הזמנה לבית חב"ד בשבת

א. ההבדל בין לפני עיור שאיסורו מדאורייתא לבין מסייע לדבר עבירה שאיסורו מדרבנן:

כתב אדה"ז בשו"ע (סי' שמז ס"ב-ג): "היה עומד באחת משתי הרשויות ופשט ידו לרשות חבירו ונטל החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בו אפילו לא הניחו בארץ הואיל והוא מונח בידו הרי הוא כמונח בארץ כו', אבל זה שניטל החפץ ממנו פטור כו' אבל אסור מן התורה משום שמכשיל את חבירו ונותן לו חפץ להוציאו מרשות לרשות ועובר על לפני עור לא תתן מכשול, ואם החפץ היה מונח בענין שאף אם לא היה נותנו לו היה יכול ליטלו בעצמו אינו עובר על לפני עור מן התורה אבל מדברי סופרים אסור ליתנו לו כו' מפני שמסייע לעוברי עבירה ולכן אסור להושיט למומרין דבר איסור אפילו יכול המומר ליטלו בעצמו".

בדבריו אלו מסכם אדה"ז את הכלל הידוע, שהנותן לחבירו איסור שאין המקבל יכול להשיגו בעצמו, עובר הנותן על איסור לפני עיור מדאורייתא, ואם יכול המקבל להשיגו בעצמו עובר הנותן רק איסור דרבנן משום מסייע לעוברי עבירה.

ב. הזמנת יהודי שיבוא בחילול שבת נחשבת רק מסייע:

לפי זה מובן שבנדון דשאלתנו אין מדובר על איסור לפני עיור מדאורייתא אלא על איסור מסייע מדרבנן, שהרי אותם יהודים יכולים בבחירתם החופשית לנסוע ברכב בשבת לכל מקום שיחפצו אף ללא הזמנה זו, וההזמנה רק "מסייעת" להם בכך שמעודדת אותם לבוא ביודעם שמצפים להם שם, וגם מן הסתם אילו לא היה מזמינם הנה באותה העת היו עושים כמה וכמה פעולות של חילול שבת בביתם אגב אורחייהו (ראה גמרא עבודה זרה ו, א וברש"י שם, שה"מזבין ליה בהמה" לעובד כוכבים "ומקריבה לעבודת כוכבים", אם "אית ליה בהמה לעובד כוכבים להקריב ואי לא מזבין ליה ישראל אפילו הכי פלח ליה בדידיה" – אין בו "משום ולפני עור לא תתן מכשול". הרי שלמרות שהישראל נותן לו בהמה אחרת, מכל מקום מאחר והנכרי היה יכול לעשות עבירה זו עצמה גם בבהמה שלו, אין הישראל עובר בנתינתו משום "לפני עיוור". והוא הדין בנידון דידן, למרות שהנסיעה שיכולים המוזמנים לעשות בעצמם היא למקום אחר, מכל מקום אין במתן האפשרות לנסיעה זו משום "לפני עיוור", מאחר ומהות עבירה זו יכול הלה לעשות בלאו הכי. וראה עד"ז שו"ת מגדל צופים ח"ב סי' לא בסופו, שכשמזמין אנשים שאינם שומרי תומ"צ לשמחה משפחתית שמן הסתם יאכלו ללא ברכה אינו בגדר לפני עיור לא תתן מכשול, מאחר שיכולים לאכול אף בביתם ואין בו אלא משום מסייע שמותר מפני דרכי שלום בתלייה כלשהי כדלהלן).

וכן כתב הציץ אליעזר (ח"ו סי' ג אות ה) בדבר השאלה "אם מן הראוי על פי ההלכה לדחות ברית מילה בזמנה כשחלה להיות בשבת באשר בעלי הברית והמוזמנים מחללים גלל כן את השבת בהבערה ובישול, בהכנת עוגות וממתקים, בביאה למקום במכוניות וכו'". וכתב בתוך דבריו: "שהדבר איסור משיגים מבלעדי המושיט והוא נמצא אצלם, שליכא בכהאי גוונא לאו דלפני עיור". וכוונתו בפשטות, שמאחר והמלאכות הנ"ל יכולים המוזמנים לעשות בשבת גם לולא הברית, והברית אינה אלא סיבה המעודדת אותם לעשותן, לכן אין בזה משום לפני עיור אלא משום מסייע.

[אמנם בחפץ חיים (לשון הרע כלל ט הגה"ה לבאר מים חיים ס"ק א) כתב: "דמכה לבנו גדול יוכיח... וקעבר אלפני עור... אף דיכול להיות לפעמים שהבן יחטא לאביו אף אם לא ירגיזו אביו, מכל מקום כיון דעתה אם לא הרגיזו אביו מסתמא לא היה הבן מדבר נגדו, לכן מיקרי דבר זה קאי בתרי עברי דנהרא ולכך עובר האב בלפני עור... הכי נמי בענינינו, אף דבלאו דידיה גם כן יש בחירה ביד האדם לדבר לשון הרע, אפילו הכי כיון שהשומע לא דיבר מתחלה כלל אודות פלוני והמספר הזה התחיל לדבר אודותו בדברים שעל ידם סיבב שיספרו השומעים עליו לשון הרע, הרי הכין להם סיבת העבירה, ודמיא כדקאי בתרי עברי דנהרא". וביאור דבריו, בגמרא מועד קטן (יז, א) אמרו "ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר", ופירש רש"י "דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו". והוקשה לחפץ חיים על כך, הרי הבן יכול לבעט באביו גם בלא שיכנו, אם כן מדוע עובר אביו משום לפני עיור. אלא מזה מוכח שהחילוק בין אם החוטא יכול לעשות העבירה בעצמו או לא, היינו רק כאשר הסיבה והרצון לחטוא קיימים אצלו וחבירו מסייע לו רק בביצוע. אבל כאשר חבירו מעורר אצלו את עצם הרצון לעשות חטא, גם אם לביצוע אינו זקוק לסיוע עובר המסייע משום לפני עיור מדאורייתא.

ולפי דבריו לכאורה הוא הדין כאן, למרות שהאורח יכול לחלל שבת בנסיעה ושאר דברים גם לולא ההזמנה, אך מאחר וההזמנה יוצרת לו את הסיבה והרצון לחטא זה, עובר המזמין על 'לפני עיור' מדאורייתא.

אכן יש לדחות ההוכחה מדברי הגמרא אודות המכה בנו. כי כבר מצאנו בש"ס שהוזכר הפסוק "ולפני עיור גו'" ופירשו הראשונים שהכוונה למסייע מדרבנן. דבגמרא בבא מציעא (ה, ב) אמרו: "אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול" (ד"רועה אותן בשדות אחרות" רש"י), וביאר הריטב"א: "אף על גב דהיכא דאית ליה בהמות מדידיה דבלאו דידן מצי עביד איסורא לית ביה משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה, מכל מקום אין לנו לגרום איסורא, דמסייע ידי עוברי עבירה איכא, והכא נקטיה קרא לרווחא דמילתא".

ולפי דבריו אלו כך יש לפרש גם בגמרא דמועד קטן אודות המכה בנו, שמה שנקטה הפסוק "ולפני עיור" היינו "לרווחא דמילתא", אבל באמת אין כאן אלא מסייע מדרבנן מאחר שהבן יכול לבעט באביו גם אם לא יכנו.

גם מצאנו בט"ז שכתב דלא כהחפץ חיים. דבשולחן ערוך יורה דעה (סי' קמח ס"א) נפסק: "שלשה ימים לפני חגם של עובדי עבודת כוכבים אסור ליקח מהם ולמכור להם... להשאיל ולשאול ולהלוותן וכו'". וכתב הט"ז (שם ס"ק ג): "כל הנזכר כאן הוא [משום] דהעובד כוכבים אזיל ומודה לאליל שלו שהישראל נצרך לו... ומורי וחמי הקשה למה פירש רש"י דבמודה לאליל עובר על לא ישמע ואמאי לא אסור משום לפני עור... וקושיא מעיקר אין כאן דהא מבואר שם בגמרא פרק קמא דעבודת כוכבים (דף ו') דאין שייך לפני עור אלא במקום שאי אפשר לעובד כוכבים לעשות זולת הישראל כמו במושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא שלא היה אפשר לנזיר ליקח היין, אבל אם היה אפשר לו רק שהישראל מסייע ומקרב לו הדבר אין כאן לפני עור". והנה במקרה זה הסיוע של הישראל להעובד כוכבים אינו ב'יכולת' להודות לאלילו, שהרי הנכרי יכול לעשות כן בעצמו, אלא שהישראל יוצר אצלו 'רצון' ו'סיבה' להודות. ומכל מקום כותב הט"ז שאין בזה איסור לפני עיור מדאורייתא. הרי שלא למד כהחפץ חיים. ועל כרחך שאף הוא יפרש את דברי הגמרא במועד קטן במכה בנו שאין הכוונה ללפני עיור מדאורייתא אלא מדרבנן – על פי דברי הריטב"א בבבא מציעא.

ואין לחלק בין רועה שבו דיבר הריטב"א ובין עובד כוכבים שבו דיבר הט"ז, לבין המכה בנו, דברועה שיש לו בהמות אחרות כבר קיים אצלו הרצון לרעות בשדות זרים לצורך אותן בהמות והמוסר לו את בהמתו אינו אלא מוסיף עוד סיבה לרעות שם, וכמו כן העובד כוכבים בין כך מודה לאלילו על דברים אחרים והישראל אינו אלא מוסיף לו עוד סיבה להודות, ומשום כך אין במקרים אלו אלא משום מסייע, מה שאין כן הבן שאינו מבעט כלל באביו מעצמו ורק הכאת אביו גורמת לו זאת זה ייחשב לפני עיור מדאורייתא; דחילוק זה דחוק הוא מאוד, כי הגמרא במועד קטן לא חילקה בין בן ירא-שמים לבן פורק-עול, ומסתמות דבריה משמע שגם אם הבן כבר מבעט באביו בכמה ענינים מחמת יצרו הרע, מכל מקום מאחר שהכאת אביו תגרום לו לבעט עוד הרי זה עובר משום "לפני עיור". ואם כן על פי דברי הריטב"א גבי רועה ודברי הט"ז גבי עובד כוכבים על כרחך לפרש גם כאן שאין הכוונה ללפני עיור מדאורייתא אלא מדרבנן.

כמו כן אין לחלק ולומר שדוקא בבבא מציעא יכול הריטב"א לפרש שלא נקטה הגמרא הפסוק אלא "לרווחא דמילתא", כי שם הלשון סתמית: "והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול"; אבל במועד קטן שהלשון יותר בוטה: "ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר", על כרחך הכוונה לאיסור דאורייתא ממש; דגם חילוק זה אינו מוכרח כלל, כי אפשר לפרש שהאיסור הוא מדרבנן והם אסמכוהו אקרא ועל שם זה נקרא "הכתוב מדבר".

ובלאו הכי, גם אם נקבל חילוקים אלו בין רועה ועובד כוכבים למכה בנו, מכל מקום נידון דידן במזמין יהודי אליו לשבת דומה להא דרועה ועובד כוכבים, כי יהודי שעלול לנסוע בשבת לבית חב"ד, מן הסתם מחלל שבת בביתו בכמה וכמה מלאכות לצורך הנאתו, וההזמנה לבית חב"ד אינה מהווה אצלו אלא עוד סיבה לנסיעה, והרי זה דומה לרועה ולעובד כוכבים, שגם כשמוסיפים להם סיבה לחטא אין בכך משום לפני עיור אלא משום מסייע].

ג. אם יש לתלות שהמוזמנים לא יחללו שבת אין איסור מסייע בהזמנתם:

עוד כותב אדה"ז בענין מסייע (שם ס"ד): "אסור להשאיל כלי מלאכה בשבת לישראל החשוד לעשות מלאכה בשבת, אפילו הוא כלי המצוי לו לשאול במקום אחר. ואם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר מותר להשאילו אם הוא כלי המצוי, אבל אם אינו מצוי אסור להשאילו לו אלא אם כן יש בו משום דרכי שלום. אבל אם אין לתלות שיעשה בו מלאכת היתר, אסור להשאילו לו אפילו במקום שיש בו משום דרכי שלום".

כלומר, יהודי החשוד לחלל שבת המבקש מחבירו בשבת להשאיל לו כלי שכל מלאכתו לאיסור, אסור מדרבנן להשאילו לו אף אם יכול להשיגו בנקל במקום אחר, כי אסור לסייע לדבר עבירה.

ואם הוא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר ויש לתלות שישתמש בו להיתר, מותר להשאילו לו אפילו בשבת, כי רבנן לא אסרו לסייע כשיכול להשיגו במקום אחר אלא כשברור שישתמש בו לאיסור, אבל כשיש לתלות שישתמש בו להיתר אין איסור לסייע.

אבל אם שואל בשבת כלי שכל מלאכתו לאיסור כנ"ל, שאז אין לתלות שלא יעשה איסור, אסור להשאילו לו אף שמצוי לו להשיגו במקום אחר, משום מסייע לדבר עבירה.

ד. לפי זה בנדון דידן, אם יש לתלות שהמוזמנים לא יחללו שבת עקב הזמנתם לבית חב"ד, מותר להזמינם, אך אם "אין לתלות" שלא יחללו אסור להזמינם משום מסייע לדבר עבירה.

מצב של "אין לתלות" יתכן בשני אופנים:

(א) שמבחינה טכנית אי אפשר שיבואו ויחזרו ברגל (כגון שהמקום מרוחק), והבית חב"ד אינו מספק אפשרות ללון בקרבת מקום.

(ב) גם אם מבחינה טכנית אפשר שיבואו ברגל או שילונו בבית חב"ד, אם הם "מודיעים" מראש שיבואו או יחזרו ברכב שוב "אין לתלות" שלא יחללו.

[וכמו שכתב הרמב"ם לענין איסור עבודת קרקע בשביעית (הלכות שמיטה ויובל פ"ח ה"א וה"ו): "כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להן כלי עבודה לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה כו', ומוכר לחשוד פרה חורשת בשביעית שהרי אפשר לשוחטה ומוכר לו שדהו שהרי אפשר שיובירה כו', וכולן בפירוש אסורים". כלומר, דוקא אם מוכר בסתמא דברים שאפשר להשתמש בהם לאיסור או להיתר הדבר מותר, כי אנו תולים שישתמש בהיתר. אבל כשהקונה אומר בפירוש שקונה על דעת לעשות מלאכה אסורה, אסור למכור לו, דבכהאי גוונא אין לתלות שיעשה באופן המותר].

ה. כשההזמנה נעשית קודם השבת אין איסור מסייע אף אם אין לתלות שיבואו ללא חילול שבת:

אכן יש לשים לב לדיוק לשון אדה"ז הנ"ל: "אסור להשאיל כלי מלאכה בשבת לישראל החשוד לעשות מלאכה בשבת" באם אין לתלות שישתמש בו בהיתר. דמכך שמדגיש שהאיסור להשאיל הוא "בשבת", משמע שקודם השבת מותר.

דיוק זה מתחזק לאור העובדה שבמגן אברהם (סי' שמז ס"ק ד) שהוא מקור דברי אדה"ז לא מוזכר אף ברמז שמדובר אודות השאלה בשבת דוקא, וזה לשונו: "ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת". ומסתימת דבריו משמע שאפילו ביום חול אסור להשאילו לו אם הוא חשוד לעשות בו מלאכה בשבת. אבל אדה"ז שהוסיף על דבריו וכתב "להשאיל כו' בשבת", משמע שסובר שדוקא בשבת אסור להשאיל לו אבל בחול מותר.

ו. סמך לזה יש להביא מדברי התורת זרעים, שעל דברי המשנה (שביעית פ"ה מ"ו) "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית וכו'" – כתב בזה הלשון: "משמע דוקא בשביעית אבל קודם שביעית מותר למוכרן לחשוד על השביעית, ואין כאן משום מסייע ידי עוברי עבירה כיון דאכתי הוי לפני זמן איסורא, וכדתנן במסכת מעשרות פרק ה' משנה ג' דמותר למכור פירותיו לאינו נאמן על המעשרות ולחשוד על השביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות. אך נראה דלענין שאלה ושכירות גם לפני שביעית אסור להשאיל או להשכיר להם אותם הכלים המיוחדים לעבירה, דכיון דשאלה ושכירות לא קניא נמצא שמשתמש בשביעית בכלים שלו ואז נחשב למסייע יד עוברי עבירה, וכן משמע ממגן אברהם סימן שמ"ז דאסור להשאיל כלים לפני השבת למי שחשוד לעשות בהם מלאכה בשבת".

כלומר, מדברי המשנה בשביעית ובמעשרות עולה שהאיסור למכור דבר שאפשר לעשות בו איסור למי שחשוד לעבור על איסור זה, הוא דוקא כאשר זמן האיסור כבר הגיע, אבל קודם שהגיע זמן האיסור מותר למכור לו. אך מאידך, מסתימת דברי המגן אברהם הנ"ל משמע שגם קודם השבת אסור להשאיל כלי שמלאכתו לאיסור למי שחשוד לעשות בו מלאכה בשבת, וכפי שכתבנו. ועל כן מחלק התורת זרעים בין מכירה לשאלה, שלמכור קודם שהגיע זמן האיסור מותר, אבל להשאיל אסור (וראה חוט שני שמיטה פ"ח ס"ק יא).

אבל מדברי אדה"ז הנ"ל לא משמע חילוק זה, דמכך שהדגיש שהאיסור "להשאיל" כלי שמלאכתו לאיסור לחשוד על חילול שבת היינו "בשבת", משמע שקודם השבת מותר להשאילו.

וכנראה היסוד להיתרו הוא דברי המשנה דשביעית ומעשרות הנ"ל שמהם עולה שקודם זמן האיסור מותר למכור לחשוד. וסובר אדה"ז שאין חילוק בין מוכר למשאיל, וכשם שלמכור מותר קודם זמן האיסור כך גם להשאיל מותר.

ז. לפי זה, כאן שההזמנה (שהיא המסייעת ומעודדת המוזמנים לבוא בשבת) נעשית קודם השבת, ואילו בשבת עצמה אין השליח מסייע מאומה לביאת וחזרת המוזמנים, לדעת אדה"ז אין בהזמנה זו איסור משום מסייע לדבר עבירה – גם אם "אין לתלות" שיבואו בהיתר וברור שיבואו באיסור, כי האיסור לסייע לדבר עבירה קיים רק בתוך זמן האיסור ולא קודם לו (וכן כתבו בדעת אדה"ז – קובץ תורת המערב עמ' קנט. אגורה באהלך סי' מד. קובץ אור ישראל נב עמ' ל).

ח. [וראה שו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קפד) שנשאל "אם מותר להשכיר ביתו ליהודי ספר שמגלח ביום שבת קודש בפרהסיא, אם עובר משום מסייע לדבר עבירה". והשיב: "כבר האריך בתשובת כתב סופר יו"ד סי' פ"ג בענין זה והעלה דליכא איסור אלא אם כן בשעת סיועו עושה האיסור מיד, אבל באינו עושה האיסור מיד שרי וכן הוא בשו"ת בנין ציון סי' ט"ו". ובהמשך דבריו מסיק שעכ"פ "בדליכא לפני עיור אלא משום מסייע לעוברי עבירה יש לומר דבכהאי גוונא ליכא משום מסייע".

אכן מדברי אדה"ז הנ"ל (סי' שמז ס"ד) משמע שאינו סובר כדבריהם אלא לדעתו האיסור קיים גם כשמסייע קודם מעשה האיסור. שהרי כתב שהשואל רק "חשוד לעשות מלאכה" בכלי, משמע שאינו שואלו כדי להשתמש בו "מיד" בפני המשאיל אלא כדי להשתמש בו אחר כך בביתו, ומכל מקום פסק שאם אין לתלות שישתמש בו בהיתר אסור להשאילו אף אם הוא בגוונא שמצוי לו לשאלו ממקום אחר שאז אין בו אלא משום מסייע מדרבנן. משמע דלא סבירא ליה שנתינה קודם עשיית האיסור הוי צד היתר (וכן הבין בדעת אדה"ז בשו"ת מגדל צופים ח"ב סי' לא עמ' קלד).

וכך משמע גם ממה שכתב בהלכות רבית (ס"ג): "ואסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שהיה סרסור ביניהם או שסייע את אחד מהם או הורהו מקום ללות או להלוות הרי זה עובר משום לפני עור לא תתן מכשול אם לא היה האיסור נעשה בלעדו, ואם היה נעשה בלעדו אסור מדברי סופרים מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה". ומלשונו "או הורהו מקום ללות או להלוות", משמע שמדובר גם באופן שמסייע לו במידע זמן מה קודם מעשה ההלואה ולא בסמוך ממש אליה, ומכל מקום יש בו משום לפני עיור או משום מחזיק ידי עוברי עבירה (דהיינו מסייע).

והחילוק בין מוכר או משאיל כלים קודם השביעית וקודם השבת שמותר לדעת אדה"ז כנ"ל, לבין מוכר בשביעית ומשאיל בשבת או מסייע להלואה ברבית קודם מעשה האיסור שאסור גם לדעתו, מובן בפשטות. דקודם השביעית וקודם השבת עדיין אין אפשרות לעשות האיסור, ובמצב זה לא גזרו חז"ל על מסייע. משא"כ במוכר בשביעית או משאיל בשבת או מסייע להלואה ברבית, אף שהאיסור בפועל נעשה רק לאחר זמן, מכל מקום מאחר וגם בשעה זו ממש אפשר לעשותו, גזרו חז"ל על מסייע].

ט. גם בהזמנה בשבת עצמה אין איסור מסייע אם יש לתלות אפילו תליה רחוקה שלא יחללו שבת:

אכן גם לולא הדיוק בדברי אדה"ז שקודם השבת אין איסור מסייע, מכל מקום יש להתיר מטעם אחר. כי אפילו בשבת עצמה מתיר אדה"ז (בסי' שמז ס"ד הנ"ל) להשאיל באם יש "לתלות" שיעשה מלאכת היתר. אלא שבגדר ה"תלייה" לא ביאר אדה"ז האם צריך שתהיה תלייה מסתברת וקרובה, או אפילו תלייה רחוקה.

המגן אברהם (שם ס"ק ד) כתב: "ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות מלאכה בשבת, אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר, ודוקא בדבר המצוי אבל בדבר שאינו מצוי אסור אם לא מפני דרכי שלום, עיין בגיטין דף (ס"ה) ס"א ובתוספות". ובמחצית השקל ביאר דבריו: "רצונו לומר שאותו דבר שתולין בו להיתר הוא דבר המצוי", אבל אם אינו מצוי אין להתיר אלא כשיש לחוש לאיבה ומשום דרכי שלום. ומקור הדברים בתוספות דגיטין (סא, א ד"ה משאלת) שציין המגן אברהם, שכתבו כן בפירוש, כמובא להלן. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק ז).

אבל אדה"ז כתב בסתמא "ואם יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר מותר להשאילו", ולא פירט לאיזה סוג תליה כוונתו.

י. בש"ס מצאנו ב' דוגמאות שבהן הותר לסייע מטעם ש"יש לתלות" בהיתר: א. במשנה מסכת שביעית (פ"ה מ"ח) תנן: "בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שהוא יכול לשחטה". ב. בירושלמי גיטין (פ"ה ה"י) איתא: "משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחיים ותנור כו' אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחים לטחון בה סממנין, תנור להטמין בו אונין של פשתן".

והנה מובן בפשטות שהתליה של "פרה לשחיטה" קרובה הרבה יותר מאשר התליה של "נפה לספור בה מעות" וכיוצא בזה. כי לקנות פרה לשחיטה הוא דבר רגיל ומצוי, אך להשתמש בכלים המיועדים להכנת אוכל לצורך מעות או חול וכדומה הוא דבר מאוד לא מצוי.

ונחלקו הראשונים האם משום שהתליה של "נפה לספור בה מעות" וכיו"ב היא פחות שכיחה, יש להתייחס אליה כתליה גרועה שניתן פחות לסמוך עליה להלכה, או לא –

התוספות בגיטין (סא, א ד"ה משאלת) כתבו: "בירושלמי דקאמר אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבר בו חול ריחים לטחון בו סמנין תנור לטמון בו אונין של פשתן, משמע דמיירי דאין לו תבואה של היתר למיתלי בה, וההיא דירושלמי לא הוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה, דאם כן בלא דרכי שלום נמי הוה שרי". כלומר, לדעת התוספות התליה של "נפה לספור בה מעות" וכיו"ב שכתב הירושלמי היא תליה גרועה, ולכן אין לסמוך עליה אלא במקום שיש משום דרכי שלום. אבל התליה של "פרה לשחיטה" היא תליה גמורה ויש להקל בה אף בלא דרכי שלום. וכדברי התוספות כתב גם הר"ש בפירושו למשנה (שביעית פ"ה מ"ט).

לעומת זאת מדברי הרשב"א (בחידושיו לגיטין שם) עולה ברור שבעיניו ב' התליות של "פרה לשחיטה" ו"נפה לספור בה מעות" שוות להלכה. וזה לשונו: "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית וכו'. קשיא לי, דהא תניא כו' לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, דאלמא אי ליכא למיתלי אסור. ויש לומר דהכא נמי איכא למיתלי, והכי גרסינן בירושלמי כו' אני אומר נפה למפזר בה מעות כברה למיכבר בה חול כו'. ואם תאמר, ואם כן אמאי קתני הכא וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, והא אמרינן התם דאף במכירה דליכא מפני דרכי שלום כי איכא למיתלי מותר. יש לומר, דהכא כיון דלית ליה הנאה מיניה, אי לאו משום דרכי שלום אף על גב דהוה לי למיתלי לא הוה לי לעיולי נפשיה בספקא ותרתי בעינן, אבל התם במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לו לצורך עצמו". כלומר, הוקשה לרשב"א מפני מה להשאיל נפה התירו דוקא מפני דרכי שלום ואילו למכור פרה התירו אף ללא דרכי שלום, למרות שבשניהם יש צד לתלות בהיתר (בנפה – לספור בה מעות, ובפרה – לשחיטה). ומתרץ הרשב"א, בנפה מדובר בהשאלה שאין למשאיל כל תועלת מנתינתה ולכן החמירו שלא ישאיל על סמך התליה של "לספור בה מעות" אלא מפני דרכי שלום, אבל בפרה מדובר במכירה שיש למוכר רווח ממכירתה ולכן הקילו שרשאי למכור על סמך התליה של "לשחיטה" אף בלא דרכי שלום. ומכך שהרשב"א אינו מתרץ בפשטות כדברי התוספות, ש"פרה לשחיטה" היא תליה שכיחה ולכן מותר אף ללא דרכי שלום ואילו "נפה לספור בה מעות" היא תליה רחוקה ולכן אין לסמוך עליה אלא מפני דרכי שלום, משמע שסובר שלהלכה יש לסמוך על תליה רחוקה כמו על תליה קרובה. וכדבריו כתבו גם הריטב"א (בחידושיו לגיטין שם) והרמב"ן (בחידושיו לעבודה זרה טו, ב).

יא. והנה מהעיון בדברי אדה"ז הנ"ל (סי' שמז ס"ד) עולה שאינו סובר לא כהתוספות ולא כהרשב"א. כי התוספות כתבו שהסברא של דרכי שלום נצרכת כתוספת לתליה שאינה גמורה כדוגמת נפה לספור בה מעות (משא"כ בתליה גמורה כפרה לשחיטה), והרשב"א כתב שהסברא של דרכי שלום נצרכת כתוספת להשאלה (משא"כ למכירה), ואילו אדה"ז לא חילק כלל בין תליה גמורה לשאינה גמורה, ולא בין שאלה למכירה, אלא חילוקו הוא כנ"ל: בכלי שמצוי לשואל להשיגו במקום אחר שאין בו אלא משום מסייע מדרבנן אין צורך בדרכי שלום, ובכלי שאינו מצוי לו להשיגו שאז יש בו משום לפני עיור מדאורייתא יש צורך בדרכי שלום. וכבר נתחבטו האחרונים לבאר את מקור וסברת אדה"ז בהלכה זו (ראה מנחת פתים אה"ע בהוספות לאו"ח סי' שמז דף נו, ד. טל נתן עמ' שעז. קונטרס מקוה ישראל ה' עמ' רח).

[בקובץ כבוד חכמים עטרת פז עמ' רפ, כתבו לבאר שאדה"ז סובר כיסוד דברי הרשב"א הנ"ל, שבשאלה (בשונה ממכירה) "כיון דלית ליה הנאה מיניה" "לא הוה לי לעיולי נפשיה בספקא ותרתי בעינן", ולכן מצריך אדה"ז ב' תנאים לטיבותא – ש"יש לתלות שיעשה בו מלאכת היתר" (דהיינו ספק) ושיהיה "כלי המצוי" להשיגו מאחר (דהיינו מסייע דרבנן), ואם "אינו מצוי" להשיגו מאחר (שאז יש כאן לפני עיור מדאורייתא) צריך שיהיה בו "משום דרכי שלום" וגם שיש "לתלות" שיעשה בו מלאכת היתר. ע"כ.

אבל צ"ע בהסבר זה, כי אדה"ז ממשיך שם "אבל אם אין לתלות שיעשה בו מלאכת היתר אסור להשאילו לו אפילו במקום שיש בו משום דרכי שלום", ומסתמות דבריו משמע שזהו גם כש"מצוי" להשיגו ממקום אחר, למרות שאז יש תרתי לטיבותא – "מצוי" ו"דרכי שלום" (והרי להרשב"א "דרכי שלום" הוא אחד מה"תרתי" לטיבותא המועילים להתיר להשאיל).

ובקובץ אור ישראל (נב עמ' כח) כתבו לבאר בדעת אדה"ז, שסבירא ליה שאיסור לפני עיור מדאורייתא קיים גם כשיש ספק אם חבירו יעשה איסור, ולכן כשהכלי "אינו מצוי" להשיגו שאז יש לפני עיור מדאורייתא, אינו מסתפק בהטעם ד"יש לתלות" אלא מצריך גם הטעם ד"דרכי שלום", אבל באיסור מסייע שהוא מדרבנן מקילינן בספק איסור, ולכן כשהכלי "מצוי" להשיגו די בסברא ד"יש לתלות" כדי להקל. ואילו המגן אברהם והמשנה ברורה סוברים שגם בלפני עיור מדאורייתא מקילינן בספק איסור, ולכן כאשר "אותו דבר שתולין בו להיתר הוא דבר המצוי" – דהיינו תלייה קרובה – די בכך גם להתיר לפני עיור].

ומאחר שמתוך דברי אדה"ז אין הכרעה ברורה לאיזו סוג תליה התכוין – האם דוקא לתליה קרובה דוגמת "פרה לשחיטה" או אף לתליה רחוקה דוגמת "נפה לספור בה מעות", מסתבר שבאיסור "מסייע" שהוא מדרבנן כנ"ל יש להקל כהרשב"א וסיעתו שהתליה של נפה לספור בה מעות וכיו"ב מועילה כמו התליה של פרה לשחיטה, ואם כן יש להקל בכל תליות הדומות לתליה זו [להעיר מפסקי דינים להצמח צדק ח"ב לקוטים דף ע, ב [תח]: "וביורה דעה סימן קנ"א משמע קצת כל היכי דאיכא למיתלי בהתירא תלינן אף על גב דליכא רובא להתירא, עיין שם בבית יוסף סוף ד"ה דלא אסרינן אלא בבהמה טהורה"].

(וגם כשהכלי אינו מצוי לשואל להשיגו במקום אחר, שאז יש בו משום לפני עיור מדאורייתא, מכל מקום תועיל לדעת אדה"ז תליה הדומה לנפה לספור בה מעות. מאחר שבלפני עיור מצריך אדה"ז לצרף התנאי של דרכי שלום, כמפורש בדבריו בסי' שמז ס"ד המובא לעיל, ובדרכי שלום מסכימים גם התוספות שאף תליה רחוקה דוגמת נפה לספור בה מעות מועילה, למרות שלדעתם אינה תליה גמורה).

יב. ומסתבר שתליות רחוקות הדומות לתליה של "נפה לספור בה מעות" שניתן להקל בגללן, היינו כמו שכתב בספר נתיבים בשדה השליחות (ח"א עמ' רטז): "כגון אולי יבוא ברגל, אולי יתאכסן על שבת קודש באיזור הקרוב, וכיוצא בזה" (אלא שהוא צידד להקל כן מטעמים אחרים, עיי"ש).

יג. אם המוזמנים יבואו בחילול שבת דרבנן בלבד אין איסור מסייע:

טעם נוסף להקל כשהמוזמנים באים באופן הכרוך באיסורים דרבנן בלבד – בשולחן ערוך הלכות סעודה (או"ח סי' קסט ס"ב) איתא: "לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך". אבל הרמ"א כתב: "ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה". והמגן אברהם (ס"ק ו) מסייג את קולת הרמ"א: "ונראה לי דאם יודע בודאי שלא יברך אסור". ובפרי מגדים (שם א"א ס"ק ו) כתב על חומרת המגן אברהם: "ומב"ח משמע אף שיודע שלא יברך, שהוא עם הארץ, לא יבטל מצות צדקה. יש לומר דווקא בעם הארץ, הא מחמת רשעות לא יתן לו". וביאר המשנה ברורה (ס"ק יא) בכוונת הפרי מגדים: "אם יודע בודאי שלא יברך אסור ליתן לו אף בתורת צדקה, ודוקא אם מתוך רשעתו, אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה".

נמצא שהפרי מגדים מתווך ומכריע בין דברי הב"ח ודברי המגן אברהם, שמה שכתב המגן אברהם שאם ודאי לא יברך אין לתת לו למרות שיש בכך משום מצות צדקה, היינו כשאינו מברך מתוך רשעות, אבל אם אינו מברך לאונסו כגון שהוא עם הארץ, מותר לתת לו בתורת צדקה. וכך כתב האליה זוטא (ס"ק ב). (וראה שו"ע אדה"ז סי' קסג ס"ב. סי' קסט אינו נמצא בשוע"ר).

יד. לפי זה בנידון דידן, אף אם מתוך הכרת המוזמנים יודע השליח בהם שיבואו בחילול שבת, מכל מקום מאחר שאין זה נעשה מתוך רשעות שהרי הם בגדר "תינוקות שנשבו" הנחשבים כאנוסים בדעתם – וכדברי הרבי בשערי אהבת ישראל (עמ' רפט) "בנוגע לדורנו זה שאלה שלעת עתה אינם מקיימים תורה ומצוות הם תינוקות שנשבו ודינם מפורש בפסק דין הרמב"ם" (וזה לשונו בהלכות ממרים פ"ג ה"ג: "בני התועים האלה ובני בניהם כו' הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו כו' שהרי הוא כאנוס") – ומאידך, בהזמנתם יש משום מצות צדקה רוחנית לקרב ליבם לאביהם שבשמים, על כן נראה שיש להתיר להזמינם לפי הכרעת הפרי מגדים והמשנה ברורה (שכתבו כן גם בדעת המגן אברהם).

טו. אכן יש מקום לסייג היתר זה, כי בשו"ע שם מדובר לענין אכילה בלא נטילת ידים או ללא ברכה שהם מצוות דרבנן (ראה פמ"ג שם משב"ז ס"ק ג), ואם כן אין ללמוד מזה לנדון דידן במסייע לאיסור דאורייתא של נסיעה במכונית בשבת, דשמא בכהאי גוונא אין להתיר למרות מצות הצדקה של המזמין ואונס העדר הידיעה של המוזמן.

אך על כל פנים נראה ברור שכאשר ביאת המוזמנים תהיה כרוכה באיסורים דרבנן בלבד יש להקל, כגון שיודעים שיבואו ברכיבה על אופניים שאין איסורה מדאורייתא אלא משום עובדין דחול (ושאר טעמים – ראה ילקוט יוסף שבת ח"ה סי' שלז הערה ג), והוא במקום שיש עירוב, או שאין עירוב אך גם אין רחובות שבוקעים בהם ס' ריבוא ש"נתפשט המנהג במדינות אלו להקל" להחשיבם ככרמלית ולא כרשות הרבים (שו"ע אדה"ז סי' שמה סי"א); דמאחר שמזמינים אותם לשם מצות צדקה רוחנית של קירובם לה', אין לחוש לאיסור מסייע באיסורים דרבנן.

[סברא נוספת להקל באיסור מסייע, מצאנו בדברי הצמח צדק (פסקי דינים אה"ע חו"מ לקוטים ע [תח], א): "ויש לעיין [גבי מסייע דרבנן] היכא שקרוב שאי אפשר להפרישו, אם זה מותר לסייעו כדי שיהיה להמסייע טובה מזה". ונפקא מינה גבי אדם שמגיע לבית חב"ד מיוזמתו בנסיעה בשבת וקרוב הדבר שגם אם נעיר לו על כך לא ישמע לנו, שלדברי הצמח צדק יתכן שאין כל איסור מסייע אף בהזמנתו באם למזמין יש מכך תועלת].

טז. נחלקו הראשונים האם איסור מסית קיים גם בשאר איסורים חוץ מעבודה זרה:

אכן כל ההיתרים הנ"ל אינם אלא לענין איסור מסייע לדבר עבירה – דקודם זמן האיסור לא נאמר איסור זה, וכן בתליה כלשהי יש להקל, וכן בעבירות דרבנן לצורך צדקה – וזה מועיל לענין השאלת כלי קודם השבת למי שחשוד לחלל בו שבת וכיוצא בזה. אבל בנדון דידן שהשליח מזמין המקורבים לבוא לבית חב"ד, יש לדון משום איסור נוסף והוא איסור "מסית". דמאחר שיודע שהמוזמן יבוא או יחזור במכונית, נמצא שבהזמנתו הרי הוא כאילו מסיתו לחלל שבת.

וכך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' צט): "נשאלתי כו' אם יש איסור לפני עור להזמין אנשים שיבואו להתפלל בשבת לבית הכנסת כשיודע שיחללו השבת בנסיעה במאשינעס. והשבתי דלהזמין את הרחוקים באופן שאי אפשר שיבואו בלא חלול שבת ודאי אסור, והוא עוד גרוע מאיסור לפני עיור שהרי הוא עוד באיסור מסית. ואף שאיסור מסית לחיוב סקילה הוא רק מסית לעבוד עכו"ם, מ"מ לענין האיסור ועונש כלפי שמיא בכל החומר שאין טוענין למסית יש בכל האיסורים כמפורש בסנהדרין דף כ"ט כו'. ואם אינה בלשון הזמנה אלא סתם הודעה שעושים מנין ונותנים פרסים להבאים להתפלל שהכוונה בעצם הוא רק לקרובים אבל ידוע שיבואו גם רחוקים במאשינעס מסתבר שאין בזה דין מסית" (וראה עוד דבריו בענין זה: שם ח"ב סי' ז. יו"ד ח"א סי' קמט. שם ח"ד סי' יג).

יז. ובאמת כבר נחלקו הראשונים בענין זה – האם איסור "מסית" קיים דוקא בעבודה זרה או גם בשאר עבירות:

דהנה בגמרא סנהדרין (כט, א) אמרו שהנחש הקדמוני נחשב "מסית". וביד רמ"ה שם ביאר דהיינו "מסית דעלמא" ו"מסית דכל התורה כולה", שדינו קל מ"מסית דעבודת גלולים דחמיר". מבואר מדבריו שנקט בפשטות שאיסור מסית מדאורייתא קיים גם בשאר עבירות (וראה ביאור מהר"י פערלא לספר המצות לרס"ג ח"ג עונש כד-כה ד"ה וראיתי וד"ה ואמנם שהביא דברי הרמ"ה ודן בהם וכתב שדבריו "תמוהים אצלי" ו"נפלאים בעיני").

לעומת זאת בפירוש הריב"א (מנחת יהודה, בדעת זקנים מבעלי התוספות) על הפסוק "כי עשית זאת" (בראשית ג, יד) הקשה מדוע נקרא הנחש "מסית" והרי דין מסית אינו אלא בעבודה זרה. ותירץ: "ויש לומר שהנחש היה מסית לעבודה זרה, דכתיב והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". מתבאר מדבריו שנקט שאיסור מסית אינו קיים אלא בעבודה זרה ולא בשאר עבירות. וכן הוא בחזקוני שם (וראה מהר"י פערלא שם ד"ה ואמנם).

יח. ומסתבר שבמחלוקת כהאי גוונא שאין בידינו להכריע יש לנהוג על פי הכלל ספיקא דאורייתא לחומרא, וכפי שכתב האגרות משה בפשטות.

יט. בהזמנה לבית חב"ד לא שייך איסור מסית מאחר והמטרה היא לקרבם לה':

אכן ראה ספר נתיבים בשדה השליחות (עמ' רכג) שהביא מכתב הרב חיים רפופורט שי': "אף אם ננקוט כשיטת הרמ"ה דאיכא איסור (וחומר מסויים ב)מסית בכל התורה ולאו דוקא בעבודה זרה, עדיין יש מקום לומר דכל זה אינו ענין לנידון דידן במזמין יהודים לבא לבית הכנסת וכיו"ב בשבת קודש, שאין בכוונתו להסיתם לדבר עבירה ולהעבירם על דתם ועל דעת קונם ח"ו, אלא אדרבה הוא מזמינם לדבר מצוה, וכוונתו לקרבם תחת כנפי השכינה". ורצונו לומר שאיסור מסית עיקרו כוונתו הרעה של המסית להדיח את המוסת מה', אבל כאן אדרבה כוונת השליח בהזמנתו היא לקרבו לה', ולכן אף אם אגב זה בא לידי עבירה כלשהי אין לכך שום שייכות לאיסור מסית.

כ. ויש להביא ראיה לדבריו שעיקר האיסור במסית הוא הכוונה הרעה, ממה שכתבו התוספות ישנים במסכת כריתות (ד, א) בשם רבינו נסים: "הואיל וישנו בראיה. תימה מאי משני ממסית ומדיח, ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים, דכיון דמגדף ישנו בלב כל הני נמי הכי הוא". ורצונו לומר שכשם שמגדף נחשב "ישנו בלב" כך גם מסית נחשב "ישנו בלב". ובגדר "ישנו בלב" במגדף פירש רש"י שם (ג, ב): "עיקר איסורו תלוי ברוע לבו, ידע למי גידף כו' עיקר איסורו במחשבת הלב כו' ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו". ואם כן, לדברי התוספות ישנים זהו ממש גם הגדר של מסית, שעיקר איסורו הוא ברוע לבו ומחשבת לבו ולא בדיבור עצמו.

[ויש להעיר גם ממה שנאמר בפרשת העגל (שמות לב, ה) "ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר", ופירשו רבותינו בעלי התוספות: "כלומר למחר נעמידהו על המלוכה ונעשה חג לה' על מנהיג ונעשה שלמים לשם הקב"ה כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה המלוכה". ולכאורה תמוה, הכיצד זה עודדם אהרון להמליך למחר את העגל, ומדוע לא חשש לאיסור מסית (וראה עד"ז לקוטי שיחות חי"א תשא א ס"ט שנשאר בצ"ע מדוע לא חשש אהרון לאיסור לפני עיור לא תתן מכשול הגם שפסוק זה נאמר בפירוש רק מאוחר יותר בפרשת קדושים)? אכן על פי הנ"ל מיושב, דכל כוונת אהרון היתה להצילם מן החטא, וכמו שפירש רש"י על התיבות חג לה' מחר: "בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום". ומאחר שמסית "עיקר איסורו תלוי ברוע לבו", על כן כאן שלא היה בלבו של אהרון אלא לשמים אין שייך איסור זה.

ועד"ז צריך לומר גבי מעשה אליהו בהר הכרמל, שאמר לישראל (מלכים א יח, כא) "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אותו דבר". ופירש רש"י: "ולא ענו העם אותו דבר, שלא היו יודעין להבחין". ולכאורה האיך הוציא אליהו מפיו דיבורים שמשמעם נתינת מקום ללכת אחר הבעל, ומדוע לא חשש לאיסור "מסית" (וכן הקשה בספר אהל דוד ח"ב עמ' מג). אלא התירוץ הוא על דרך הנ"ל, שכל כוונת אליהו בדבריו היתה לעוררם לתשובה, וכידוע ביאור הרבי בענין זה (לקוטי שיחות ח"א תשא סי"ד-טו. שיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 475. תורת מנחם התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 711) שלענין עשיית תשובה ולענין מחטיא את הרבים גרועה הפסיחה על שני הסעיפים יותר מאשר ההליכה הגמורה אחרי הבעל, ומאחר שכל מגמתו היתה לעוררם להתנתק מהבעל, אין הדיבור עצמו בעד הבעל נחשב להסתה (ובאופן זה יש ליישב גם הפסוק שנאמר בספר יהושע כד, טו: "ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבודון אם את אלוקים אשר עבדו אבותיכם אשר מעבר הנהר ואם את אלוקי האמורי אשר אתם יושבים בארצם". וראה גם קובץ הערות וביאורים גליון תצז עמ' 30-31)].

כא. ולכן בנדון דידן, מאחר שכל כוונת השליח בההזמנה היא לקרב המוזמנים לתורה ומצוות, אף אם ברור שהזמנה זו תגרום להם גם לחלל שבת, אין זה בגדר "מסית" כלל, מאחר וכל כוונתו לשמים (ודלא כהאגרות משה).

כב. על השליח למנוע חילול ה' שעשוי להיגרם מהזמנת יהודים לבית חב"ד בשבת – הן כלפי המוזמנים והן כלפי הרואים והשומעים:

באגרות קודש (חי"ד עמ' צה) כתב הרבי: "בשאלתו איך לתקן את מה שקרה בשמחת תורה, אשר בין הבאים להשתתף בהקפות דישיבת אהלי יוסף יצחק היו אחדים שבאו במכונות כו', התיקון בזה פשוט, ולפלא שגם בשנה זו לא עשו זה, והוא שאיזה ימים לפני מועד כהנ"ל ידפיסו מודעה בעיתונים (ומה טוב ביחד עם ההודעה על דבר זמני ההקפות וכיו"ב), אשר בוודאי פשוט וידוע איסור נסיעה במכונה בשבת ויו"ט, והסתירה שמיניה וביה להשתתף בעניין תורני באופן היפך התורה".

והנה מכך שהרבי מציע לשואלים לפרסם מודעה על דבר איסור הנסיעה בשבת ויו"ט – ומוסיף "ומה טוב ביחד עם ההודעה על דבר זמני ההקפות", משמע שהזמנת האנשים נעשתה שם באמצעות מודעות בעיתון וכיו"ב. ולעיל הבאנו ממכתב האגרות משה שבאופן זה גם לדעתו אין איסור "מסית", וביאר הטעם בזה – כי המפרסם מפנה את המודעה לאלו שיכולים לבוא ויבואו ללא מכונית. כמו כן נתבאר לעיל שלדעת אדה"ז גם אין איסור "מסייע" באופן זה, מאחר שהמודעה מתפרסמת לפני שבת. ויש להוסיף שבהזמנה כללית על ידי מודעות בודאי שגם יש "לתלות" שלא יבואו אלא אלו שהולכים ברגל, וכבר הבאנו לעיל את דברי אדה"ז שכשיש לתלות בהיתר אין איסור מסייע.

ועל כן מסתבר מאוד שמה שהטריד את מארגני ההקפות הוא (לא החשש שמא עברו איסור כלשהו בעצם ההזמנה, אלא) – החילול ה' שנגרם כתוצאה מכך – שבעיני הרואים והשומעים נתפס שכביכול חסידי חב"ד מאשרים (או אף גרוע יותר – מעודדים) חילול שבת ויו"ט בפרהסיה לצורך ההקפות. וזהו דבר חמור, כמו שכתב התוספות יו"ט (יומא ח, ח), שכל העושה מעשה "ואחרים למדין ממנו לנהוג קלות בדבר, מקרי חילול השם, דהיינו מחטיא אחרים". ועל זה נתן הרבי את הפתרון הנ"ל: שהם עצמם יפרסמו מודעות על דבר איסור הנסיעה בשבת ויו"ט, ומה טוב ביחד עם המודעות על דבר ההקפות. שבאופן זה, גם אם יהיו כאלו שלא יראו מודעות אלו או שיתעלמו מהן ויבואו במכונית, אין בכך חילול ה' מצד המארגנים, מאחר והם כבר פרסמו ברבים שמעשה כזה הוא בניגוד לדעתם.

כג. שלח לי הרב י.ש. שי' גינזבורג מעשה בזה הלשון: "סיפר לי דודי, הרה"ח ר' צבי-הירש (העשק'ה) גנזבורג ע"ה (חבר הנהלת צא"ח בניו-יורק במשך שנים רבות): שאלו שלוחים את הרבי: האם ניתן להזמין יהודי לליל שבת, כשיודעים שהוא עלול לחזור הביתה ברכב? הרבי הפנה זאת למרא דאתרא דאז – הגרז"ש דבורקין ע"ה, שהורה: להכין הכול למבקר כדי שיוכל להישאר בפועל ממש אצל השליח בשבת; ואם אף על פי כן יבחר לעזוב בתוך השבת, אין אחריותו עלינו. השאלה הגיעה כמה פעמים לרבי ותמיד הופנתה לרב, וגם התשובות חזרו לרבי. עד כאן" (וראה 'תחומין' חי"א עמ' 55. חי"ח עמ' 189. פרוטוקול הכינוס מטעם ועד רבני חב"ד דאירופה בראשות הראשל"צ הרב שלמה עמאר).

ונראה לבאר את הוראת הרב דבורקין, שמה שהפריע לו אינו איסור מסייע או מסית מצד השליח, כי כמו שנתבאר לעיל בארוכה איסורים אלו אינם קיימים בנדון דידן. אלא מה שהפריע לו הוא ענין חילול ה' מצד השליח כלפי המוזמנים – שמאחר שידוע להם ולו שהם עלולים לחזור הביתה במכונית, אם אינו מראה להם שעושה השתדלות למונעם מכך, הרי שבהזמנתו אותם (אפילו קודם שבת) הוא כביכול נותן להם "היתר" לחלל שבת לצורך השתתפות בתפילות או סעודות השבת, ויש בכך חילול ה' כלפיהם – ששליח חב"ד מורה להם דבר שכזה (וראה אגרות קודש חכ"א עמ' נא-נב). [וראה להלן שיתכן גם חילול ה' לאחרים הרואים אותו מחנה הרכב בסמוך לבית חב"ד וכה"ג].

ועל כן הורה הרב שעל השליח להכין עבורם אפשרות ללון בביתו, ולהודיע להם שמאחר ואסור לנסוע במכונית בשבת הרי הוא מזמינם לשבות אצלו. ואזי, גם אם לא ייענו להזמנתו, על כל פנים הוא מנע את ענין חילול ה' מצידו כלפיהם.

כד. למדנו איפוא ממכתב הרבי ומהוראת הרב דבורקין, שלמרות שאין איסור מסייע או מסית בהזמנת יהודי לבית חב"ד אף שיבוא ע"י חילול שבת, מכל מקום יש בכך משום חילול ה', הן כלפיו והן כלפי האחרים הרואים והשומעים.

וכמו כן למדנו את הפתרונות לכך – כלפי המוזמן עצמו הפתרון הוא: לסדר לו אפשרות לבקר בבית חב"ד ללא חילול שבת, ולבקש ממנו שיבוא לבקר בתנאים אלו. וכלפי הרואים והשומעים הפתרון הוא: לפרסם מטעם הבית חב"ד על דבר איסור הנסיעה במכונית בשבת ויו"ט, שאז גם אם יהיו שיראו וישמעו שיש יהודים המגיעים לבית חב"ד במכונית באיסור, יידעו שדבר זה נעשה בניגוד לדעת השליח.

כה. והנה הטעם שהרב דבורקין הורה שעל השליח להכין עבור המוזמנים מקום לינה, ולא הסתפק בכך שהשליח "יודיע" למוזמנים שאסור לנסוע במכונית בשבת (על דרך הוראת הרבי הנ"ל למארגני ההקפות לפרסם זאת במודעות), מובן בפשטות. כי הוא נשאל על הזמנה באופן אישי, ובכהאי גוונא לא תועיל "הודעה" בלבד על דבר איסור הנסיעה בשבת, כי ממה-נפשך: אם המוזמן גר במרחק נסיעה ואין באפשרותו לחזור לביתו רגלית, נמצא שהודעה זו אינה אלא כחוכא ואיטלולא; ואם המוזמן גר במרחק הליכה, אלא שהדבר כרוך בטירחה מצידו (שלכן חוששים שיחזור במכונית), הרי יתכן שלעת עתה אין אצלו מודעות לטרוח בכדי להימנע מחילול שבת, ואזי ההודעה על דבר איסור הנסיעה בשבת אפשר שתגרום לו להימנע מלהגיע בכלל לבית חב"ד בשבת.

ולכן הורה הרב שהשליח יכין למוזמנים מקום לינה אצלו, שאזי כאשר יודיע להם על דבר איסור הנסיעה בשבת – הנה בעיני המתגוררים במרחק נסיעה לא ייראה הדבר כבדיחה, ומאידך המתגוררים במרחק הליכה לא ימהרו לסרב לבוא – כי יתכן שיתרצו לשבות אצלו, וגם אם לא יתרצו לשבות אצלו, הנה בראותם את גודל השתדלותו לאפשר להם לבוא באופן המותר, יתכן שיתעוררו להתאמץ אף הם לחזור לביתם ברגל. ואזי, גם אם למעשה לא ייענו לעצתו ויחזרו לביתם במכונית, הרי הוא מצידו עשה את שלו למנוע חילול ה' כלפיהם.

ומה שלא התייחס הרב דבורקין לענין חילול ה' כלפי הרואים והשומעים, יתכן שסמך על כך שהכנת מקום לינה וההודעה על כך למוזמנים תגרום שבפועל כמעט לא יקרה שהמוזמנים יבואו במכוניות וממילא 'אין לחוש' לחילול ה' כלפי אחרים. או אפשר לומר שתשובתו התייחסה לאורח בודד, שבכהאי גוונא גם אם בא בקביעות במכונית די לשדלו שלא יחנה בסמוך להבית חב"ד ואין הכרח לפרסם מודעות על דבר איסור הנסיעה, כדלהלן.

אך אין הכי נמי, אם יראה השליח שהדבר מצוי שבאים לבית חב"ד במכוניות למרות השתדלותו להכין מקום עבור המוזמנים ולמרות שהודיע להם באופן אישי שאסור לנסוע בשבת, בודאי שעליו לפעול למניעת חילול ה' כלפי הרואים והשומעים – על ידי פרסום בעיתון על דבר איסור הנסיעה בשבת, או בדרשותיו לציבור כדלהלן.

כו. כמו כן מובן בפשטות שדברי הרב דבורקין אודות הכנת מקום-לינה עבור האורחים אינם שייכים במקרה בו נשאל הרבי. כי כאשר ההזמנה להקפות נעשית באמצעות מודעות ולא באופן אישי, וגם מפרסמים מודעות נוספות על דבר איסור הנסיעה במכונית בשבת ויו"ט, שוב אין חילול ה' מצד המזמינים לא כלפי הרואים והשומעים ולא כלפי המוזמנים עצמם.

כז. במקומות שלא ניתן לממש את הוראת הרבי הנ"ל לפרסם על דבר איסור הנסיעה במכונית בשבת בעיתונים, או שהפרסום באופן זה לא יועיל למנוע חילול ה' מסיבה כלשהי, מובן שבמצב כזה חובה על השליח לעשות כל שביכלתו למנוע חילול ה', הן כלפי המבקרים והן כלפי הרואים והשומעים:

כלפי המבקרים – ע"י שיאמר לכל אחד מהם באופן אישי או לכל הציבור כולו (בדרשה וכיו"ב) את תוכן דברי הרבי הנ"ל: שמאחר ועל פי תורה אסור לנסוע במכונית בשבת, מובנת הסתירה שיש בנסיעה כזו לבית חב"ד שכל ענינו חיזוק והפצת התורה ומצוותיה.

[להעיר מהמסופר אודות הנהגת הרבי עצמו בענין כיוצא בזה ('בתוקף ובנועם' – מוסף שבועון 'בית משיח' יו"ד שבט תשע"ב, עמ' 36): "סיפר הרה"ח ר' יואל כהן, בתקופת נשיאותו של הרבי הריי"צ חי באיזור ברוקלין יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. אותו יהודי אהב אהבה עזה את הרבי הריי"צ נ"ע, ולכן, מידי שבת בשבתו, היה נכנס לרכב, מחנה אותו רחוב או שניים מ-770, ומגיע להתוועדות עם הרבי. באופן כלשהו נודע על כך למתנגדים, ואלה מיהרו לתפוס 'קרבן' חב"די על מנת לקנטר אותו על כך שחב"ד מתעסקים עם 'מחלל שבת בפרהסיה' וכו' וכו'. למזלם הם נפלו על ר' בערל בוימגרטן ע"ה – אז בחור צעיר, ולאחר מכן השליח לארגנטינה. הלה לא התבלבל, והשיב להם כי הנסיעות של אותו יהודי לפארבריינגען אצל הרבי יקרות 'למעלה' יותר מהשיעור כללי של הראש ישיבה שלהם... 'ווארט' זה עורר רעש גדול עוד יותר בין המתנגדים, ואכן, כשהדבר נודע ל'רמ"ש', ננזף אותו חסיד, על כך ש'לא כל דבר – גם אם הוא נכון – יש לומר אותו בקול...' בכל אופן, לאחר הסתלקותו של הרבי הריי"צ המשיך אותו יהודי במנהגו במשך תקופה. עד שביום טוב שני של סוכות, או בשבת חול המועד סוכות באחת השנים הראשונות, פנה אליו הרבי במהלך התוועדות שהייתה בסוכה, ודיבר איתו ברגש אודות הענין של שמירת שבת. אותו יהודי התלהב והתרגש מדבריו של הרבי, ובעיצומם של הדברים הניח את מפתחות הרכב ליד הרבי, ואמר בהתרגשות: 'רבי! הנה המפתחות שלי, קח את הכל!'. הרבי נטל את המפתחות, ולאחר מכן החזירם לו (אז לא היה 'שלט' לרכב, כך שלא הייתה בעיה הלכתית להחזיק את המפתחות כשלעצמם). הרבי אמר כי הוא מקבל את הבעלות שניתנה לו, והוא מחזיר את המפתחות לאותו יהודי על מנת שהרכב יעמוד לרשות אותו יהודי בכל ימות השבוע, אולם בשבת אינו רוצה שישתמשו ברכב שבבעלותו"].

וכלפי הרואים והשומעים – אם הודעתו הנ"ל אינה מועילה לענין מעשה בפועל ועדיין יש המגיעים לבית חב"ד במכונית – יש לשדלם לכל הפחות להימנע מלהחנות המכוניות בסמוך להבית חב"ד, שעל ידי זה יפחת החילול ה' (ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' שנח).

ואם לא מועיל כשאומר להם באופן אישי לא להחנות בסמוך לבית חב"ד, עליו לחזור ולומר דברים אלו ברבים (בדרשה וכיו"ב), שבאופן זה יתפרסמו הדברים ביתר שאת ויידעו כולם שבית חב"ד מתנגד לנסיעה בשבת ויו"ט.

(וראה קובץ הערות וביאורים תתרלט עמ' 81, שאם השליח מניח 'מחסום' לפני מגרש החנייה הסמוך לבית הכנסת לכאורה נחשב הדבר כמחאה נגד חילול שבת; וכן אם המבקר אומר שבכל אופן יסע בשבת ושואל האם עדיף לנסוע לבית הכנסת או ל'טמפל' רפורמי, לכאורה צריך לומר לו שלנסוע ל'טמפל' גרוע יותר).

[מה שהרבי לא דיבר על דבר שלילת החניה בסמוך לבית חב"ד, מובן בפשטות. כי שם ההזמנה היתה לאירוע מסויים (הקפות) על ידי מודעה בעיתון, ומובן שלא יתכן לפרסם במודעה זו "שאלו שבאים במכונית יחנו בריחוק מקום", כי בזה כביכול נותנים מקום לעצם הנסיעה בשבת. אבל כשמדובר במצב שבפועל יש אנשים המגיעים בקביעות באופן זה, ומסרבים להימנע, יש לבקשם עכ"פ לחנות בריחוק מקום. וכמו כן כשמזמינים אדם באופן אישי, והוא מסרב להבטיח שלא יבוא במכונית, יש לבקשו שמאחר והדבר אסור ויש בו חילול ה' אזי שישתדל לכל הפחות לא לחנות בסמוך להבית חב"ד].

כח. לאחר שעשה השליח את הדברים הנ"ל, גם אם למעשה לא נענו לדבריו וממשיכים לבוא במכוניות ולהחנות ליד הבית חב"ד, מכל מקום הוא את חובתו כבר מילא בהשתדלות למנוע חילול ה';

וכפי שמשמע מדברי הרבי הנ"ל, שלאחר שהישיבה מפרסמת מודעה על דבר איסור הנסיעה בשבת ויו"ט, שוב אין לה צורך להתעסק בענין זה עוד. כי גם אם יהיו כאלו שלא יראו המודעה או שיתעלמו ממנה ויבואו במכוניות באיסור, מאחר והישיבה פירסמה שאין דעתה נוחה מכך שוב אין לחוש לענין חילול ה'.

[וראה עוד מה שכתב הרבי בהמשך לענין הנ"ל (אג"ק שם עמ' קנה): "במה שכתב אודות עניין ההקפות, בטח כבר נתקבל המענה בכגון דא להרה"ח יעקב אליעזר הרצוג שי' וראה אותו, ומובן אשר הקא-סלקא-דעתך שבעתיד לא יעשו ח"ו קידוש, ולקצר ההקפות כו' וכו' – מופרכת, בהחלט הכי גדול"].

כט. הסברא נותנת לומר שהצורך לפרסם מודעות על דבר איסור הנסיעה בשבת (כדברי הרבי הנ"ל) בכדי למנוע חילול ה' כלפי האחרים הרואים ושומעים, היינו דוקא כשישנם כמה שמגיעים לבית חב"ד במכוניות, וכלשון הרבי במכתבו: "היו אחדים שבאו במכונות". אבל כאשר מדובר באדם בודד, נראה שדי להודיע לו על דבר האיסור, ואם לא הועיל – לשדלו לכל הפחות לחנות בריחוק מקום ולא בסמוך להבית חב"ד (ועל דרך שהציע התשובות והנהגות הנ"ל – שאף הוא דיבר באורח בודד).

[ל. אגב, במקומות שאין סיכוי שהיהודים המקומיים יגיעו לבית חב"ד בשבת ברגל, מחמת המרחק הגדול מביתם, לכאורה היה מקום להתיר שהבית חב"ד יארגן מערב שבת רכב גדול הנהוג בידי גוי שיאסוף את כל המתפללים מבתיהם ויסיעם לבית הכנסת, שאז יש כאן "אמירה לגוי לצורך מצוה דרבים" (ראה משנה ברורה סי' רעו ס"ק כה. וראה שו"ת הר צבי שמצדד שאין איסור בהא שהישראל מוסיף משקל ומכביד את הרכב).

אך לשיטת אדמו"ר הזקן עצה זו אינה מועילה, שהרי כתב שאפילו במקום צורך גדול ומקום מצוה אין להתיר אמירה לגוי במלאכה דאורייתא (סי' רעו ס"ח. סי' שלא ס"ז. סי' תמו ס"ו בהגהה). והרי נסיעה ברכב כרוכה באיסור דאורייתא (ולהעיר שגם להמתירים אמירה לגוי בכגון דא לצורך מצוה דרבים, אין זה אלא באופן חד-פעמי ולא בקביעות כבנדון הנ"ל – ראה שו"ת מראה הבזק ח"ג עמ' 69).

לא. בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' ס) כתב שיש מקום להתיר אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא לצורך מצוה באופן של "אמירה לאמירה", היינו שמערב שבת יאמרו לגוי אחד שיאמר לגוי שני שהוא יעשה המלאכה.

אך כבר כתב בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קכ) שכאשר המלאכה נעשית בפרהסיא אין מקום להיתר זה].

לב. בלקוטי שיחות (ח"א ויגש סי"א-יד) איתא: "יש מי שטוען: כשאני מקרב יהודי ליהדות, לשם מה עלי לחשב חשבונות? אוותר קצת על מחיצות בבית הכנסת, וכדומה, וכך יבואו יהודים רבים נוספים לבית הכנסת, ויתקרבו ליהדות".

"אפילו אם היה בטחון שעל ידי זה תהיה התועלת הגדולה ביותר בקירוב ישראל לאביהם שבשמים, על כגון דא נאמר אל תהי צדיק הרבה, לא מוטל עליך להיות יותר צדיק מהתורה, ומאחר שעל פי שו"ע אסור, אל תהיה יותר צדיק מהשו"ע, ואינך צריך לדאוג על ענין קירוב יהודים ליהדות יותר ממה שהתורה דואגת".

"יכול אדם להמשיך לטעון: אמנם אינני מחוייב לדאוג ליהודים יותר ממה שהתורה דואגת להם, אבל מה רע אם כן אדאג? על כך יש להשיב לו שאינו צודק, באמת אין לו שום רשות לעבור על דברי תורה בגלל הצדקות שלו, ומי אמר שהתועלת של לקרב יהודים (כפי שחושב שישיג בדרך שלו) חשובה יותר מהדין בשו"ע".

"כל זה אמור אפילו אילו היינו בטוחים שהנהגתו תביא תועלת. אך האמת היא, שמאחר שזה לא על פי תורה, בודאי שזה לא יביא תועלת, אלא אדרבה – קלקול".