ויהי נועם במוצאי שבת שלפני חג

חילוק המנהגים בנושא הזה הינו עתיק יומין, וכפי שכתב הטור בהלכות שבת[1] שבארצות אשכנז נהגו לא לומר "ויהי נועם כו' ואתה קדוש כו'" במוצאי שבת שחל יום טוב בשבוע שאחריו, וזאת משום שאמירתו בכל מוצאי שבת היא "לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה לישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן" ואומרים אותו "כדי שיתברכו במעשה ידיהם", לכן כשחל יום טוב באמצע השבוע אין אומרים אותו משום שאין לנו "ששת ימי המעשה", ומתוך שאין אומרים "ויהי נועם" – אין אומרים גם "ואתה קדוש וכו'" כי שניהם קשורים זה בזה בכך שרומזים על מלאכת המשכן[2]; ואילו בארצות ספרד נהגו לומר זאת בכל מוצאי שבת גם כאשר חל יום טוב בשבוע שאחריו (ולמנהגם מתחילים תמיד מהפסוק "שובה ה' עד מתי"[3]), וטעמם כי יש אומרים שעל פי קבלה צריך לומר זאת תמיד במוצאי שבת[4].

[1] או"ח סי' רצה. וראה שוע"ר שם ס"א-ג.

[2] ראה פרישה שם אות ד ושוע"ר שם ס"ג.

[3] ראה כף החיים שם ס"ק ב מה שכתב על זה.

[4] כף החיים שם ס"ק ה וס"ק ט.