דהר בלי ווייז

טרקטורון בבין הזמנים

תמיד זה היה משעשע בעיניי, שיש דברים שלאורך השנה נתפסים כבלתי-מתאימים לבחורי-ישיבה, ועכשיו, בתקופת בין הזמנים – זה בדיוק הזמן שלהם.

אסביר את עצמי, יש לי חבר טוב, שבמשך השנה התחיל קצת 'לחפש את עצמו', כלומר – עדיין שומר מצוות, לובש כיפה ו(גופיית) ציצית, אבל הנראות החיצונית, שבמגזר החרדי כל כך חשובה – החלה להשתנות אצל ירחמיאל. התספורת, הצבעים וסגנון הבגדים, וזהו.

הוא גם החליט שכבר לא מתאים לו השם הקצת-ארכאי 'ירחמיאל'. "תקראו לי יֵרַח" הוא ביקש, "לא יָרֵחַ" הדגיש.

השתדלתי לשמור איתו על קשר. הורי עודדו אותי. "כל זמן שהוא לא מנסה לגרור אותך אחריו לעבור עבירות, אז חשוב שתהיה דמות אהובה בשבילו בעולם הקודם, בפרט שלהורים שלו מאוד קשה לקבל את השינוי שלו" הסבירו.

השתדלתי להישאר על תקן 'החבר הטוב' שאפשר לדבר איתו, לבוא אליו מידי פעם. כמובן בגיבוי הורי. לא הייתי עושה זאת לבד מחשש להיסחף. אבל אבי הרגיע אותי שאני בטוח במקום הרוחני שלי ולא מחפש חוויות כאלה.

"אני עברתי את זה כבר, אה"? שאלתי אותו בצחוק. התכוונתי לגיל ההתבגרות, שכנראה אצל כל נער יכול להתבטא בצורה אחרת. אצלי זו הייתה תקופה של שינה וחוסר עניין, עד שדווקא ירחמיאל עורר אותי להתרגש מחדש מהחיים. עכשיו הזמן שלי להשיב לו טובה.

אחרי כמה חודשים מאז שהוא עזב את הישיבה, ירח קנה טרקטורון חדש.

"איפה תיסע עם הטרקטורון הזה" שאלתי אותו בבדיחות.

"מה אתה חושב, שמחה" הוא שאל אותי, "השבילים נגמרו בתוך העיר? בשביל מה יש שדות מחוץ לעיר"?! המהמתי בתגובה.

האמת, עכשיו קצת קינאתי בו. ההורים שלי מסכימים שאוציא רישיון-נהיגה רק אחרי ישיבה גדולה, והנה הוא עושה מה-בא-לו.

כבר חשבתי לנסות לעשות רישיון בהיחבא, אך אז התברר לי שלפני גיל 17 חייבים אישור של אחד ההורים.

אחרי כמה ימים החלטתי לשתף את אבי בלי משחקים.

בתחילה התביישתי לספר, אבל אבא דוקא הקשיב. בסוף הוא אמר, שהוא חושב שבתקופת בין הזמנים זה בסדר שאתחיל עם שיעורי הנהיגה. התאפקתי לא לקפוץ משמחה.

האמת, לא התאפקתי, ובאמצע בין הזמנים כבר ביקשתי מירח סיבוב על הטרקטורון. הוא נתן לי הדרכה קלה והסכים לי ל-10 דקות של אושר צרוף בשטח הפתוח מאחורי בית הקברות.

שנה אחר כך כבר הייתי עם הרישיון הנכסף. האמת היא שהקשר עם ירח היה כבר פחות הדוק, אבל עדיין שמרנו על קשר.

כשפניתי אליו בשמחה וסיפרתי שיש לי רישיון, הוא צינן את התלהבותי. התברר שהוא כבר עושה כסף מהטרקטורון. "אני משכיר אותו ב-200 ש"ח לשעה" הוא אמר.

"מהה"? לא הבנתי.

"תבין" הוא הסביר: "מי שלא בקיא בנסיעות בטרקטורון, יכול לשחוֹק אותו יותר מהר וזה יוצר פְּחַת".

לא ניסיתי להזכיר לו שהצורה בה הוא נוהג, לא בדיוק 'מאוד שומרת' על הרכב שלו. אבל שאלתי אותו אם יש מצב להנחה בתור חבר.

"יודע מה שמחה" הוא טפח לי על השכם, "בשבילך, רק 100 לשעה". הגעתי למקום, זה היה באיזור בית שמש.

מבלי משים נפלטה שריקת התפעלות מפי. מתברר שבינתיים ירח הספיק לרכוש עוד 3 טרקטורונים והוא פתח ממש מיני-עסק להשכרה.

"איזה כיף שאתה ככה מרוויח" פירגנתי לו באמת. ידעתי שבחור אחר עם הנתונים שלו, היה עלול להיגרר לפשע כדי לעשות כסף 'קל'.

"טוב" הוא אמר: "איזה אתה בוחר"? "את הירוק" עניתי. הוא עשה לי תמונה עם הקסדה על הטרקטורון עושה 'לייק', שיהיה לי למזכרת.

"זה שילוב מגניב שחור-לבן וירוק" הוא קרץ לי.

העפתי מבט על הכתום-לבן שלו וחייכתי. שמתי רגל על הגז ויצאתי לדרך.

מסע חיפוש הדרך

התחלתי באיטיות ולאט לאט הגברתי את הקצב. לקח לי כמה דקות לקבל 'תחושה' של תגובות הטרקטורון ללחיצות הגז והברקס שלי.

כאשר הרגשתי שכבר קלטתי את הפואנטה, התחלתי פשוט לנסוע/לרכב בכיף בין ההרים והכבישים…

ראיתי שבכביש זה מסובך לנסוע מהר בלי להיתקע במכוניות הרבות שנוסעות בימים אלה, אז החלטתי לרדת לשדות.

מצאתי שטח-חול קצת הררי, והתחלתי לנסוע הלוך ושוב, נהנה לראות איזה שובל אובך עולה מאחורי.

בשלב מסויים חששתי שאני עומד להתהפך, אז חזרתי שוב למישור.

כשהבטתי בשעון גיליתי שאני רוכב כבר שעה וחצי.

"כדאי לי לחזור עכשיו" חשבתי לעצמי. "לא תיכננתי לנסוע יותר משעתיים". התחלתי לדהור לכיוון המשוער. קיוויתי שחצי שעה תספיק לי, כך שלא אצטרך לשלם יותר מ-200 ש"ח על החוויה, עם כל עוצמתה…

אך דא-עקא, ללא ווייז שלא חשבתי שאצטרך באיזור כל כך מוכר, מצאתי את עצמי הולך ומסתבך.

השביל שחשבתי שיחזיר אותי לכביש, התברר כמוביל לשדה שנעול בקצהו. לא עלה לי בדל מחשבה לנסות לעקור אותו. 'אני נוסע בדרכים ישרות' שיננתי לעצמי, משתדל לא להיכנס ללחץ.

לא אלאה אתכם יותר ממה שכבר הלאיתי, מה שקרה בסוף זה שנשרפה עוד שעה שלימה עד שהגעתי שוב לכבישים שליד בית שמש. נשמתי לרווחה. עד ש… הגעתי לנקודת העגינה של הטרקטורונים, קרי – תחנת המוצא.

ירח היה באמצע לסגור חשבון עם שני חבר'ה שכנראה גם כן שכרו ממנו. הוא עבד מסודר עם דף ועט, בו הייתה טבלה עם סיכום מתי כל אחד יצא וחזר.

כשהגעתי, הוא אמר לי: "הופה שמחה, 3 שעות תמימות! מקווה שנהנית".

"ברוב הזמן כן" חייכתי קצת מותש. בכל אופן השעה וחצי האחרונות היו במעין מירוץ…

"אז אתה צריך לשלם בסך הכל שש מ… סליחה, סיכמתי איתך 100 לשעה, אז 300 בסך הכל" הוא ערך חישוב מהיר.

לשלם בלי ליהנות?

"אזז זהו, שאני רוצה להסביר משהו" אמרתי במבוכה.

"תסביר נשמה" הוא אמר. הושיט לי בקבוק מים תוך כדי. נזכרתי שאכן לא שתיתי כבר הרבה זמן. "תודה" בירכתי ולגמתי קצובות.

תיארתי בפניו את הבעיה שקרתה לי, איך שעה שלימה התבזבזה רק בניסיון למצוא את הדרך חזרה. "אני חושב שאני אמור לשלם רק על שעתיים" סיכמתי לבסוף בפנים מושפלות.

אם חשבתי שהוא יצחק על חוסר ההתמצאות שלי, הרי שהוא דוקא הסתכל עליי במבט מעריך. "מה ההלכה אומרת על זה"? הוא שאל.

"איתך אני לא רוצה לעבוד לפי הכללים כמו עם כולם ששעה זו שעה. אני רוצה להיצמד למה שאומרת התורה" הסביר.

"אממ…" ניסיתי לגרד משהו מהזיכרון. אחרי הכל, מולו אני על תקן איש-תורה, אני אמור להביע דעה.

"אמ… אני חושב ש… נראה לי אממ…".

"עזוב, אם אתה לא יודע זה בסדר גמור" אמר לי ירח בניסיון להרגיע. "בישיבה לומדים יותר את היסודות, פחות את החלק הלכה-למעשה. אני גם יודע מה זה ישיבה" הוסיף בבדיחותא.

"לא ירח, אני זוכר משהו כזה מעניין, על מישהו ששכר סוס כדי לרכב עליו ובפועל לא הצליח לרכב בגלל שהוא לא חש בטוב. על פי הלכה הוא חייב לשלם למשכיר, אתה מבין. ככה זכור לי. אני לא יודע אם זה בדיוק אותו דבר או לא, ובאמת עדיף לשאול רב" אמרתי בהשלמה.

"בוא נתקשר לרבי אברהם מהישיבה" אמרתי לאחר כמה רגעים.

"נכון" הסכים ירח. "הוא רב פוסק ויידע להנחות אותנו בהלכה למעשה" אמר.

על מי חלה אחריות העיכוב

התקשרנו לרב ותיארנו את מה שקרה. לא היו חילוקי דעות בינינו, רק רצינו לדעת מה הדין במקרה כזה, בו הייתי אמור לשלם על ההנאה מהשכירות, כאשר בפועל בשליש מהזמן לא נהניתי.

ר' אברהם האזין ברוב קשב, ולבסוף הסביר:

"בשולחן ערוך (חו"מ סי' שי ס"ג) מסופר על ראובן, ששכר בהמה משמעון לשני ימים לילך ולחזור. בחזרתו ביום השני הנהר גאה עד שהוצרך להתעכב יום אחד. אם הסכם השכירות היה לפי ימים – עליו לשלם על כל יום ויום".

"אבל זו לא אשמתו" ניסיתי לגונן על ראובן ועל הדרך על עצמי.

"הסמ"ע (ס"ק יא) כתב על זה: "נראה דצריך ליתן לו שכירות משלם". הנתיבות (משה"א ס"ק ח) מבאר שהסיבה שצריך לשלם גם מעבר למה שסוכם למרות שהיה אנוס היא מפני ש"אם יתרצה הלה לעשות מלאכה בהחמור כשהוא מעוכב – יכול לעשות".

"אהה" הבין ירח, "ככה גם בענייננו, אמנם התעכבת בחיפוש הדרך שעה נוספת, אבל הרי היית יכול להחליט גם ליהנות מהרכיבה באותה שעה, אז למה שלא תשלם"?

"אמממ" הגבתי מבולבל.

הרב הוסיף: "הנודע ביהודה מסביר, שאם השוכר יודע שיש שם נהרות שרגילים לגאות, היה עליו להתנות מראש שבמצב כזה לא ישלם, ואם לא התנה הרי זה נכלל בשכירות לכל דבר" (שו"ת נו"ב תנינא סי' נו הו"ד בפתחי תשובה ס"ק מ).

"אהה עכשיו הבנתי" תפסתי את הנקודה: "או שהייתי מתנה מראש שבמקרה של איבוד הדרך לא אצטרך לשלם, ואם לא התניתי, כיון שהיה עלי לשער מראש שדבר כזה יכול לקרות – זו הבעיה שלי ועלי לשלם".

"נכון" אמר הרב והשלים: "אילו היית מתעכב בגלל אונס גמור שמנע ממך מלהשתמש בטרקטורון, היית פטור, אבל כאן יכולת לדאוג מראש למכשיר ניווט ולהימנע מהעיכוב" (ראה שו"ת חות יאיר סי' קנא. שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קעו. כסף הקדשים שם ס"ג).

"זאת אומרת, אם הייתי מתעלף באמצע הדרך לדוגמה, אז הייתי פטור על העיכוב". נזכרתי במים שירח הביא לי לשתות. חשבתי איזה מזל שזה לא היה יום חם מידי.

"טוב בקיצור, אני אשלם לך מה שמגיע לך" סיכמתי בעצמי את הפסק.

הוצאתי שטר של 200 ש"ח. "את השאר אעביר לך בביט דרך אבא שלי" הסברתי.

הוא הסכים וכתב בדף שלו.

נָתַנוּ 'כִּיף' חזק ונפרדנו באהבה.