המתרימה שזירזה את הגביר: מגיעה עמלה?

העובדות המוסכמות

1. התובעת עבדה כמתרימה לבית חב"ד  שבניהול הנתבע באמצעות שיחות טלפון וכו'. את מספרי הטלפון נתן הנתבע לתובעת. סוכם שכל תרומה שתתקבל בזכות פעולותיה של התובעת תקבל התובעת 30% מסכום התרומה.
2. לאחרונה היתה לבית חב"ד הוצאה ע"ס 9,000 ש"ח לקראת בניית בית כנסת, והקבלן נתן על כך קבלה. הנתבע שלח הודעה אלקטרונית לגיסו ר' ראובן, שהינו גביר התורם מדי פעם לבית חב"ד, והודיע לו על דבר ההוצאה הנ"ל מתוך ציפייה שיכסה את הסכום הזה. מאחר והתרומה התמהמהה, שלח הנתבע את התובעת לעורר את הגביר הנ"ל לתרום. התובעת שוחחה עימו כחצי שעה, והלה תרם את הסכום הנ"ל.

הטענות

התובעת:

1. מאחר והסכום של 9,000 ש"ח הנ"ל התקבל בזכות פעולתי, מגיע לי 30 אחוז ממנו. שהרי לא סוכם שמתרומה זו לא אקבל. הוכחה לכך שהתרומה התקבלה גם בזכותי, כי הגביר הנ"ל שוחח עמי ארוכות ודיבר יפה, ואמר שבדרך כלל הוא מנפנף מתרימים. זאת ועוד, הנתבע לא רצה לשוחח עם הגביר מחמת חוסר נעימות מאחר והוא קרוב משפחתו, אם כן היתה דרושה כאן פעולה מיוחדת שלי.

הנתבע:

1. לדעתי ההסכם על 30 אחוז היה רק על תרומות שלא היו מתקבלות ללא פעולת התובעת. לדוגמה, שמעון תרם בהוראת קבע סכום מסויים, והתובעת הצליחה על ידי דיבוריה לפעול עליו שיגדיל את סך התרומה ב-150 ש"ח נוספים, על תוספת זו קיבלה 30 אחוז מאחר ונעשתה רק בזכותה. מה שאין כן במקרה שלפנינו, כל שנה גיסי הנ"ל תורם לבית חב"ד סכומים הקרובים לסכום הנ"ל, לדידי ברור שבסופו של דבר הוא היה מכסה את כל החשבונית הנ"ל גם ללא פעולתה של התובעת. לא שלחתי את התובעת לדבר איתו אלא לשם זירוז הענין, כי לי לא היה נעים ללחוץ אותו מחמת קרבת משפחתנו, וגם משום שידעתי שהתובעת עובדת יפה. אבל בסופו של דבר בטוח שגם בלי התובעת הייתי מוציא מגיסי סכום זה. יש לציין שאני אמרתי במפורש לתובעת שגיסי הנ"ל יכול בעיקרון לתרום יותר מ-9,000 ש"ח. ואכן בדעתי היה שאם היא תוציא ממנו 18,000 ש"ח עד"מ, תקבל על התוספת 30 אחוז. לא יתכן שמתרומה שהיתה בוודאות מתקבלת בלאו הכי, תיקח התובעת 30 אחוז.

משא ומתן

1.  מבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' רסד ס"ד) בענין אדם שעשה פעולה לטובת חבירו וחבירו טוען שלא היה זקוק לפעולתו כי יכל לעשות זאת בעצמו: "שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו, אין חייב ליתן לחבירו כלום, הואיל ולא התנה עמו. ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אף על פי שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד".
2. עולה מדבריו שהנהנה מפעולת חבירו חייב לשלם לו שכר טירחה, גם אם טוען שהיה יכול לעשות פעולה זו בכוח עצמו, מכל מקום מאחר וסוף סוף נהנה מפעולת חבירו חייב לשלם לו "לפי מה שנהנה".
3. במה דברים אמורים שצריך לשלם למהנה על פעולתו, כאשר היה צורך בפעולה זו ולא היה ניתן להגיע להנאה בלעדי פעולה זו, וכמו שכתב נתיבות המשפט שם (ביאורים ס"ק ד-ה): "דכאן כיון דבלתי אפשרי להינצל בלתי הוצאות כאלו משום הכי חייב בכל הוצאות . . היינו ששמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יהיה צריך להשתמש באלמות".
4. בנידון דידן יש לחלק את הנאת הבית חב"ד מהתרומה לשני חלקים: עצם תרומת הגביר בסך 9,000 ש"ח.  זירוז קבלת התרומה בפועל.
5. על החלק הראשון בהנאת הבית חב"ד חלוקים התובעת והנתבע . לטענת התובעת, הנאת הבית חב"ד מעצם התרומה נזקפת לזכות פעולתה ובלעדיה לא היתה התרומה ניתנת. לפי זה מגיע לה תשלום על כך, וכאן אין צורך לשער "לפי מה שנהנה לפי ראות בית דין" מאחר וכבר סוכם בין הצדדים שעל הנאת הבית חב"ד מתרומה הבאה מכוח פעולותיה של התובעת תקבל סך 30 אחוז. ואילו לטענת הנתבע , הנאת הבית חב"ד מעצם התרומה אינה נזקפת כלל לפעולותיה של התובעת, כי גם בלי פעולותיה היה סכום זה מגיע לבית חב"ד בסופו של דבר, וכפי שכבר היו לכך תקדימים בעבר. לפי זה ההסכם אודות 30 אחוז אינו שייך כאן, מאחר ולא סוכם שהתובעת תקבל סכום זה אלא על תרומה שבאה בזכותה ולא על תרומה שהיתה מתקבלת גם ללא פעולתה.
6. אמנם, על החלק השני בהנאת הבית חב"ד – זירוז קבלת התרומה, כמדומה שאין מחלוקת בין הצדדים שפעולותיה של התובעת היו נצרכות והניבו תוצאות מבורכות. לכן, על פעולה זו יש מקום לומר שמגיע לתובעת תשלום "לפי מה שנהנה" הבית חב"ד ו"לפי ראות בית דין". ועל משקל לשון הנתיבות הנ"ל – "ששמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יהיה צריך להשתמש באלמות" – נאמר אף אנו שנצטרך לאמוד את התועלת שהפיק הבית חב"ד מזירוז קבלת התרומה, ועל זה יש מקום לומר שמגיע לתובעת תגמול. ברור שהתגמול על דבר זה אינו 30 אחוז, אלא לכל היותר כמחיר מינימלי של שעת עבודה בשוק. ובנידון דידן לטענתה של התובעת היה זה חצי שעה, והסכום צריך להיות בהתאם.
7. (ועיין עוד שו"ת אגרות משה חו"מ סי' מט. קובץ תורני בית דוד, חו"מ עמ' תקצב).
8.  בנוגע למחלוקת הצדדים אודות הנאת הבית חב"ד מעצם התרומה, היות והכסף מוחזק ביד הנתבע , חל הדין של "המוציא מחבירו עליו הראיה" (שו"ע חו"מ סי' פט ס"ג). כלומר, התובעת אינה יכולה להכריח את הנתבע לשלם לה 30 אחוז שהוא התגמול המוסכם ביניהם, עד שתוכיח ברורות שלולא השתדלותה המיוחדת לא היתה מגיעה התרומה הנ"ל לבית חב"ד. מובן מאליו שדבר זה קשה להוכיחו (יש לציין שלא ניתן להסתמך על דברי הגביר עצמו, מאחר והוא קרוב משפחה וקשה להניח שדבריו יהיו אובייקטיביים).
9. לכן, במצב הנוכחי מן הדין אי אפשר להוציא 30 אחוז מהנתבע .
10. אך כאמור לעיל, שני הצדדים מודים שהתובעת סייעה בזירוז קבלת התרומה מהגביר, ועל פעולה זו אולי מגיע לה שכר כלשהו. למעשה, מאחר והפטור של הנתבע מה-30 אחוז אינו נובע מוודאות אלא מספק, מומלץ לנקוט בנידון דידן ב"פשרה הקרובה לדין", שגדרה על פי דברי הפתחי תשובה (חו"מ סי' יב ס"ק ג) הוא: שני שליש לצד הדין ושליש לצד הפשרה והשלום.
11. אי לכך, מן הראוי מצד "ועשית הישר והטוב" וכן לתועלת המשך עבודה פורייה בין הצדדים, שהנתבע ישלם לתובעת שליש מסכום התביעה. סכום התביעה הינו 2,700 ש"ח (30 אחוז מ-9,000 ש"ח), ושליש מזה הוא 900 ש"ח.

פסק דין

1. מן הדין פטור הנתבע מלשלם לתובעת 30 אחוז מהתרומה של 9,000 ש"ח שהתקבלה.
2.  אולם משום "ועשית הישר והטוב" ולמען השלום מומלץ שהנתבע ישלם לתובעת 900 ש"ח.
3.  אם הצדדים יחליטו להמשיך לעבוד יחד, מומלץ שיערכו תחילה חוזה מסודר ומפורט, על מנת שספקות כמו הנ"ל לא יחזרו שוב

נ.ב.

1. כפי שנחתם והוסכם ע"י שני הצדדים בשטר הבוררות, פסק זה אינו ניתן לערעור.