הליכה אל הציון הקדוש

א. אבן השתייה וגניזת הארון

בשיחת ש"פ שופטים תנש"א (סי"ב) מדבר הרבי אודות הרבי הריי"ץ שהוא בבחינת ה'שופטייך ויועצייך' שבדור, וזה לשונו:

"ע"ד אבן השתיה – שנמצאת במקום מסוים בעולם הזה הגשמי, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה כהארון שנגנז וכיו"ב), ע"ד ששופט ונביא קיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלוקות בעולם באופן תמידי) – שממנה הושתת כל העולם כולו".

ויש להבין מה כוונתו בהגדרת החילוק בין ארון הברית שהיה בו שינוי דגניזה, לבין אבן השתיה שבה לא היה בה שינוי זה.

הנה בגמרא יומא (נג, ב) מבואר שארון הברית נגנז במקומו, ומשניטל הארון – "אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת גבוה מן הארץ ג' אצבעות".

על פי זה, בפשטות מדבר הרבי שהשפעתו של נשיא הדור הינה גלויה ולא נסתרת, וכמו אבן השתייה שהיא גלויה ולא נסתרת כהארון שנגנז.

אבל אין לפרש כך, כיון שגם השפעתו של ארון הברית לאחר שנגנז – הייתה, ועד שמקומו הגנוז נחשב כמצב של לכתחילה, וכפי שמאריך הרבי במקום אחר (לקו"ש חכ"א, תרומה ב).

לפי זה צריך לומר שהכוונה בדבריו הקדושים היא, שהארון, אע"פ שהוא משפיע ופועל גם כשהוא גנוז במחילות העקלקלות שתחת בית המקדש כפי שהיה משפיע ופועל בהיותו בגלוי בקודש הקדשים, מכל מקום יש בו עדיין שינוי בעצם, דהיינו זה שהוא נגנז, אבל אבן השתיה שנותרה גלויה, אין בה אפילו את השינוי הזה.

דבר זה טעון הסברה, שהרי הדברים נסובים (ככל פשטות השיחה) על אדמו"ר הריי"ץ, לאחר הסתלקותו, ולאחר שנטמן באוהל הקדוש, והרבי היה נוהג לפקוד את הציון לעיתים תכופות, וזה היה בפשטות 'גניזה' באדמה, ואם כן על מה מכוונים דברי הרבי – שנשיא הדור, הוא אדמו"ר הריי"צ, אין בו שינוי דגניזה והוא כאבן השתיה שנותרה גלויה.

ונראה לבאר עפימ"ש הרבי עצמו אודות הרבי הריי"ץ בסמיכות לימי הסתלקותו (לקו"ש ח"ב הוספות לי' שבט אותיות מב-מה): "הרבי נמצא אתנו כבעבר, הוא נמצא בחדרו ושומע אותנו מתוועדים כאן כו'. בספר חסידים מובא שרבינו הקדוש היה בא בכל ערב שבת בין השמשות לביתו בבגדי שבת וקידש ופטר את הרבים, גם עתה זמן של בין השמשות לאחר מנחה, ורבינו הקדוש בא לקדש, וגם נשאר ללילה כו', אף עתה, בהתקשרות כדבעי בכל יום ובכל עת יתכן שיהיה שבת אצל כל אחד, ורבי בא, מקדש ופוטר את הרבים – כלומר משפיע בהם כאילו קידשו בעצמם, אך במדה יתרה – קידוש בכוונותיו ולכן גם בקדושתו".

הדברים שם היו מכוונים על הרבי הריי"ץ, שלמרות שגופו נגנז ונקבר ואף הולכים להתפלל על מקום ציונו, מכל מקום הנה כוחו וכוח התקשרות החסידים אליו פועלים להיות נשמתו יכולה להוציא את הרבים ידי חובה – שזה עניין שרק נשמה בגוף יכולה לעשות.

והנה, ככל הידוע מאורע של קידוש על ידי הרבי הריי"ץ ברבים לאחר הסתלקותו – לא היה בגשמיות, אבל הרבי בסיום דבריו מדבר גם על האופן הרוחני של הקידוש, "כאילו קידשו בעצמם כו' קידוש בכוונותיו". מילים נשגבות אלו אמנם לא ברורות לאנשים כערכנו, אבל מכל מקום נראה שהרבי מתכוון כאן לבחינה מסוימת של השפעה גלויה ושל יכולת עכ"פ לבצע (באם ירצה) התלבשות נשמה בגוף, וכרבי יהודה הנשיא.

לפי זה נראה שאין תמיהה בדברי הרבי בשיחה שאצל הרבי הריי"צ "אין שינוי דגניזה" כמו באבן השתיה, דלפי השיחה משנת תש"י כוונת הדברים – שבכוחו של נשיא הדור לצאת מקברו באם ירצה ובאם יזכו המקושרים אליו, ולהיראות בגוף גשמי וגם להוציא ידי חובה, כלומר שהוא בעצם אינו מוגבל בהגבלת ההסתר של הגניזה.

אך מאידך אין שום אפשרות לפרש שכוונת הרבי הייתה שאדהריי"צ לא נגנז בתוך האדמה - כדין, שהרי הרבי הריי"ץ כן נטמן, והרבי נסע והתפלל במקום קבורתו; אלא בדיוק כפי שרבי יהודה הנשיא נטמן בבית שערים, ואפשר להתפלל על ציונו, ואפילו טוב לעשות כן, ואפילו הכי הוא יכל לצאת משם, ולבוא לביתו ולקדש, הוא הדין בנדון הרבי הריי"צ וכפי שהרבי מבאר את הדברים.

ב. משמעות שינוי דגניזה

ונראה לחדד יותר פרט זה ד'שינוי דגניזה', שכוונתו דוקא על דרך רבי יהודה הנשיא שבוודאי נקבר והתאבלו עליו, ולא שח"ו לא נטמן אלא חי ומתהלך בין הבריות, שדבר זה אינו מוכרח כלל בדברי הרבי, ולכאורה גם מוכח מדבריו שלא כהאופן הזה.

ויובן בהקדים מה שנכתב בתהילים (פט, לז-לח), אודות דוד המלך "וכסאו כשמש נגדי ... כירח יכון עולם". רואים כאן השוואה בין מלכות דוד לנצחיות השמש והירח.

האבן עזרא (שם) מבאר שאין הכוונה על דוד המלך עצמו, אלא "על ימי המשיח". והמאירי (שם) ורבי ישעיה מיטראני (שם) ביארו "שאף על פי שילקה לפעמים, לא יפסק אורו", כלומר שגם אם יש זמנים שבהם הירח אינו מאיר בשלמות – מכל מקום אינו מתבטל לעולם.

והנה כידוע השמש והירח נמצאים בתנועה מתמדת ממקום למקום. והרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט ה"ט) כותב שאם אף בעלי דעה: "כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם, כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו, משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים כו', ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם".

ולכאורה, מפני מה דייק הרבי להשוות את נצחיותו של נשיא הדור, ל'אבן השתיה' ולהדגיש ההבדל בין אבן השתיה לבין הארון שנגנז – ולא נקט כהדימוי שבתהילים, שם הושוו נצחיותם של מלכות בית דוד ומשיח לנצחיות השמש וירח שהם חיים ונעים ואף בעלי דעה עוד יותר מדעת בני אדם.

אלא ברור הדבר, שכיון שמדבר על נשיא הדור הרבי הריי"ץ אחרי הסתלקותו וקבורתו במקום מסוים, ולא כשאר בני האדם החיים שלא הסתלקו, הרי הוא בבחינת רבי יהודה הנשיא, שיש לו יכולת לצאת מקברו ואף להוציא את הציבור מחובת קידוש, אבל על דרך הרגיל הרי גשמיות גופו נמצא בקבר, על כן במצב כזה לא מתאים לדמות את נצחיותו לנצחיות השמש והירח, אלא דוקא למשהו שנמצא במקום מסוים באורח קבוע, ולא למשהו שזז ממקום למקום כשאר בני האדם החיים בטרם הסתלקותם, ולכן בחר לדמות זאת לאבן השתיה ולא לשמש וירח.

ובאותיות אחרות, כיון שיש הבדל בענין החיות בין שמש וירח לבין החיות שיש באבן, שהאבן אף כשנמצאת בגילוי אין בה חיים של תנועה, לעומת זאת השמש והירח הם בתנועה מתמדת, הנה בזה הדימוי המתאים יותר הוא האבן שאינו זז כל הזמן, וכהבחינה של רבי יהודה הנשיא שגופו נקבר והיה במקום מסוים כל הזמן, ורק פעם בשבוע היה בא לביתו לקדש.

ג. חיים לאחר ההסתלקות

על פי בירור זה אפשר לפרש גם את הביטויים השונים שנקט הרבי אודות חמיו אדמו"ר הריי"צ, "שליט"א" או "הרבי חי", שכולם הם בהבחינה הנ"ל של יכולת לצאת מהקבר וכרבי יהודה הנשיא, והיינו שאינו מוגבל בההגבלה דגניזה והסתר.

בעומק יותר יש לומר, על פי מה שפירש הרמב"ן (בראשית מט, לג) לקשר את המעשה עם רבי יהודה הנשיא עם מה שנאמר על יעקב אבינו "ויגוע ויאסף" ולא נאמרה בו מיתה, ובגמרא (תענית ה, ב) אמרו ש"יעקב אבינו לא מת", ופירש רש"י "נדמה להם שמת", וציין הרמב"ן בשם המדרש שכן הוא בנפשות הצדיקים, שחופפות על הגוף כל הזמן ולא משאירות אותו לבדו, או שמתלבשות בו לעיתים מזומנות כמו שהיה אצל רבי יהודה הנשיא, עיי"ש.

ואפשר שזה שהרבי מציין אודות הרבי הריי"ץ לשונות של חיים ושליט"א, היינו מפני שהיה סבור שאצלו היתה ההתלבשות הנשמה בהגוף לא רק לעיתים מזומנים אלא כל הזמן, כך שגם בהיותו בהקבר הוא חי, כיעקב אבינו בהפירוש הראשון שהביא הרמב"ן, והיינו כמו שפירש בזה בספר שארית ישראל (לרבי ישראל השני מהדו"ח עמ' 223) "לא מת מיתה נצחית, אלא כמתעלף בעלמא". ואפשר שהרבי ביקש לשלב בין שני הפירושים של הרמב"ן, שהרי אם נאמר שרק לעיתים מזומנים נכנסת הנשמה בחזרה בגוף (כפי שהי' אצל רבי יהודה הנשיא) מה שייך לומר עליו בסתמא לשון שליט"א (ע"ע לקו"ש חל"ה עמ' 223, 327).

על פי זה יש לבאר מה שהרבי התייחס בכמה מקומות לרבי הריי"צ כמשיח, וכידוע שמשיח הוא נשמה בגוף דווקא, כי לפי תפיסתו של הרבי, הרבי הריי"ץ הוא נשמה בגוף (גם בהקבר כנ"ל וגם בפעולות מעשיות כרבי יהודה הנשיא), ולכן אין בהסתלקותו כל סתירה שצריך להיות משיח חי בכל דור, נשמה בגוף, כי כל הדברים האלו מתקיימים ברבי הריי"ץ כפי שמסביר זאת הרבי.

עולה מהנ"ל כי הרבי השווה את ה"חיים" של הרבי הריי"צ להגדרת ה"חיים" של רבי יהודה הנשיא אחר פטירתו, והיסוד לכך מופיע ברמב"ן שקישר את מאמר חז"ל "יעקב אבינו לא מת" עם בחינת החיים שהיו אצל רבי יהודה הנשיא לאחר הסתלקותו.

ד. הליכת הרבי לאוהל

כל האמור לעיל אודות הרבי הריי"צ שייך גם אצל הרבי, שכן הוא פסק בזה על עצמו כידוע (ראה לקו"ש ח"ו עמ' 283 ועוד).

לכן, כיון שהרבי עצמו הלך להתפלל בציונו של אדהריי"צ, ואף עודד אחרים ללכת לשם, כשבמקביל התייחס לרבי הריי"ץ כמשיח, חי וקיים בגוף גשמי, ומשמע ברור שכוונתו היה כפי שהתבאר לעיל, פשוט שאין לחדש שה'חי' של הרבי הריי"צ וה'חי' של הרבי הוא עניין אחר, כיון שבעניינים כגון דא אין מקום לחדש מושגים ללא מקור ברור.

על כן צורת ה"חיים" שבה נהג הרבי כלפי חותנו, הוא האופן שיש להתייחס גם אליו, וכאמור לעיל הדימוי הוא לאופן החיים של רבי יהודה הנשיא, וכפי שהראשונים דימו לזה גם את מאמר חז"ל "יעקב אבינו לא מת", ובמילא זו היא צורת "החיים" שהעניק הרבי למשיח שבדורו הוא, הרבי הריי"ץ וביחד עימה הלך כמובן לאוהל.

על פי זה ברור שגם הנוהגים לומר על הרבי "שליט"א, חי וקיים בגוף גשמי ב-770", אין בזה סתירה כלל לענין ההליכה לאוהל, שכן כך אמר הרבי על הרבי הריי"צ, שהוא בחדרו שומע ההתוועדות, ויחד עם זאת לא נמנע מלילך אל האוהל.

ה. האם יש איסור ללכת לאוהל?

את כל הנ"ל כתבתי מחמת שנשאלתי על ידי יהודי יקר ותמים, שמא יש איסור (ח"ו) ללכת אל האוהל הקדוש, מפני שמשיחותיו של הרבי משמע שהוא בחזקת משיח (ש"פ משפטים תשנ"ב) והרמב"ם כותב בפשטות שמשיח צריך להיות אדם חי, והליכה לאוהל משמעותה (לדעתו) דבר אחר.

כפי שנתבאר לעיל, בשיחות קודש היחס של הרבי להגדרת 'חיים' לאחר ההסתלקות אינה כאדם חי כפשוטו, אלא חיים בתוך הקבר, ויציאה "לעיתים מזומנים" כנ"ל, ממילא ההליכה לאוהל אין בה היפך עניין זה.

בהתאם להנ"ל, הרעיון שעל פי הלכה יש מקום לאסור ללכת לאוהל מגוחך, שכן גם אם מישהו לא יסכים עם הביאור דלעיל, וינקוט שהמושג 'חי וקיים בגוף גשמי' היינו שהוא מסתובב כאחד האדם (אע"פ שלא ראוהו), וסובר שהמשמעות של "אין שינוי דגניזה" היינו שמאומה לא היה בארון שהוטמן באוהל בג' תמוז ה'תשנ"ד, הנה עדיין יהיה חייב להודות שאין כל הכרח להבין כמוהו, שהרי אפשר להבין כפי שנתבאר לעיל על פי דברי הרמב"ן ושיחת הרבי בשנת תש"י, וא"כ על סמך מה ניתן יהיה לפסוק לאסור ללכת לאוהל?!

ועוד, שאצל הרבי ראינו חלוקה ברורה בין עניינים הקשורים להלכה - עליהם נאמר "תורה לא בשמים היא", לבין עניינים הנוגעים להנהגה רוחנית.

וכפי שראינו בפועל, שמצד אחד הרבי ישב ביראה מול כסאו של הרבי הריי"צ ואמר שכל עניין ההסתלקות הוא דמיון (תורת מנחם ח"א עמ' 16, עמ' 120, ח"ב עמ' 36), ומאידך נהג בכל מנהגי  האבלות ואמר קדיש ונסע לאוהל, ואף היסב בליל הסדר, ולא שינה אפילו קוצו של יו"ד מהנפסק בשלחן ערוך מפני העניינים הרוחניים שנתבארו בשיחות קדשו.

יתר על כן, עצם המחשבה שאפשר להסיק פסקי דין על פי שיחות הרבי היא טעות מיסודה, וזהו בניגוד לדעת הרבי עצמו שהדגיש כמה פעמים שאין להתייחס לדבריו אפילו אלה שהתפרסמו בשיחותיו המוגהות כפסק דין, וזה לשונו (נלכה באורחותיו עמ' 238):

"חזרתי כמה פעמים על המובן ופשוט מצד עצמו, ההערות – הן הערות ולא פסקי דינים או בירור הענין ומכל הצדדים ומכל הספקות שיכולים להסתעף מזה (ובריבוי מקומות גם בפנים הלקו"ש כוונתו להתחיל ולבאר צדדי הענין ולאו דוקא לפסקי דין ולמסקנא סופית ומוחלטת[)]... עפכ"ז יציינו לכהנ"ל (גם להאחרונים) ועוד, וידגישו שזהו רק בתור הערה וכו', וה"ז דרכו דהמנחת חינוך בפירושו ברוב המצוות".

ו. חשיבות ההליכה לאוהל

המורם מכל הנ"ל:

(א) על פי הלכה אין שום מקום לאסור ללכת לאוהל, והס מלהזכיר שטות כזו.

(ב) אדרבה, טוב וחשוב ונכון ללכת ולהתפלל שם (ראה הגהות הב"ח סוטה יד, א אודות גודל החשיבות של קבר משה רבינו), וכפי שהרבי עצמו נהג לאורך כל השנים ואף כמה פעמים נסע עם החסידים לשם, והורה לנסוע לשם. וההולך ינהג כפי שעומד להיכנס ליחידות לרבי חי, ויראה בפועל ישועות גדולות, ורק יוסיף בהתקשרות לרבי בעז"ה.

[ידועים דברי הרבי בהיום יום (יג טבת) אשר "תנועת צדיק ומכל שכן ראיה או שמיעת קול צריך לפעול שלא ישכח לעד". והדברים נכונים כמובן אף בעניין נסיעותיו לציון הקדוש. והנפש הישרה לא תסבול עקמימות ועיגולי פינות (לחקות רק את עניין עידוד יחי וכו')].