עשה סיבוב

מחווה רגע לפני הטיסה לקעמפ

"אהה שוקי? באמת, חודש שלם לא תהיה פה עכשיו בגלל הקעמפ"? שאל אותי פיני.

"כן, אם נדייק, זה לא 'בגלל' אלא בזכות" צחקתי באושר.

זו השנה הראשונה בה הצלחתי להתקבל לתפקיד הנחשק: מדריך בקעמפ (=מחנה קיץ) לנוער המתקרב ליהדות בחוץ לארץ. בשונה מארץ ישראל בה הקעמפים נמשכים כעשרה ימים, מחנה-הקיץ בחו"ל נמשך לאורך חודש(!) שלם. התרבות שלהם היא שהכל הוא 'בגדול', כנראה שזה מתבטא גם בזה.

"יואו נשמע שווה ומלחיץ כאחד" הגיב פיני. לפחות לא זיהיתי בקולו נימה של קנאה, כפי שהיה אצל חברים אחרים.

"איך תשמור על הרצף הלימודי"? הוא שאל פתאום.

"אמממ" המהמתי. "אקח איתי את ספרי הלימוד ואשתדל לעמוד בקצב של הלימוד היומי בישיבה".

"תקפיד, לא תשתדל" הדגיש יעקב. הוא כנראה שיער כמה יהיה קשה לי להתמיד בסדרי הלימוד של השגרה בתוך האקשן של הקעמפ.

"כשתהיה ה'משפיע' שלי, תבדוק עד כמה עמדתי בזה, טוב"? נשפתי בטרוניה.

"מתנצל לא התכוונתי להתנשא", התנצל.

"הכל בסדר" חייכתי בהרגעה, "דווקא זה טוב שעוררת אותי לשים לב לזה מראש. אני מקווה שלפחות את שיעורי החת"ת והרמב"ם אצליח ללמוד מדי יום".

"בעזרת השם" איחל פיני, "תהיה חסר לנו! אבל הכי חשוב שתהנה ותצליח!"

"אמן תודה", הודיתי לו, כעת כשהלב שלי היה פנוי לקבל את האיחול מכל הלב.

"יודע מה" אמרתי פתאום ברוחב לב, "האופניים שלי, אני משאיר אותם כאן כמובן, לא שווה לי אפילו להחזיר אותם לבית, אולי תהנה מהם אתה לבינתיים?".

"וואו, תודה, איזה כיף" התפעל פיני, "איזו מחווה חברית", הוא ענה בכנות.

האופניים שלי הם אופניים די יקרות, 21 הילוכים, שלדת אלומניום וברקס-שמן, קפיצים מעולים ומושב מרופד. מי שמבין – יודע שהן עולות יותר מאלף שקלים. לפיני – אין בכלל אופנים, וידעתי שהוא ישמח.

הקומבינה התגלתה

ימי הקעמפ חלפו ביעף. צודק החכם שאמר שהזמן עובר מהר כשנהנים. חוויה רדפה חוויה ולא קלטתי שהימים מתקדמים בקצב מהיר. זו הייתה חוויה מדהימה – להיות בתפקיד המנהיג שאחריו צועדים ילדים.

מצד אחד זה מתאגר, היו להם המון שאלות ונושאים רבים לבירור, לחלק מהדברים היו לי תשובות ברורות, לחלקם לא היו לי תשובות בכלל, והיו נושאים שהשבתי בצורה דיפלומטית, ממש 'בין הטיפות'. מצד שני – הסיפוק היה עצום.

החוויות הגשמיות היו מעבר לכל דמיון. נופים עוצרי נשימה, טיולים ופעילויות אקסטרים שלא הכרתי בארץ. בחלק מהמקומות חשתי כאילו אני נמצא בתוך גלויה. חשתי על בשרי את מאמר חז"ל "אין צור כאלוקינו – אין צייר כאלוקינו".

כבר כשיצאתי לנסיעה – לקחתי איתי מחברת שתשמש לי כיומן-מסע. בכל ערב כתבתי עד שהתעייפתי. בדרך חזור המשכתי למלא במרץ שורות נוספות, נעצרתי כשקלטתי שנותרו במחברת עוד ארבעה עמודים. הייתי מרוצה מעצמי.

חברי החדר שלי בישיבה ערכו לכבודי כעין 'קבלת פנים' נחמדה עם חטיפים ושתייה קלה. שיתפתי ברשמים והחלפנו חוויות.

אחרי יומיים של חזרה לשגרה ונסיון להתאפס על השעון המקומי בארץ ישראל, פנה אליי חבר בדרך אגב, "תגיד שוקי, אתה משכיר את האופניים שלך"?

"לא! למה?" שאלתי בחוסר-הבנה.

"נו, כמו פיני" הוא השיב לי.

"לא לא" השבתי, מנסה לעכל את התוכן של מה ששמעתי.

בירור קצר העלה שפיני היה משכיר את האופניים שלי לבחורים אחרים תמורת תשלום. ידעתי שבהפסקות בין השיעורים יש בחורים שרוצים לקנות משהו בקיוסק השכונתי. הבעיה היא שהמרחק בין הקיוסק לישיבה הוא כחמש דקות הליכה לכל צד. בחורים שהיו רוצים להספיק זאת במהירות היו מבקשים ממני את האופניים. בדרך כלל היית משאיל את האופניים בשמחה.

פיני המשיך את הנוהג הזה, אבל תמורת תשלום. שלשה שקלים והאופניים היו מחליפים ידיים.

הייתי מופתע ממש. לא חשבתי שפיני ניצל את טוב ליבי כך.

העימות עם פיני

"תשמע פיני זה לא הוגן" פניתי אליו בתקיפות, "השאלתי לך את האופניים בשבילך, והאמת לא אכפת לי גם שתיתן לאחרים ליהנות מהם, אבל 'לעשות עליהם כסף' זה כבר סיפור אחר לגמרי, אני חושב שכל הכסף שהרווחת על חשבון האופניים שלי – מגיעים לי!"

"מה פתאום" ענה פיני בהתגוננות, "לא לקחתי לך כלום. האופניים לא עמדו כלל להשכרה, לא הפסדתי לך שום רווחים. נתת לי אותם בהשאלה – ומותר לי לעשות בהן ככל העולה על רוחי".

לרגע, קינאתי בחוש המסחרי של פיני. חשבתי שאולי זו הזדמנות בשבילי לגלות את החוש-המסחרי שלי.

"אם האופניים היו ניזוקים במהלך ההשכרה, מי היה מפסיד, אני – לא?!" שאלתי אותו רטורית, "ולכן הרווחים שייכים לי" אמרתי בטון-נחרץ.

"עזוב" הוא אמר לי, "במקום לריב – בוא נשאל את הרב מלמד, הוא יודע גם פרק בהלכה".

לסחור ברכוש של האחר

לא יודע למה, אבל ביומיים הקרובים לא יצא לנו לפגוש את הרב מלמד כששנינו ביחד. יום אחד פיני לא הרגיש טוב, למחרת הרב מלמד נעדר, ואנחנו נותרנו עם השאלה פתוחה.

לדעתי, דווקא פסק הזמן הזה גרם לנו להיות קצת יותר רגועים ובלי האמוציות שליוו את השיח הראשוני שלנו.

כשהצגתי את עמדתי בפני הרב מלמד, הוספתי גם הטיעון של רבי יוסי מהמשנה (בבא מציעא לה, ב), "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו".

ראיתי שפיני קצת מתרגז.

"ואל תהי כעורכי הדיינים" ציטט לי פיני מהמשנה במסכת אבות, "אסור לך להוסיף ראיות של עורך-דין לדיין" אמר לי בלי נימוס.

הרב מלמד חייך ופנה אל פיני ראשון, "לפני שאני שומע את הצד שלך, חשוב לי רק לחדד שהאיסור להיות כעורכי הדיינים הוא רק למי שאינו צד בדיון. לשוקי מותר לומר בדיון כל מה שהוא חושב שיעזור לטיעונים שלו, אתה מבין, פיני?"

פיני הנהן בראשו, ופתח בהצגת העמדה שלו:

"ראשית, אני צריך להודות לשוקי על ההסכמה שלו למסור לי את האופניים! אבל אני חושב שאחרי ששוקי השאיל לי את האופניים – הם שלי לפרק הזמן שהוא נתן לי אותן, ממילא אני יכול לעשות איתן כל אשר אחפוץ" סיים, כשאני מזהה בקולו שהוא קצת פחות בטוח בעצמו ממה שהיה כשדיברתי איתו בתחילה.

"צדיקים", פתח שוב הרב מלמד אחרי כמה רגעים של שתיקה, "קודם כל המעשה שלך – פיני, היה אסור על פי הלכה, כיון שאתה חייב לשמור על האופניים שהושאלו לך על פי כללי השמירה והאחריות החמורים של 'שואל', ואילו הבחורים ששכרו ממך חייבים רק על פי כללי האחריות של 'שוכר' שהשמירה שלו פחותה משואל, כך שמסירת האופניים תוך הפחתת השמירה נחשבת לפשיעה" (שו"ע חו"מ סי' רצא סכ"ו).

ראיתי את פיני זע בחוסר נוחות. אולי זה לא יפה, אבל הרגשתי כלפיו תחושה של 'אמרתי לך'. כמובן לא הגבתי כלום, אבל לא יכולתי למחוק את התחושה הזו.

"בנוגע לכסף שקיבלת על ההשכרה – כיון שיש בלאי לאופניים מהשימוש בהם, התשלום על השימוש בהם שייך רק לבעליהם האמתי, שוקי" (חו"מ סי' שסג ס"ז. סי' שעה ס"ז. נתיבות סי' שמא ביאורים ס"ק ג).

"כבוד הרב, זה קשור לדברי רבי יוסי שציטטתי מהמשנה?" שאלתי.

"כן, בהחלט. זהו בדיוק ההיגיון של רבי יוסי. במשנה שם מדובר על אדם ששכר פרה, בתוך זמן השכירות הוא השאיל אותה לאדם אחר. הפרה הסתלקה לבית-עולמה בטרם עת, על פי הלכה השואל צריך לשלם על הפרה ואילו השוכר נשבע שהיא מתה בלא פשיעה ופטור. לפי ההסתכלות המשפטית – השוכר יישבע לבעל הפרה וייפטר מלשלם, והשואל ישלם לשוכר-משאיל את דמי הפרה כולה. גם אם מבחינה משפטית זה נכון, מבחינה הגיונית – זה משולל כל היגיון. בעל הפרה יישאר עם 'שבועה' בידיו, ואילו השוכר יקבל פרה במתנה. לכן פסק רבי יוסי שהשואל ישלם על הפרה שמתה אצלו – ישירות לבעליה האמיתיים".

"אם אני מבין נכון, על פי הלכה אין סיכוי שאדם יעשה רווחים ממשהו שבאמת אינו שלו, נכון?" שאל פיני.

"אמת ויציב", השיב הרב מלמד. [עוד בהקשר זה ראה כאן]

"אני לא זוכר בדיוק כמה הרווחתי מהסיפור הזה, אבל נראה לי באיזור ה-150 ש"ח" אמר פיני תוך כדי דיבור.

האמת, הופתעתי מהיושרה שלו.

"אתה יודע מה, תביא לי מאה והשאר שלך" אמרתי לו. "גם אתה יכול להרוויח קצת, אני לא תכננתי להרוויח מזה בכלל ולא אכפת לי שגם אתה תרוויח משהו".

פיני שלף שטר של מאה שקלים והושיט לי אותו ביד ימין תוך כדי לחיצת יד.

נפרדנו, או בעצם השלמנו, כידידים.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים