מכירת רכב בתשלומים: האם שולם התשלום האחרון?

הטענות

התובע מכר רכב לנתבע בתאריך 29 למרץ למניינם. הוסכם על מחיר 11000 ש"ח בתשלומים כדלהלן: תשלום ראשון 3000 ש"ח עם הקנייה, ועוד ארבעה תשלומים של 2000 ש"ח בראשון לכל חודש לועזי, כלומר בחודשים: מאי, יוני, יולי, אוגוסט. שני הצדדים לא ניהלו רישום מסודר של שלבי התשלום.

התובע טוען שנכון להיום (ספטמבר) נשאר עדיין תשלום אחרון בסך 2000 ש"ח שלא קיבל. הבסיס לטענתו הוא העובדה המוסכמת על שני הצדדים שאת התשלום הראשון בסך 3000 ש"ח לא שילם הנתבע מייד עם קניית הרכב אלא בעיכוב, בתחילת אפריל שילם 500 ש"ח ואח"כ עוד 1000 ש"ח, ונשארו עוד 1500 ש"ח שלא שולמו מיד. התובע טוען ש-1500 ש"ח אלו שולמו בחודש מאי (במקום להתחיל אז את התשלום הראשון מתוך ארבעה של 2000 ש"ח), ורק בחודש יוני התחיל התשלום הראשון מתוך ארבעה של 2000 ש"ח, לפי זה יוצא שהתשלום האחרון בסך 2000 ש"ח צריך להתקבל בחודש ספטמבר. כלומר, מוסכם על התובע שהנתבע שילם לו 2000 ש"ח בחודשים: אוגוסט, יולי, ויוני.

התובע מבסס את טענתו גם על כך שתיכף אחרי כל תשלום שהעביר לו הנתבע הוא היה אומר לנתבע: "מכאן ואילך נשאר חוב כך וכך". בהתאם לחישובו הזה, שעד היום מעולם לא הוכחש על ידי הנתבע, נשארו כעת עוד 2000 ש"ח שצריכים להתקבל בספטמבר.

עוד טוען התובע, שבפעם האחרונה שהנתבע שילם לו, הוא אמר לנתבע: כעת נשאר תשלום אחרון, והנתבע השיב לו בתמיהה: האם לא שני תשלומים?! לטענת התובע, תגובה זו של הנתבע יש בה לחזק את עמדתו הנ"ל שבוודאי הנתבע חייב לו עדיין כסף.

הנתבע טוען בבירור שבחודש אפריל שילם את כל ה-3000 ש"ח של התשלום הראשון. כמו כן טוען בבירור שבחודש מאי שילם את התשלום הראשון מתוך ארבעה בסך 2000 ש"ח (ובשום אופן לא שילם אז רק 1500 ש"ח). הוא טוען שזוכר בבירור שכל פעם שבא לשלם אחרי ה-1 לחודש זה היה 2000 ש"ח.

כהוכחה לעמדתו, הציג הנתבע תכתובות sms שהיו בינו ובין התובע בתקופה שבין רכישת הרכב ועד עכשיו, שמהם עולה ברור לדעתו שכבר באפריל שילם את כל ה-3000 ש"ח של התשלום הראשון.

לכאורה עיקר הראיה שניתן לראות בתכתובת הנ"ל לדברי הנתבע הוא הנכתב שם שבתאריך ה-2 למאי כתב הנתבע לתובע שמתכנן לשלם לו מחר, והתובע משיב בתרעומת: "סיכמנו בראשון". אילו באותו תאריך עדיין לא שילם הנתבע את ה-3000 ש"ח במלואם, לא היה התובע אמור להגיב "סיכמנו בראשון" (כלומר ב-1 למאי), אלא משהו בסגנון: אני מחכה לתשלום הזה כבר למעלה מחודש (מתחילת אפריל) וכיוצ"ב. מתגובתו זו מוכח איפוא שכל ה-3000 ש"ח שולמו כבר באפריל, וממילא מחודש מאי התחילו ארבעת התשלומים של 2000 ש"ח שהסתיימו בחודש אוגוסט.

אולם במהלך הדיון כבר השיב התובע כנגד סברא זו, וטען שהוא הסכים מרצונו הטוב במהלך חודש אפריל לדחות את שארית התשלום הראשון בסך 1500 ש"ח מחודש אפריל לחודש מאי. לפי טיעון זה יוצא שתגובתו הנ"ל בחודש מאי "סיכמנו בראשון" אכן יכולה להתפרש אודות ה-1500 ש"ח שלפי גירסתו לא שולמו עד מאי, ואילו ארבעת התשלומים בסך 2000 ש"ח התחילו רק מחודש יוני וצריכים להסתיים בספטמבר.

עוד טען הנתבע להוכיח מהתכתובות הנ"ל, בהם רואים שרק בתחילת חודש אפריל דחק בו התובע לשלם את התשלום הראשון, ואילו מהתאריך ה-3 לאפריל ועד ה-2 במאי לא כתב התובע מאומה בנושא זה, מכך משמע שעד ה-3 לאפריל שילם הנתבע את כל התשלום הראשון בסך 3000 ש"ח.

על הוכחה זו השיב התובע, שאמנם בתחילה הוא דחק בהנתבע לשלם, אך לאחר זמן מסוים נמאס לו לדחוק עוד, והסכים לדחות את שארית התשלום הראשון בסך 1500 ש"ח לחודש מאי וכנ"ל.

על טענת התובע שבפעם האחרונה העלה הנתבע בעצמו סברא שחייב עוד תשלום, משיב הנתבע שלאחר שחזר לביתו עשה שוב חושבין עם עצמו ועם אשתו ובדק בתכתובות הנ"ל והגיע למסקנה ברורה שכבר שילם הכל, ומה שאמר לתובע בתמיהה שכביכול חייב עוד תשלום, היה טעות.

לאחר הדיון, הפנה הבורר אל כל אחד מהצדדים שאלה בנפרד בדוא"ל: האם מוכן להישבע שבועה חמורה על צדקת גירסתו. שני הצדדים השיבו בחיוב.

משא ומתן

מאחר וכאמור כל אחד משני הצדדים הצהיר שמוכן להישבע על צדקת דבריו, נחשבים שני הצדדים טוענים טענת ברי (ראה נתיבות סי' צד ביאורים ס"ק ג).

ומאחר ומהתכתובות הנ"ל אין הוכחה מוחצת האם אכן בחודש אפריל הסתיים התשלום בסך 3000 ש"ח ובחודש מאי התחיל התשלום הראשון בסך 2000 ש"ח או לא, ומאחר וגם שאר ההוכחות שהביא כל אחד מהצדדים לעמדתו השיב עליהן הצד השני ולא נמצאה הוכחה מוחצת לאחד הצדדים, אין בידינו להכריע מי מבין שני הצדדים הוא הצודק ומי הטועה. כל שבידינו הוא לפסוק כיצד יש לנהוג במצב הנתון על פי הלכה.

בשו"ע נפסק שאדם שמכר חפץ לחבירו, וטוען טענת ברי שלא קיבל את התשלום המגיע לו, והקונה משיב בטענת ברי ששילם הכל, אם החפץ כבר ברשות הקונה רשאי הקונה להישבע שבועת היסת על טענתו ולהיפטר מתשלום, כיון שהוא המוחזק בחפץ וגם בכסף (שו"ע חו"מ סי' צא ס"ט ברמ"א וש"ך שם ס"ק לב).

לפי זה בנידון דידן, מאחר והנתבע מוחזק ברכב וגם בכסף, רשאי להישבע שבועת היסת ששילם הכל ולהיפטר מתשלום.

אמנם, כיום מקובל בכל בתי הדין לא להשביע את הנתבע שבועת היסת, אלא לפשר בין הצדדים ע"י תשלום שליש מסכום התביעה (שו"ת אבן יקרה ח"א חו"מ סי' ו בסופו שכן היא 'תקנות הארצות' – "שישלם שליש בעד השבועה". וכן כתב בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סי' לב. עמק המשפט ח"ב סי' יח אות יד-יז. ומסתבר שחיוב הנתבע שליש כתחליף לשבועה למרות היותו מוחזק, היינו בעיקר בגוונא כנידון דידן, שיש קצת רגליים לדברי התובע, מאחר והנתבע עצמו מודה שלא שילם הכל תיכף בשעת הקנייה אלא מאוחר יותר, וזה נותן מקום לחשוש לדברי התובע שכיון שנדחה מעט נדחה הרבה). וכך יש לעשות בנידון דידן.

פסק דין

הנתבע ישלם לתובע שליש מסכום התביעה – 667 ש"ח.