חמש שנים מסירות בלי משכורת
ישראל ה'תשפ"ו (2026)
"אני לא יכול להמשיך לעבוד בתנאים האלה". רציתי לומר בחוסר-תנאים האלה, אבל עצרתי בעצמי.
"אם אתה לא יכול, לא מתאים לך – תחפש פשוט מקום אחר" הוא אמר ביבושת.
הוא אולי חשב שזה ילחיץ אותי, אבל אני הייתי כבר בשל עם ההחלטה: אני לא ממשיך לעבוד במקום שמבוסס על תרבות-ניצול שכזו.
זה היה אחרי 5 שנים של עבודה במוסד, בית ספר פרטי, כזה שלא מתוקצב בכלל על ידי משרד החינוך מחד, ומאידך הדרישות מהעובדים היו גבוהות מאוד ביחס למה שמצופה במקומות אחרים.
הלכתי לעבוד שם מחוסר ברירה. הייתי חייב פרנסה. בהתחלה הציגו את התנאים בצורה קצת יותר מלהיבה. היה ברור שהשכר יהיה פחות ממה שמשלמים במשרד החינוך, "אבל זה רק בגלל שאנחנו מחפשים את הלב של המחנכים. זה הדבר הכי חשוב לנו" הסביר המנהל ברגש.
לו רק הייתי יודע שהלב של המחנכים אמור להיות לפחות פי שלוש מהגודל של הכיס, כיון שהמשכורת שהייתה נראית לי נחמדה בהתחלה התבררה כקטנה מאוד ביחס לדרישות, היה ברור לי שלא אעמוד בכך.
בחודשים הראשונים לא ראיתי עדיין אפילו שקל. המנהל תירץ את זה בבירוקרטיה. "לוקח זמן לעדכן את המערכת, להזין עובדים חדשים זה תהליך שיכול לארוך חודשים" הסביר בביטחון. "אתה יכול לשאול את המורים האחרים" הוסיף.
בינתיים חיינו על הקשקש. המשכורת הזעומה שאשתי הכניסה מהצהרון בו עבדה אז, בקושי כיסתה את הבסיס.
אחרי שניסיתי כמה פעמים לעורר בעדינות על כך שאני עובד במסירות ולא רואה תשלומים, ללא הועיל, עברתי לנדנד בצורה יותר נוקשה. כשראיתי ששיחות בעדינות על "מסירוּת בלי תשלום" לא מזיזות דבר, עברתי לגישה נוקשה יותר.
הגעתי לכך מההתנסות בכיתה שלימדה אותי: אם אתה מבקש כאילו עושים לך טובה – מצפצפים עליך. לעומת זאת אם תדרוש ותעמוד בתוקף על שלך – יש סיכוי שמשהו יזוז.
"בראשון לחודש המשכורת אצלך בחשבון", המנהל הבטיח, ועטף את זה עם הרבה משפטים חמים כמו "אנחנו מאוד מעריכים את העבודה שלך. אתה פועל פה גדולות ונצורות עם נשמות טהורות" ועוד.
קיוויתי שהוא מתכוון למה שהוא אומר. כלומר בכל מה שקשור לחלק הגשמי שבחינוך.
"תדע לך, שכל יום שלך כאן זו ממש שליחות ומצווה. עם כל הכבוד – כסף זה לא הכל בחיים", ציטטתי אותו אחר כך באזני זוגתי.
"זו פשוט שחיתות" היא אמרה בכעס. "משתמשים בשם של התורה וההתמסרות כדי לגזול ממך את המשכורת המגיעה לך ביושר!"
"נכון, זו באמת חוצפה מצידם" אמרתי והרכנתי ראש בבושה.
בסוף, בעשירי לחודש, נכנסה משכורת אחת. ארבעת אלפים שקלים.
ניגשתי מיד למזכיר, ששימש גם כמנהל חשבונות. "אני ממתין לתשלום על חצי שנה! לא על חודש אחד!" הקול שלי כמעט נשבר.
"עד החודש הבא הכל יסודר," הוא ענה ברשמיות, אבל נראה לי שזיהיתי מבוכה בעיניים שלו.
'אולי גם הוא לא קיבל משכורת כבר חצי שנה' תהיתי לעצמי פתאום.
עצרתי את עצמי ברגע האחרון מלהתפרץ עליו. בכל אופן רציתי להישאר בתדמית מכובדת. חוץ מזה, עוד הייתה בי תקווה קטנה שאיכשהו הכל יסתדר ואקבל את מה שמגיע לי. לא יכולתי לשאת את זה שאשאר כמעט בלי כלום.
רק מאוחר יותר הבנתי שזו ההתנהלות במוסד הזה: אנשים עובדים, מוסרים את נפשם למען החינוך, ואחר כך מקבלים משכורת זעומה. בסוף רובם עוזבים, לטובת 'פראיירים' חדשים כמובן.
השתדלתי להיות מאופק ולהתחזק באמונה. "מה שנקצב לנו מראש השנה – זה מה שנרוויח. לא יעזור כמה שנתאמץ".
אשתי ניסתה לחזק אותי כנגד, עם סיפור על חברה ש'גמרה' את עצמה כדי להגדיל הכנסות, אך בסוף נקלעה להוצאות בלתי-צפויות של אלפי שקלים על טיפולי שיניים. "לפחות בזה אפשר קצת להתנחם" הוסיפה.
הדברים הללו החזיקו אותנו עם הראש מעל המים עוד קצת. בכל פעם שנכנסה משכורת הסברתי לעצמי שמכאן ואילך הדברים יסתדרו.
זה נמשך כך כמעט חמש שנים. עד שהרגשתי שאני כבר בקצה. אז התנהלה השיחה ההיא עם המנהל.
ידעתי שהמוסד כבר לא ישלם את כל החובות שצבר כלפיי.
עזב – אבל החוב לא נשכח
התחלתי לעבוד במקום מסודר והשתדלתי להשאיר את המשקעים מאחור. מבחינתי, מחקתי גם את המחשבות על הכסף הזה.
"התייאשתי", הסברתי לאשתי שהעלתה את הנושא באחד הערבים. "חבל על הבריאות והעצבים, ה' ימלא חסרוננו ממקום אחר".
בחודשים הראשונים אחרי העזיבה, הבית התנהל בצל הרגיל. מצאתי עבודה חדשה – אמנם במשרד פקידים ולא בחינוך, אבל מקום מסודר, כזה שמשלם בזמן ולא מחלק הבטחות בחינם.
בכל פעם שהיה מגיע העשירי לחודש, הייתי מוצא את עצמי בודק את העו"ש בחשבון הבנק בחרדה רפלקסיבית.
הזיכרון של העושק השיטתי, התחושה שמנצלים את יראת השמים והמסירות שלך כדי לחסוך עליך משכורת, המשיך לצרוב.
"עזוב אותם", אשתי הייתה אומרת לי מדי פעם כשהייתה רואה אותי שוקע במחשבות, "כדי להתקדם הלאה אתה חייב להתנתק לגמרי ממה שהיה בעבר".
מכתב רשום ששינה את הכול
יום שלישי אחד, הגיע מכתב בדואר רשום. בתוך המעטפה נח דף-קצר ותמציתי ממשרד עורכי-דין כלשהו. התכווצתי. הייתי בטוח שמדובר באיזה קנס-שכוח או משהו בסגנון.
הזדרזתי לעלות לבית כדי לקרוא אותו בנחת. פתחתי אותו במדרגות ולא האמנתי למראה עיני.
מסתבר שבשנים שחלפו הוגשה תביעה ייצוגית על ידי אחד העובדים של בית הספר. בית המשפט הורה לפרק את העמותה ובוצעו החזרים רטרואקטיביים מנכסי-העמותה לכל הנושים. אמנם לא הייתי חתום כתובע בתביעה הייצוגית, אך בית המשפט חילק את כספי העמותה בין כל הנושים באופן יחסי לחוב של העמותה כלפיהם. גם כלפיי.
מסתבר שמדובר בסכום לא-מבוטל של שבעים אלף שקלים.
במכתב צורפו הנחיות בירוקרטיות כיצד לקבל את הכסף מחשבון הנאמנות בו הוחזקו הכספים.
כשהראתי לאשתי את המכתב היא נבהלה, כמוני, לא לגמרי הבינה את הצהלה שעל פניי. לאחר פחות מדקה היא נשפה בהקלה, "אהה! ברוך השם! סוף סוף הצדק יוצא לאור", אמרה כשעיניה בורקות.
"אני לא בטוח שזה פשוט כל כך," אמרתי לאט.
"מה זאת אומרת?" היא הסתכלה עליי בתדהמה. "זה כסף שהם גזלו ממך, עבדת בשבילו והוא מגיע לך תמורת עבודתך המסורה!"
"נכון, אבל אני כבר התייאשתי מזה לחלוטין," הסברתי, והקול שלי נהיה מהוסס.
"אם אני זוכר נכון – על פי הלכה, אדם שהתייאש מלקבל את הכסף שחייבים לו – זה נחשב שהוא ויתר ואסור לו לקחת את הכסף".
אשתי הסתכלה עליי במבט ששילב תסכול ורחמים.
"אתה רציני?! הם עיכבו לך שכר, דחקו אותנו לפינה, ואחרי שהם נזכרו להחזיר את הגזילה, וגם זה לא מטוב-ליבם אלא בגלל צו בית המשפט – אתה הולך לחפש ספיקות הלכתיים למה לא לקחת את מה שמגיע לך ביושר?"
"אני לא מחפש להיות צדיק, אבל אני רוצה להיות בטוח שהכסף שלנו נקי אפילו מספק-גזל, את מבינה" עניתי תוך שאני מתופף בעצבנות על השולחן.
היא שתקה. לא ידעתי איך לפרש את זה. אם מדובר בהסכמה שבשתיקה או שאין לה מה לענות.
האם הייאוש ביטל את הזכות לכסף
בית ההוראה של הרב אברמסקי היה כמעט ריק. היה שם אדם אחד לפניי. התיישבתי תוך שאני ממשש את המעטפה עם המכתב והצ'קים בתוכו.
כשהגיע תורי, נכנסתי לחדר של הרב. הקירות היו מכוסים ספרים מהרצפה עד התקרה. הרב ישב מאחורי השולחן שהיה גם הוא מלא בספרים. הוא הושיט את ידו לשלום והזמין אותי לשבת.
הגשתי לרב את המעטפה והתחלתי לגולל את השתלשלות האירועים. חמש השנים במוסד, הלנת השכר, הייאוש המוחלט שהגעתי אליו, ולבסוף – המכתב הזה שנחת אצלי בתיבת הדואר.
"אני יודע שייאוש מועיל בחוב – האם זה אומר שאסור לי לקחת את הכסף"? שאלתי בחשש.
הרב הביט בי ונשען לאחור בכיסאו. חיוך קטן עלה על שפתיו.
"אתה לומד היטב" אמר בשקט, "אתה מביא את דברי הרמ"א בסימן קסג. אתה זוכר את הסעיף המלא?"
"האמת שלא, אני שמעתי פעם בשיעור את ההלכה הזו, לא ממש עיינתי במקורות" עניתי.
"אז ככה, זו שאלה שהגיעה אל המהר"י קולון, סיפור מעניין, על המושל פייטרו שלקח הלוואת-מס ו'שכח' לפרוע אותה, בנו שעלה לשלטון אחריו החזיר את הכסף לקהילה, והייתה שם התלבטות אם הכסף חוזר למשלמי המס העכשווי או למי ששילם את המס אז".
הנהנתי ונזכרתי בסיפור-השבועי שקראתי בשבוע שעבר במדור 'מפנקסו של דיין'. זה היה אותו סיפור אבל העיבוד של הסיפור שם היה מעניין ומרתק כך שלא הבחנתי שמדובר בהלכה שבעצם ידעתי.
"אבל החכם צבי והט"ז (חו"מ סי' קסג ס"ג) חולקים על המהר"י קולון והרמ"א, ולדעתם ייאוש אינו ויתור, אדם שהתייאש מלראות את הכסף שלו בחזרה – זה לא אומר שהוא ויתר עליו. כיון שמדובר במחלוקת בין הפוסקים – אחרי שנותנים לך את הכסף, אתה יכול לטעון 'קים לי', כלומר, יש לך על מי לסמוך ולהחזיק את הכסף ברשותך".
הרב החזיר לידי את המעטפה. "קח את הכסף לביתך. תביא אותו לאשתך בשמחה. עבדת עבורו ביושר, והקדוש ברוך הוא דאג שתקבל את מה שקצוב לך – בדיוק בזמן הנכון".
נשמתי לרווחה. הושטתי יד, לקחתי את המעטפה, וידעתי שבירור ההלכה הזה לא רק טיהר את הכסף – הוא גם החזיר לי את השקט והשלום לבית.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
