המוזיאון היה סגור
"תגיד, התרחקת כבר"?! שאל האיש.
"לא ממש, למה, שכחתם משהו"? שאלתי בחזרה.
"לא, אל תשאל. רק הגענו ואנחנו מגלים שהמוזיאון סגור היום".
הבלעתי חיוך קטן אבל שמרתי על ארשת תמימה.
"אוי, איזה פספוס" הגבתי.
"אז אתם רוצים לחזור"?
"זהו, אנחנו לא יודעים. עד שנסענו וזה. אולי אתה יודע על מקום מעניין אחר באיזור"?
"אמממ.. יש איזה פארק נחמד עם מזרקות מים, ויש גם עצים וספסלים לשבת".
"אנחנו נתלבט בינינו ונחליט אוקיי"?
"אוקיי אני ממתין בינתיים".
לאחר שתי דקות הוא חזר אליי, "החלטנו שלא להישאר כאן", שמעתי אותו אומר, "חם מדי עכשיו. מראש תכננו לבלות במוזיאון הממוזג".
"בסדר גמור" הגבתי, "אז אתם רוצים לחזור איתי? יקח לי כמו שתיים וחצי דקות ואני אצלכם".
"כן" נשף הגבר נשיפת הקלה. "מזל שאתה עדיין קרוב".
"לפחות חסכת לנו לחפש מונית חזור" אמרה האישה כשכבר ישבו שוב ברכב.
"גם העוגמת נפש הזו נקבעה מלמעלה במדויק" הוסיף האיש.
המצפון בדרך חזרה
הם לא ידעו על הבטן המתהפכת בקרבי.
אני נהג מונית במקצועי. כשהתחלתי את דרכי בעבודה הזו, הייתי בטוח שאצליח להיות 'הנהג המושלם', כזה שתמיד רגוע וגם הגון, בלי לנצל תמימות של נוסעים שאינם מתמצים בתעריפים, אסע תמיד במהירות סבירה ולעולם לא אוסיף סיבוב כדי להאריך את זמן המונה, בקיצור – להיות ישר בלי קומבינות שמנסות לגזור קופון על חשבון הנוסעים.
מהר מאוד גיליתי, כמה המציאות שתיארתי אוטופית אך דורשת אחריות ורצינות שקשה לעמוד בהם. יש ימים יפים, בעיקר בסופי שבוע ובימים מיוחדים, בהם אני מקבל הרבה נסיעות. אבל בימים רגילים, אני יכול להמתין שעות שלימות עד שתהיה הזמנה של איזו נסיעה אחת בתוך העיר. למדתי לא לחכות בתחנת המוניות, אלא לפטרל ברחובות העיר, ולנסות לאתר לקוח פוטנציאלי.
היו לי כמה פעמים בהן הייתי יכול לנצל את חוסר הידע של הנוסע ולהאריך את הדרך ובכך להרוויח עוד כסף, אבל תמיד התגברתי. הזכרתי לעצמי את הכלל שקבעתי לעצמי: "אני מרוויח את לחמי ביושר".
עד לאותו יום בו התחלתי את הסיפור הזה.
קיבלתי שיחת טלפון המזמינה נסיעה למוזיאון הנמצא בקצה העיר. לקחתי פרטי מיקום ושם של הבן-אדם, ואישרתי את ההזמנה. דקה אחר כך, נזכרתי שראיתי הודעת עדכון מהעירייה, על כך שהיום המוזיאון סגור.
"זו הזדמנות בשבילך", לחש לי קול פרוע בפנים, "הם כנראה לא יודעים על כך שהמוזיאון סגור. הם יאלצו לחזור מיד ואתה תרוויח גם את הנסיעה חזור". המצפון שלי קצת ניסה לגרד לי את המוח. אבל ניערתי אותו.
"תגיד אתה נורמלי"?! שאלתי את עצמי, "יש לך הזדמנות להרוויח כפול! אתה לא שירות-מודיעין של אף אחד, לא שאלו אותך אם המוזיאון פתוח. ביקשו ממך נסיעה – תבצע אותה. אם הם לא טרחו לבדוק את המידע הזה בעצמם, זו לגמרי בעיה שלהם"!
"ובכלל" ניסיתי להוסיף תירוץ קלוש, "יתכן שבכלל הם לא תכננו לבקר במוזיאון, אולי הם מחפשים נ.צ. ליד המוזיאון, להתפלל בפארק הגדול שלידו". המצפון ניסה שוב לעורר אותי: "פגישה בפארק?! בחום הזה?!" אבל גירשתי אותו משם מהר.
המצפון צדק בסוף. כבר כשהם עלו לרכב היה נראה לי שהם טיפוסים שנהנים מסיור במוזיאון.
עכשיו כשהם ישבו ברכב בדרכם חזור, לא יכולתי להתעלם מהאכזבה העמוקה שהיו שרויים בה.
"ממש פינינו את אחר-הצהרים בשביל הסיור הזה" אמרה האישה. "כמה מאכזב לגלות שבסוף זה התבטל".
"אתם רוצים שאציע לכם מקום אחר ממוזג לנסוע אליו"? ניסיתי להיות נחמד.
"אולי כבר בפעם אחרת", אמר האיש. "אצלינו כל דבר מתוכנן, וקשה לנו מהרגע להרגע להחליט על דבר חדש".
היה לי קצת מוזר, איך זה יכול להיות שהם כל כך מתוכננים, אבל לא טרחו לבדוק את הפרט הזה, אם המוזיאון פתוח כרגיל?! הרגשתי שיש כאן אפילו איזו 'השגחה פרטית' שדואגת שהם יצטרכו לבזבז ואני אוכל להרוויח.
'הכל מאת השם יתברך' הרהרתי בנסיון להשתיק שוב את המצפון שניסה לנדנד.
'אולי יד השם רוצה שאעזור ליהודים שלא להפסיד'?! לא הצלחתי להסיר את המחשבה הטורדנית ממוחי.
"אעשה לכם הנחה של עשרה שקלים על הנסיעה חזור" אמרתי כאילו בנדיבות.
"תודה" ענו השניים קצרות.
השיעור בחודש אלול
הזמן עושה את שלו והמקרה פרח מזכרוני. חודש אלול התקרב, כחלק מההכנה לימי הרחמים והסליחות החלטתי להקפיד יותר להשתתף בשיעורי תורה, להראות לריבונו של עולם שאני גם רוצה להתקרב אליו קצת.
השיעור עסק בהלכות השבת אבידה.
"אדמו"ר הזקן מסביר בהלכות מציאה (סעיף לג), שאם נזדמנה לך אפשרות להציל את זולתך מהפסד, אתה חייב לטרוח בכל כוחך להציל אותו".
"בכל כוחי"? שאל אחד המשתתפים, "גם אם זה על חשבון דברים אחרים שאני צריך לעשות במשך היום"? הוא תמה.
"הו, שאלה טובה" חייך הרב, "וזה בדיוק מה שההלכה מתייחסת אליו בהמשך, 'אבל אינו חייב להוציא ממון על זה'. זאת אומרת, אם נזדמנה לך מצווה של השבת אבידה, אינך חייב להוציא הוצאות כדי להשיב את האבידה. אפילו אם מדובר רק באי-הכנסות, 'אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן, בענין שעל ידי טרחו בהשבת אבדה יגיע לו איזה הפסד מניעת הרווח, ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה'".
"אהה" אמרתי בהיסוס: "אם הייתי יודע בוודאות שהמאבד יחזיר לי את ההפסד הכלכלי הייתי צריך להתאמץ בהשבה, אבל כשאני לא בטוח בכך, אני יכול להתעלם מהאבידה"?!
"או לקוות שמישהו אחר ישקיע בשבילו" הוסיף הרב.
"לכל אחד יש את המשימה אותה הוא אמור לבצע בכל רגע-נתון בחיים, התורה מגלה לנו מתי השליחות שלך היא השבת אבידה ומתי לא" הסביר הרב.
פתאום זה היכה בי כברק, הסיפור ההוא עם הזוג שנסעו לחינם. הרגשתי איך אני מסמיק כולי.
"זה בסדר לשאול שאלות" אמר הרב בעידוד. "ככה לומדים".
הוא לא ידע את הסיבה האמיתית לבושה שכיסתה את פני.
הרב המשיך לעוד מקרים מעניינים בהלכות אבידה. אני כבר לא הייתי מרוכז כל כך. החלטתי לאזור אומץ ולגשת לרב בסוף השיעור, לשאול על אותו מקרה שכוח.
האם שתיקה נחשבת לגזל
כשהשיעור הסתיים, היו עוד כמה לפני שרצו להתייעץ עם הרב על כמה נושאים. חיכיתי להיות אחרון. לא רציתי שמישהו ישמע את הווידוי שלי. אני בדרך כלל משתדל להיות ישר, בפעם הזו חשתי שהיצר השתלט עלי.
'בכלל, אם זה גזל – איך אני יכול להשיג את המספר של אותו זוג'?! הרהרתי. איזו דרך תשובה אפשר לעשות, אולי צדקה תכפר על כך.
"כן, רצית לשאול משהו"? השאלה ניערה אותי מהמחשבות. גיליתי שנשארתי לבד מול הרב.
גוללתי בפניו את תיאור המקרה, איך בשביל להרוויח כמה שקלים, לא סיפרתי לבני הזוג את העובדה שידעתי, כי המקום אליו רצו לנסוע, סגור בכלל באותו היום.
"הייתי יכול להציע להם מראש מקום אחר. זה עוד היה מעלה את רמת ההגינות בעיניהם" הוספתי להלקות את עצמי.
הרב האיר את פניו בנוחם.
"יש משהו בזה, שמצד ההגינות היית צריך להודיע להם שהמוזיאון סגור, כדי להשיב אבדה ולמנוע מהנוסעים הפסד".
"הפסד שלהם ורווח שלי" הוספתי בקריצה.
"אלא אם כן" המשיך הרב, "היה לך צד סביר לתלות שהבקשה שלהם לנסוע למוזיאון הייתה רק כדי להגיע למקום סמוך אליו".
"האמת היא" נזכרתי, "שניסיתי בהתחלה להרגיע את המצפון שלי במחשבה הזו, שהרי יש איזה פארק מעניין ליד המוזיאון, ואולי הם בכלל רוצים לשבת שם".
"טוב, תכלס, אם לא היה לי במה לתלות, האם אני חייב להחזיר להם את דמי הנסיעה המבוזבזת?"
פניו של הרב הרצינו לכמה רגעים. הוא חפן את זקנו בידו. אני לא הצלחתי להתחמק מהמחשבה 'מה עושים רבנים שאינם-מזוקנים כשהם רוצים להרהר בסוגיא..'
אחרי כמה שניות הוא פתח ואמר:
"האמת היא" זקף הרב את אצבעו כנזכר, "שלא מצאנו הלכה כזו, שהמתעלם מאבידה – צריך לשלם עליה למאבד, יש לזה כמה סיבות שלא אאריך בהן עכשיו, אבל העיקר זה שהמוצא שהתעלם לא עשה קנין באבידה" (קצות החושן סי' רצא ס"ק ג).
"כאילו האבידה הייתה אצלי, אבל לא עשיתי קניין שמחייב אותי להחזירה"? ניסיתי להבין מה זה אומר.
"נכון, אם היית בטוח שהם רוצים לנסוע באמת למוזיאון וידעת שאין היתכנות מעשית לזה – הפסדת את מצוות השבת אבידה שהזדמנה לידך, אבל זה לא גזל שצריך להשיב", סיכם הרב.
אבן כבדה נגולה מעל ליבי. נראה לי שמכאן ולהבא אקפיד בזה, אולי ההקפדה והזהירות בעתיד תכפר גם על העבר.
אלמלא הייתי נכשל בדבר הלכה זה – לא הייתי מברר אותו מעולם, כך שגם לכישלון הזה יש תועלת מעשית.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
