מיץ לרוויה

אחסון תמים במטבח הישיבה

"רגע, היו כאן הרבה יותר בקבוקים"! נדהמתי ממש.

עמדו לרשותי בסך הכל שעתיים לפני תחילת חגיגת הבר-מצוה של הבן הגדול שלי. בזמן הזה עוד הייתי צריך לארגן כמה דברים אחרונים.

כדי לחסוך בעלויות, החלטתי לרכוש בעצמי את החד-פעמי והשתייה, וכעת נותר לי לשנע אותם אל אולם-השמחות בו זוגתי ושתי בנותיי הגדולות עמלו על קישוט השולחנות במיטב כשרונן.

הקייטרינג מבטיח שהוא "בדרך", ופתאום אני מגלה מולי פחות פחות מחצי מהבקבוקים שרכשנו לשמחה.

את הכלים החד-פעמיים שמרנו עוד מערב חג-השבועות. באותו זמן הייתה מכירה זולה של חד-פעמי ואשתי ביצעה רכישה גדולה מאוד. מצאנו מקום לכל זה בבוידעם, אבל לשתיה כבר לא היה מקום. קניתי כמות גדולה של בקבוקי שתיה קלה שהיו במבצע-קיץ, ולא מצאתי מקום שיכול לאחסן אותם.

נזכרתי במטבח של הישיבה בה אני עובד. שם יש מדפי-אחסון ענקיים. תיארתי לעצמי שעוד כמה עשרות בקבוקים לא יפריעו לאף אחד, בטח לא כמו שהם יפריעו לי בבית בן ה-75 מ"ר שלי.

ביקשתי אישור מהנהלת הישיבה שהסכימה בשמחה.

"רק תסמן אותם" ביקש איש-התחזוקה, "שיהיה ברור שזה שלך. הרי לשבתות והתוועדויות אנחנו קונים משקאות מסוג דומה לזה".

הנהנתי בביטחון: "רואים מיד שזה לא של הישיבה" הסברתי. "הישיבה תמיד מזמינה שתייה-קלה מחברת 'מיץ בזול' ואני רכשתי בקבוקים של חברת 'משקה מלכים', זה משהו שרואים" הבהרתי.

לאן נעלמו 60 בקבוקים

עכשיו, כשעמדתי מול שבעת הבקבוקים הנותרים, חשתי נקיפות מצפון על הקלוּת בה חשבתי לתת לישיבה לשמור לי על הבקבוקים. 'לא משאירים מוצר כזה במקום ציבורי כמו מטבח של ישיבה' הרהרתי.

בכל אופן, עכשיו לא עמדו לרשותי דקות מיותרות לחקירות ובדיקות. ביקשתי משני בחורים שיעשו לי טובה ויצאו לרכוש עבורי שישים בקבוקים חדשים. הפקדתי בידם את כרטיס האשראי שלי והם יצאו למרכול השכונתי. 'זו חוסר-אחריות משוועת לתת לנערים צעירים כרטיס אשראי. אולי זה יותר גרוע מלהשאיר את הבקבוקים במטבח הישיבתי' הרהרתי.

במהלך החגיגה כבר הצלחתי להסיח דעת מהתקלה. 'העיקר שהבן שלך חוגג קבלת עול מצוות' הזכרתי לעצמי.

כשהגיעו חבריי מצוות הישיבה וגם איש-התחזוקה לשמוח בשמחתי, זכרון הבקבוקים היכה בי שוב, אך התעלמתי. 'אבדוק את זה אחר כך איתם'.

למחרת בצהרים החלטתי לטפל בנושא. שלחתי הודעה למנהל הגשמי של הישיבה בתיאור המקרה. סיימתי בשאלה "יש לך רעיון להיכן יכלו להיעלם 60 בקבוקים"?

הוא התמהמה כמה דקות בתשובתו, ואז חזר אליי והסביר. השבת האחרונה היתה 'שבת גיבוש' לשיעור ג' המסיימים את הלימודים בישיבה. שכרנו להם מתחם בצפון ושם הם שהו בשבת.

מארגן השבת ביצע חלוקת משימות בין הבחורים, כל אחד לקח פיקוד על פרט אחר בארגון השבת. מסתבר שהבחור שהיה אחראי על שינוע הציוד מהישיבה לאוטובוס פנה למטבח הישיבה כדי לאסוף כל מה שצריך. אני השארתי הודעה מפורטת אצל איש-התחזוקה את מה לא לקחת, הדגשתי בהודעה שמה שמונח במדף מסויים שייך למישהו פרטי (לא ציינתי שמדובר בך, אבל הבהרתי שזה לא שייך לישיבה). בפועל, הבחור הנחמד לא התייחס להנחיות, ולקח (כמעט) את כל השתייה לאוטובוס.

למרות שמדובר היה בכמות גדולה, הבחורים נתנו עינם בכוס וכילו בשמחה את כל השתייה..

עכשיו התלבטתי עם עצמי: 'מי אחראי על הנזק שנגרם לי. הבחורים ששתו? הנהלת הישיבה? הבחור שהיה צריך להיצמד להנחיות? אולי איש-התחזוקה? ואולי בעצם זו אשמה שלי, ממתי יש במדפי האחסון של הישיבה ציוד פרטי'? הרהרתי.

משל תבנית המאפים

לא פניתי לאף אחד. 'התבשלתי' עם עצמי במחשבות כמה ימים. לא היה לי נעים לפנות אל הבחור או אל ההנהלה, וכך זה נשאר 'פתוח'.

דוקא הבן שלי, בעל השמחה, שאל אותי בתום ילדותי שעדיין נותר בו, "אבא, מה נסגר בסוף עם הבקבוקים שקנינו לבר-מצוה שלי? יצא לך לבדוק איך הם נעלמו?"

סיפרתי לו בקצרה את מה שהיה ידוע לי, והוא שאל אותי שוב למה לא ביררתי את העניין גם על פי הלכה.

שוב חשתי חוסר-נעימות, הפעם מול הילד שלי, וזה גבר על חוסר-הנעימות שלי מול האחרים. האמת, זה עצמו משהו שלא-נעים לי ממנו. האופי שלי הוא קצת רך-מידי, אני נכנע בקלות ונמנע מלעשות דברים טובים רק בגלל החשש שלי מחוסר נעימות. זה מגביל אותי בהמון תחומים בחיים ואני עובד על עצמי להשתחרר מזה. 'יש לך כאן הזדמנות להתמודד עם חוסר-נעימות שמגביל אותך בהזדמנויות רבות כל כך' אמרתי לעצמי.

ניגשתי אל ראש הישיבה ושאלתי אותו. לא סיפרתי שמדובר במשהו שאירע כאן בישיבה שלו, למרות

שזה היה מתבקש. חוסר-הנעימות גבר עליי גם בהקשר הזה.

"תנסה לחשוב על מקרה אחר", ענה לי ראש הישיבה, "יהודי גנב תבנית של מאפים מקונדיטוריה והחליט להביא אותה כתרומה למשתתפי שיעור עין-יעקב בין מנחה לערבית בבית הכנסת. מי צריך לשלם על הגניבה, הגנב או המשתתפים שאכלו את המאפים"?

"ברור שהגנב" השבתי, "וכי המשתתפים ידעו שזו גניבה"? (ראה שו"ע חו"מ סי' שנו ס"ב).

"נו, זה בדיוק כמו במקרה שלנו" הבהיר הרב ולא ידעתי אם המילה 'שלנו' היא על השאלה ששאלתי או שהוא הבין שמדובר בישיבה שלו, "הבחור הוזהר לא לקחת בקבוקים מסוימים, והוא לקח אותם, בשוגג או במזיד, אבל זו הייתה האחריות שלו. תגיד, אתה יודע אם הוא קיבל תשלום על עבודתו?" שאל אותי הרב.

"אממ…. כן, בוודאי, הנהלת הישיבה דוגלת בכך שצריכים לתגמל, בסכום סמלי כמובן, את הבחורים שעובדים אצלה. זו הגישה החינוכית שלהם, כשאדם מקבל שכר, אפילו קטן, הוא מחוייב יותר, בבחינת 'גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה'" חזרתי על המשנה החינוכית ששמעתי עשרות-פעמים מפיו של ראש הישיבה מולו אני עומד עכשיו. התלבטתי אם התשובה שלי הסגירה את העובדה שאני מדבר איתו על תלמיד מהישיבה שלו. 'האם זה אמור להשפיע על הפסק'? חלפה מחשבה בראשי.

"האמת, גם אם הוא לא קיבל שכר – הדין לא משתנה. אדם שקיבל על עצמו תפקיד מסויים ופשע בו חייב לשלם על מה שגרם. אם הוא הסכים לקחת על עצמו את עבודת השינוע וקיבל הבהרה מפורשת שלא לגעת במדף מסויים, ובכל זאת לקח מהמוצרים שבו – זו בעיה שלו והוא צריך לשאת באחריות לזה".

"אם אני מבין נכון, הבחור שעשה זאת אחראי לשלם על הבקבוקים, נכון?" וידאתי עם הרב.

"רגע" שאלתי, "אני זוכר סוגיא בגמרא על יורשים ששחטו פרה שקיבלו בירושה, אחר כך גילו שהפרה הייתה פיקדון שהופקד אצל הנפטר, נפסק שהם צריכים לשלם רק שני שליש מהעלות של הבשר (שו"ע חו"מ סי' שמא ס"ג-ד). לפי זה הבחורים ששתו צריכים אולי להשתתף בתשלום של שני-שליש מהעלויות?" הצעתי.

"זה מעניין מה שאתה אומר" אמר הרב, "אבל זה לא לגמרי דומה, במקרה של הפרה אף אחד לא עשה שום עוול, הפרה הופקדה אצל אביהם, וכאשר הוא מת – הדבר המתבקש וההגיוני מצד היתומים היה לחשוב שהפרה שבחצר אביהם היתה שייכת לו. לעומת זאת בשאלה שלך, הבחור המשנע קיבל הנחייה מפורשת לא להתעסק עם הבקבוקים שבמדף, לכן אחריות התשלום היא רק עליו, והתשלום הוא תשלום מלא".

"אהה" המהמתי בהבנה. "יישר כוח, הרב" סיימתי תוך לחיצת ידו.

מחילה לאחר ההכרעה

התלבטתי מאוד מה לעשות. הנטייה הטבעית שלי הייתה להעלים עין ולספוג לעצמי את הנזק.

'אולי עכשיו זו הזדמנות בשבילי להתגבר על הטבע ולהיות יותר אסרטיבי', הרהרתי.

'למה אתה נזכר בתיקון המידות והטבע שלך – כשזה נוגע לכסף שאחרים צריכים לתת לך' עלתה בי המחשבה שכנגד.

החלטתי לבחור בדרך המיצוע.

למחרת שיתפתי בשיחה פנים-אל-פנים את הבחור האחראי על השתלשלות האירועים ועל ההכרעה ההלכתית.

"חשוב לי שתדע שאין לי עליך שום קפידה. אני לא רוצה שתחזיר לי את הכסף של השתייה בשום אופן. אני רוצה רק שתיזהר מכאן ולהבא", אמרתי אל מול פניו המופתעות מהתפנית בדבריי.

כך הרווחתי שתי ציפורים בפעולה אחת – מחד, התגברתי על מידותיי. מאידך – לא עשיתי זאת בשביל לקבל רווח מאחרים.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים