילים. הרי ההלכה היא שהאדם צריך לבזבז עד חומש מנכסיו בשביל לקיים מצווה, הלא כן?" הרב הסכים בשתיקה ואני המשכתי, "אם כך אולי עלי להחזיר את הנעליים לחנות כדי להחזיר עוד חלק מההלוואה עכשיו"?

"אוהו, זה נכון, אבל זה רק במצוות שבין אדם למקום, במצוות שבין אדם לחבירו כמו החזרת חוב – אין חובה על האדם לבזבז חומש מנכסיו כדי לקיים את המצווה. לכן מה שכבר קנית כדי להרוויח מותר לך להשאיר אצלך, אבל את המזומן שנשאר לך – אתה חייב להחזיר". (ראה מרחשת ח"א סי' מג ובאות ט' שם).

הפתרון ההלכתי שלא עלה על הדעת

"אתה יודע מה אני פתאום חושב"? אמר הרב כשכבר התרחקתי קצת. חזרתי לאחוריי מופתע.

"תנסה לבדוק ישירות איתו, עם המלווה שלך – אם הוא מוכן להאריך לך את הזמן של פירעון ההלוואה – אם זה מקובל עליו, הרווח כולו שלך".

'גאוני! איך לא חשבתי על זה בעצמי' חשבתי. כנראה שלימוד התורה באמת מחדד את המחשבה והמוח.

'מאיפה אמצא אותו עכשיו' הרהרתי בקול תוך שאני צועד בחזרה אל הבייסמנט שלי. 'קראון הייטס מלאה באנ"ש עכשיו. זה כמו למצוא מחט בערימה של סלילי פילם ישנים'.

אהה! איזו השגחה פרטית. לפני שעה קלה נפגשנו והוא הסביר לי בדיוק היכן הוא מתארח".

שיניתי את כיוון הליכתי אל האכסנייה שלו. הוא הופתע מאוד לראות אותי.

"ר' אפרים, אני רוצה לשתף אותך בהתלבטות שלי".

"כן" אמר תוך שהוא מעביר משקל מרגל לרגל.

"האמת היא" פתחתי בהיסוס, "שאמנם אמרתי לך שאין לי כסף, אבל כן הצלחתי להשיג איזה אלפיים דולרים".

"אלפיים דולרים"? הוא חזר אחרי.

"רציתי לעשות איתם קצת ביזנעס" הסברתי. סיפרתי לו בקצרה את התכנון שלי ואת ההתלבטות מול הרב. "עכשיו השאלה שלי היא מולך".

"אם הייתי אטום לב, הייתי לוקח ממך הכל עכשיו" הוא ענה בחיוך. "אבל אני משתדל מאוד שלא להיות כזה. אז אני מאריך לך את החזר החוב, ומאחל לך הצלחה רבה בעסקים. שתוכל להחזיר לי מתוך הרחבה בעזרת ה'".

"אמן", עניתי לו נרגש. הוא לחץ את ידיי בחמימות ונפרדנו באיחולי 'גוט יום-טוב'.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים