השאלות ששואלים אותי מפתיעות לפעמים. אך בשיחה הזו, הייתי בטוח שזו מתיחה. באווירה של חודש אדר, יש אנשים שמנסים לעשות קצת 'שמח' על חשבון אחרים, ולא חושבים על כך שלפעמים על-הדרך זה עלול להציק לאחר. חשבתי שנפלתי קרבן לשעת-בידור שכזו.
"שלום, אני מדבר עם הרב"? לאחר אישור, הוא הבהיר: "שמי זוהר. אני אדם חילוני, וזו פעם ראשונה שאני משוחח עם דמות רבנית כך שאני מתנצל מראש אם לא אדע את כללי הנימוס המקובלים אצלכם".
הרגעתי אותו, וביקשתי לשמוע על מה ירצה לשאול.
"ישנו אדם שגרם לי נזק והוא אמר לי שהוא ישמע רק לפסיקה של רב דתי. כמה יעלה לי ייעוץ כזה"? שאל ברצינות תהומית.
שוב הרגעתי אותו והבהרתי לו שבהחלט מקובל להתייעץ עם רב בלי תשלום. "אה, חשבתי שזה כמו ייעוץ משפטי", הסביר, ומיד החל בהרצאת שאלתו:
"היה ברשותי חתול סיאם. הוא היה מאוד יקר לליבי". "כן" הגבתי, והלה המשיך: "זה חתול שאפשר לשחרר אותו מדי פעם החוצה, הוא מכיר את הדרך וחוזר הביתה".
"אני שומע", אמרתי בזהירות. מנסה להבין להיכן האיש חותר.
"יום אחד" סיפר זוהר, "שיחררתי אותו כך, ולאחר כמה דקות הייתה לי הרגשה לא טובה. יצאתי החוצה. שמעתי יללה רמה [דמיינתי יללת-חתול עוצמתית] "וואהההה", הפניתי את ראשי לכיוון הקול, ותוך כמה שניות ראיתי את מיצי שלי נקרע לגזרים בפיו של כלב גדול".
האיש נשמע נרעש ממש. "גיליתי שהכלב לא היה כלב שוטה. הוא היה שייך לשכן הדתי שלי, דובי. כשנזעקתי למקום, לראות אם יש את מי להציל, הבנתי שמיצי שלי הוא כבר ז"ל".
הקשבתי לתיאור העסיסי של זוהר. מתחיל לחשוב שאולי בכל אופן זו לא מתיחה אלא מקרה מציאותי. "מיד צעקתי על דובי: 'מה אתה חושב שאתה עושה? מי משחרר ככה כלב מסוכן'"?
"דובי הגיב לי בשיא ההיתממות: 'זה לא כלב מסוכן. יצאתי איתו לטיול, והוא באמת היה קשור ברצועה. ראיתי שהוא דרוך, אז שחררתי אותו. הוא לא היה אמור לתקוף את החתול החמוד שעכשיו אני מבין שהוא שלך. ובכלל'"…
"מזת'ומרת לא היה אמור"? צרחתי עליו. "זה מה שהוא עשה בפועל"!
"רגע רגע, צר לי מאד על החתול שלך, אבל אם כבר, אני שואל אותך למה אתה שיחררת אותו" אמר דובי בשלווה.
"החתול נמצא אצלי כבר תקופה ארוכה, וזה טבעי שחתולים יוצאים לטייל ולחזור. מאוד לא טבעי שהם יותקפו בדרכם"! נזכר זוהר בכעס.
"איך סיימתם את הדיון"? ניסיתי לחתור לתכל'ס, כשאני עדיין מנסה לבדוק האם מדובר במתיחה או בסיפור רציני.
"זהו, שלא סיימנו. אני טוען שהוא צריך לשלם לי את שווי החתול עם פיצויים, והוא טוען שהוא לא חייב כלום. בסוף אמר לי שהוא מוכן לתת כמה שקלים כדי לבנות למיצי שלי מצבה, או בלשונו 'משהו קטן בשביל ההרגשה הטובה', שלי כמובן".
צחקתי. "הרגשה טובה זה חשוב, השאלה היא מה אומרת על כך התורה. תאמין לי זוהר, זו שאלה שבחיי לא נתקלתי בה".
"אני מניח", המהם.
"אבדוק את זה ואחזור אליך למספר הזה".
"תודה הרב".
כשסיימתי את השיחה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחייג לווטרינר. 'הוא בוודאי מכיר את מזג-רוחם וטבעם של הולכי ארבע', שיערתי. תיארתי בפניו את המקרה, ושאלתיו האם כלב שתוקף חתול ברחוב זה דבר חריג או שלא.
"כבוד הרב, מהידע שיש לי – כלבים עלולים לרדוף אחרי חתולים שמטרידים את מנוחתם, אך מעולם לא ראיתי כלב שאכן הרג חתול, בטח לא ניסה לאכול את בשר החתול. זה מקרה ממש חריג", סיכם בביטחון.
הודתי לו על המידע, וישבתי לעיין בספרים כדי להכריע בשאלה המוזרה.
בלי לחשוב הרבה – זה התחבר לי לאחד מארבע אבות הנזיקין שבמשנה – השור. התורה קובעת ששור שנגח משלם בשלוש הפעמים הראשונות רק מחצית מהנזק, והוא עדיין נקרא 'שור תם'. רק אחרי שהוא נגח שלוש פעמים, הוא הופך ל'שור מוּעד' ומשלם מחיר מלא על הנזקים שעשה בנגיחתו.
לפי דברי הווטרינר שכלבים בדרך כלל אינם תוקפים בפועל חתולים, יש להתייחס אל כלב שעשה זאת כאל 'שור תם' שבפעמים הראשונות משלם רק מחצית מהנזק. אולם כיון שחיוב התשלום הזה מוגדר כ'קנס'[1], ובזמן הגלות בית הדין לא מחייב לשלם על דברים שמוגדרים 'קנס'[2], יוצא בעצם שהצעתו של דובי, בעל הכלב, היא המקסימום שזוהר יוכל לקבל על פי הלכה.
רגע, חשבתי לעצמי, האם זה שדובי שחרר את הכלב לא מחשיב אותו כאדם המזיק שחייב? זכרתי שיש מושג שאדם שהכריח בהמה לעשות נזק לחבירו, חייב לשלם. דפדפתי במסכת בבא קמא ודי-מהר מצאתי את המקרה הזה בפרק 'הכונס'. "אמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב". זה היה נראה לי ממש כפתור ופרח: 'הוא העמיד ואיפשר לבהמה לאכול מתבואת חבירו – והוא חייב לשלם, ממש כמו דובי ששיחרר את כלבו ואיפשר לו לכלות את זעמו בחתול המנוח', הרהרתי.
עיון בלשונו של רש"י הבהיר לי שאני טועה, "מעמיד – משמע שאוחזה בידו ומוליכה לקמּה". כלומר כדי להתחייב על מעשה הבהמה צריך המזיק להביאה בידיים ממש למקום האכילה. 'כשדובי שחרר את הכלב הוא לא דחף אותו אל החתול, אלא הכלב רץ אל החתול מעצמו, לכן לדובי אין אחריות ישירה על כך'.
לאחר שהדברים היו מחוורים בראשי, החלטתי לספר את המקרה בשיעור ההלכה השבועי בבית הכנסת שלנו. בדרך כלל אני משתף את הלומדים בשאלות המעשיות שבאו לפתחי ודן יחד עימם בצדדים ההלכתיים השונים. הדיונים הללו גורמים לכולם להרגיש חלק מהשיעור.
כמה הופתעתי שלאחר תיאור המקרה, כמה חבר'ה 'תפסו צד' לבעל הכלב ולבעל החתול והעלו צדדים מעניינים. רמי – משתתף ותיק ושתקן, ביקש את רשות הדיבור: "כבוד הרב, אני לא יודע איזה כלבים הווטרינר ששאלת מכיר, אבל אני בעיניים שלי ראיתי כלב משסע חתול. זה לא נעים, אבל ראיתי זאת אפילו יותר מפעם אחת". אחרי רגע ר' שמואל, זע על מקומו בחוסר נוחות והצטרף לדבריו של רמי. "בעבר, בזמן שירותי בצה"ל התמחתי באילוף כלבים, ובהחלט ראיתי סיטואציות של זני-כלבים בלתי-מחונכים שממש בלי בושה הצליחו פעם ופעמיים לתפוס חתול ולשלוח אותו למקום שכולו טוב" סיים לקול גיחוכם של משתפי השיעור שנהנו מהתיאור הנמלץ.
כיוון החשיבה ההלכתי השתנה באופן בלתי צפוי. "זה אומר שהווטרינר כנראה יודע לטפל במחלות הכלבים, אך איננו בקיא בטבעיהם", אמרתי מופתע.
"יכול להיות שזה כמו רופא לעומת פסיכולוג. הראשון יודע כיצד לרפא את הגוף, והאחרון מתמחה בלטפל בנפש וברגשות שמפעילים את האדם", המחיש זאת רמי שגילה רהיטות מילולית יוצאת-דופן.
"אם כך, הדין ישתנה בין סוגי הכלבים. אם המדובר בזן כלבים שרגילים לתקוף ולשסע חתולים – בעל הכלב חייב לשלם 'נזק שלם' כבר בפעם הראשונה כדין 'שור מועד'[3]. בכלבים רגילים – בזמן הזה בעל הכלב פטור לגמרי".
"הרב, איזה זן היה הכלב המדובר"? שאל רמי.
"האמת" השבתי בחיוך, "עד עכשיו לא ממש התעמקתי בהבדלים בין זני הכלבים, כולם היו נראים לי אותו הדבר פלוס-מינוס. לוּ ידעתי שזה ישנה במשהו את פסק ההלכה הייתי מברר זאת אצל זוהר. כעת אבקש מר' שמואל שינסה לאתר עבורי את המידע – איזה כלבים תוקפים באופן טבעי, ולפי זה אוכל להשיב לזוהר על שאלתו".
"על זה אמרו חז"ל[4] כי אין בית מדרש בלא חידוש. למדתי מכאן שצריך לדעת את מי לשאול. לא תמיד בעלי המקצוע הם המבינים. לפעמים דווקא האנשים בשטח מכירים טוב יותר את המציאות, ומתלמידי יותר מכולם[5]", סיימתי.
מקורות:
[1] בבא קמא טו, ב
[2] חו"מ סי' א ס"א
[3] חו"מ סי' שפט ס"ב ואילך
[4] חגיגה ג, א
[5] מכות י, א
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
