בישול של מחלל שבת

א. כתב הקיצור שולחן ערוך (סי' עב ס"ב): "כל המחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, אם נוגע ביין אוסרו והפת שהוא אופה הוי כמו פת עכו"ם וכן התבשיל שהוא מבשל הוי כמו בשולי עכו"ם". ובפאת השלחן (לחם הפנים) שם ביאר בטעם הדבר שגם פתו ובישוליו אסורים: "צריך לומר כמו שכתב הרשב"א בתשובה לענין פת כומרין, דאף על פי שאין לזה בנות, יש לעכו"ם אחר בנות, ולא פלוג רבנן. כמו כן נאמר לענין פת ובישול מומר שהוא כמו עכו"ם, אע"פ שאין לזה בנות האסורות, יש לעכו"ם אחר בנות האסורות". כלומר, למרות שחשש חתנות אינו קיים במחלל שבת בפרהסיא, מכל מקום מאחר שדימוהו לגוי, לא חילקו רבנן אלא אסרו גם את פתו ובישולו כמו בגוי.

ב. אכן מדברי הריב"ש משמע שאינו מחמיר כן בפתם ובישוליהם, דכתב (שו"ת ח"ב סי' שצד, בדפוס מכון ירושלים עמ' תקפד, ב): "שאחר שנאסר יינן של עכו"ם, יין מומר לע"ז אסור, אע"פ שאין בו משום בנותיהן וקידושיו ג"כ קידושין דישראל אע"פ שחטא, וטעמא דמלתא דכיון שקצת יינו אסור שזהו שנתנסך ודאי לע"ז, גם סתם יינו אסור כיון שהוא כמומר לכל התורה כלה, והשוו בו חכמים מדותיהם". כלומר, חז"ל גזרו על כל יינו של ישראל המומר לע"ז והשווהו ליין נסך כיין הגוי, למרות שבו לא שייך הטעם שנאמר בגוי משום חשש חתנות שהרי בנות המומר מותרות, אלא סיבת האיסור דכיון שיינו שנתנסך לעבודה זרה נאסר, לא חילקו חכמים ואסרו את כל יינו. משמע מדבריו, שבדברים שלא שייך בהם הטעם "שקצת יינו אסור", כגון פתו ובישוליו, בהם לא גזרו ושרי לאכול פיתו ובישוליו. דחכמים השוו מידותיהם רק במומר עצמו לאסור יינו הכשר אטו יינו שנתנסך, אך בין מומר לגוי לא השוו מידותיהם ואין לאסור פתו ובישולו של המומר אטו של הנכרי.

וראה ספר תפארת למשה (להרב משה בן אברהם מגזע צבי, יו"ד סי' קיג ד"ה בש"ע ס"ט) שדן "אי בישול של מומר לעבודה זרה הוא אסור דהוי מומר לכל התורה, למ"ד משום חתנות שרי דהא אע"פ שחוטא ישראל הוא ומותר לישא בתו ממומרים", ומסיק להלכה ד"פת של מומר שרי, דפת היה רק משום חתנות". עולה מדבריו שכיון שגזירת חז"ל על הפת הייתה רק משום חתנות, בישראל מומר שאין חשש חתנות מותר. והו"ד בפתחי תשובה (שם סי' קיב סק"א).

וכ"כ בספר חפץ ה' לבעל אור החיים הקדוש (חולין ד, ב, בדפוס אמשטרדם תרפ"ח דף קיט טור ב) "דודאי אמרינן דוקא אומות העולם עובדי עבודה זרה גזרו, ולא בנות מומרי ישראל אף שעובדין עבודה זרה ועושין כמעשיהם, דודאי לא אדיקי טובא כותייהו כו' והיכא דגזור גזור והיכא דלא גזור לא גזור, ואף את"ל דגזירנן בנותיהם, אימא דלא גזרינן פיתן יינן שמנן כי היכי דגזרינן בגוים". כלומר, מה שגזרו חז"ל משום בנותיהם (פיתם ושמנם – ראה שבת יז, ב) לית מינה ולא מקצתה במומרי ישראל [וראה אריכות בכ"ז בשו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' י. הליכות עולם ח"ז עמ' צד).

ג. אמנם בפרי חדש (יו"ד סי' קיב סק"ב) כתב: "ולענין פת של קראים יש להחמיר ולאסור פתם דומיא דגוים כו', ובתשובת מבי"ט ח"ב סימן ל"ח הביא בשם תשובת הר"ש ואלו הקראים המחללין את המועדות כאילו מחללים שבתות וכאילו כופרים בכל התורה כולה ע"כ, וכן בתשובת רבי בצלאל בסימן ג' החמיר בקראים שבזמנינו שקלקלו מעשיהם". הרי שמחמיר בפת של ישראל מומר כשל גוי.

וכן הוא בפרי מגדים (או"ח סי' שכה א"א ס"ק כב): "ולענין בישולי עכו"ם, במומר לעכו"ם יש לומר דינו כעכו"ם".

ד. ושמעתי מהרב צבי כהן, שלמעשה פוסק מורו ורבו הגר"ש ווזנר להקל כסברא הראשונה הנ"ל.

ופוק חזי עמא דבר, אשר רבים מאחינו בני ישראל אשר שבו בתשובה, והשיב לב אבות על בנים והוריהם עשו השתדלות עבורם והכשירו את מטבחיהם, אך דא עקא שעדיין אינם משמרים את השבת, ומי יוכל במצב אשר כזה להורות לאותו בן או בת להחמיר ולא לאכול אצל הוריהם. על כן נראה שיש לסמוך על דברי הפוסקים הנ"ל (אף שבדרך כלל אנו נוטים לפסוק כהפרי מגדים).

ה. ולהעיר שבלאו הכי, ידועים דברי הפוסקים בעניין מחלל שבת בפרהסיא, "דאף שעושה בפרהסיא לפני כל אדם רק שמכסה עצמו לפני הנשיא, בצנעה קרינן ליה" (תורת חיים עירובין סט, א. וכדבריו פסקו האליה רבה או"ח סי' שפה סק"ג. שו"ת צמח צדק אה"ע סי' רנט. משנה ברורה סי' שפה סק"ו). וראה מה שביארנו להלן סימן נה דהיתר זה היינו אפילו במחלל באיסורים דאורייתא, ובלבד שיודעים בבירור שמתבייש ונמנע מפני אדם גדול.

לפי זה, אם יודע שאימו עונה להגדרה זו, מותר לאכול מבישוליה לכולי עלמא.