הכשרת כלי 'רבנות'

א. כתב בספר האגודה (חולין סי' פט): "בערפו"ט נוהגים לאיסור [בחלב הדבוק לכרס], ובשאר קהילות נוהגים להתיר, אמנם אילו אין נמנעין מכלים של אילו ומבישוליהם", והו"ד בב"י (יו"ד סי' סד ס"ח-ט). והכנסת הגדולה (יו"ד סי' סד או"ק נד) כתב ד"נראה כו' בכלים אינן נזהרים כו'. ולפי זה מ"ש האגודה מבישוליהם הוא כפל הענין אין נמנעין אלו מכלים של אלו ומבשוליהם בכליהם". כלומר, הכנסת הגדולה הבין את דברי האגודה ש'אין נמנעין מכלים של אילו ומבישוליהם', שמותר לנוהגים איסור לאכול מתבשילים שנתבשלו בכלים של אלו הנוהגים היתר, אע"פ שבלוע בהם דבר שאסור להם, אך תבשיל שמעורב בו האיסור ממש אסור להם לאכול אא"כ נתבטל בשישים וכדומה.

וכך משמע מלשון הרמ"א שפסק כן להלכה (שם ס"ט): "בני ריינוס שנוהגין במקצתו היתר כו' ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב כו' אבל אין אוסרין כלים של בני ריינוס הואיל ונוהגין בו היתר". כלומר שבכליהם נוהגים היתר. וכ"פ הט"ז (שם סק"ט, רק שפירש את דברי האגודה באופן אחר) והש"ך (שם סקי"ב), ועולה מדבריהם פשוט שהכלים עצמם מותרים.

אכן בפרי מגדים (משבצות זהב סק"ט) תמה על מה שהאגודה התיר את הכלים שנתבשל בהם איסור, דכיון "דצריך ששים, דאנו מחזיקין לחלב גמור, אם כן למה אין אוסרין כלים של בני ריינוס", כלומר, כיון שלנוהגים בו איסור ה"ז חלב גמור עד שצריך ששים כנגדו כדי לבטלו (לדעת הט"ז עכ"פ), למה לא ייאסרו גם הכלים שנתבשל בהם 'איסור' זה, כדין כל כלים שנתבשל בהם איסור.

ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' לב) תירץ את תמיהת הפרמ"ג עפמ"ש בשו"ת מהרש"ך (ח"א סי' עז), וז"ל המהרש"ך: "אפשר להקל בכלים הללו כו' [ד]אפשר דאפילו לדעת האומר דטעם כעיקר מדאורייתא כו' אפשר להקל בכלי ראשון מטעם ספק ספיקא, אי הגיע לחריץ או לא, ואת"ל הגיע שמא לא יתן אכלו טעם בתבשיל המתבשל", וכל מה שאמרו ש"אין להקל באיסור הבלוע כו' י"ל דהיינו דוקא שהאיסור ודאי, אמנם בדבר שאיסור מטעם ספק יש להקל אף למ"ד דטעם כעיקר הוי מדאורייתא". כלומר, כלי שנתבשל בו ספק טריפה מותר להשתמש בו אחר כך ללא הגעלה, כיון שיש כאן ספק ספיקא להתירו, חדא דשמא אי"ז טריפה, ועוד, דאם תמצי לומר דטריפה היא שמא לא יתן הכלי טעם בתבשיל המתבשל בו לאחמ"כ.

ובספר מאור ישראל (פסחים מד, ב עמ' צא) הביא עוד סייעתא לדברי המהרש"ך מדברי התוספות (עבודה זרה לח, ב ד"ה מכלל) שכתב שגם "מי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אע''פ שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל, דאין להחמיר לאסור ע''י תערובת כו' דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה". כלומר דכיון דהפת עכו"ם אינו דבר איסור גמור, רק יש הנוהגים בו איסור ויש הנוהגים בו היתר (ע"פ הדין, ויש להם על מי לסמוך), אין איסור בבליעת הכלים גם למי שנוהגים בו איסור. ועכ"פ מוכח מדברי התוס' והמהרש"ך שכל דבר שאינו איסור ממש, ויש הנוהגים בו היתר ויש להם על מה שיסמוכו ע"פ הדין, אין לאסור את הכלים שנתבשלו בהם, ואפילו מי שס"ל שדבר זה אסור, רשאי להשתמש בכלים הבלועים במה שהוא סובר לאסור.

וכ"פ להלכה גם בשו"ת נר מערבי (מלכא, ריש סי' ז) שהביא את "דברי מהור"ר שמואל בן דאנאן ז"ל על הסכמת חכמי פאס יע"א להתיר הכלים לבד אפי' אין בו שישים כו' ע"ז כתב החה"ש הרב כמוה"ר שלמה עמאר ז"ל מו"ץ במתא מראכיש יע"א, וז"ל, בשר שנתבשל בלא מליחה וכו' צריך שיהיה ס' בתבשיל כנגד אותו בשר ואז הכל מותר". ועד"ז כתב בשו"ת מילי דעזרא (טאראב, חיו"ד סי' י) גבי דבר שהוא ספק איסור כגון שמסופקים אם מלחו הבשר קודם הבישול או לא, וז"ל: "אם הוא בענין ששכחה אם מלחה או לא הכלים מותרים לבשל בהם לכתחילה". כלומר שדבר שהוא רק ספק איסור אין הכלי נאסר עי"ז.

ב. אכן הש"ך (יו"ד סי' קיט סק"כ) מגביל היתר זה דוקא כשהכלים אינן בני יומן, וז"ל: "יכול האוסר לבשל לכתחילה בכליו של המתיר שאינן בני יומן או בכלים סתם דקיימא לן (סי' קכב ס"ו) נמי שהן אינן בני יומן".

ובשו"ת מהרלב"ח (סי' קכא דף כד, א) נשאל על הנוהגים איסור בקצת חלב בבהמה, ויש נוהגים היתר בחלב ההוא ונתאכסן האוסר בבית המתיר, האם יכול לאכול בכלים שנתבשל בהם איסור או לא, והשיב "שאין להם לאסור כלי שאינו בן יומו כו' ויכולין לבשל לכתחילה בכלי שודאי אינו בן יומו".

וכ"פ בשו"ת ויאמר יצחק (עייאש, ח"א סי' עח), ד"בדבר אסור דפליגי בו הפוסקים ואיכא מאן דמתיר בזה אף לסברת האוסרים כו' לגבי הכלים משהה אותם אחר מע"ל ומותרים לכו"ע".

גם בשו"ת צרור הכסף (גאטינייו, חיו"ד סו"ס ג) כתב: "ראיתי בכתבי הקדש של שני צנתרות הזהב החכמים הש' הלא המה בהר"ר משה לידידי ה"י וכהר"ר יצחק הידידה נר"ו דפסקו את הדין להתיר הכלים כיון דהוי ספקא דרבנן ולאחר ששהו מעת לעת דאז הוי טעם לפגם ומותר להשתמש בכלים אלו אפילו לכתחילה".

והפרי חדש (או"ח סי' תצו, מנהגי איסור אות כג) החמיר עוד, שההיתר לאכול מה שנתבשל בכלים אלו הוא רק כאשר מי שנוהג איסור בזה לא ביקש מהנוהג היתר לבשל לו בכלי זה, וז"ל: "להתיר פליטתו אפי' לכתחילה כו' דאין מבטלין איסור לכתחילה לדידיה הוי דאורייתא, והא ודאי לא קשה דהא הכא המבטלין לא קעבדי איסור ומשמע ודאי דאף אם בטלו במזיד ואף למי שנתבטל בשבילו מותר לו לאכול מטעמים דפרישית וכו'". ועולה מדבריו דרק אם הוא לא ביקש שיכינו לו בכלי זה מותר, אך אם הוא ביקש שיכינו לו את המאכל בכלי זה הבלוע במה שאסור לו (אפי' אם התבטל בשישים) אסור לו.

ג. בגדר דבר שיש הנוהגים בו היתר ויש הנוהגים בו איסור, כתב בשו"ת הלכות קטנות (חאגיז, ח"א סי' קג) וז"ל: "לענין הכלים של מי שנוהגים היתר למי שנוהגים בו איסור באותו דבר, דשרי לכתחילה וכדכתב הלבו"ש יו"ד סי' סד ס"ט, זכורני דדוקא בכה"ג דמדינא שרי אלא דהנוהגים איסור נהגו משום חומרא הוא דשרינן, אבל במידי דלא פסיקא לן דינא ואיכא דוכתא דנהגו איסור ואיכא דנהגו היתר, בכה"ג לא שרי הכלים". כלומר דדוקא אם ההיתר שנוהגים חלק מהקהל הוא היתר מבוסס ע"פ הדין, רק שיש כאלו הנוהגים בזה איסור משום איזו חומרא, אז אין איסור על הטעם הבלוע בכלי, אבל כאשר יש דיעות האוסרות מן הדין, שוב אין מועיל מה שיש מי שנוהגים בזה היתר (אע"פ שיש דיעות המתירות אותם באכילה).

ובספר שלחן גבוה (מולכו, יו"ד סי' לט אות כט) הביא את דברי הכנסת הגדולה (שם בהגהת הב"י אות מח) שכתב: "מי שנזהר שלא לאכול בנפיחה והלך לאכול בבית מי שאינו נזהר לאכול בנפיחה ונתן לו לאכול בשר שלא בנפיחה מותר לאכול בכלים של בעה"ב ואי"צ הגעלה", והכנסת הגדולה מוכיח כדבריו ממעשה שהיה עם הראב"ד שאכל בכלים של מי שנהג היתר במה שהוא עצמו אסר. אך השלחן גבוה דוחה את ראיית הכנסת הגדולה, וז"ל: "הביא ראיה מהא דהראב"ד ז"ל, דלא דמי כלל האי איסורא להאי איסורא כדאמרן, דהדבוקה הראב"ד נמי מן המתירים ולא נזהר בה אלא משום חומרא ולכך קיבל עליו איסורא דוקא בה ולא בפליטתה, לא כן אוכלי בלא נפיחה וכד' והיא איסורא גמורה ולכך היא אסורה כו' וכ"כ ג"כ בסי' זה בהגהת ב"י אות רצ"א בשם הרדב"ז ז"ל". כלומר דבדבר שיש מקור לאיסור מן הדין אסור למי שנוהג בו איסור לאכול בכלי מי שנוהג בו היתר. והניף ידו בשנית שם בסי' סד, וכתב כנ"ל.

ומה שנסמך בסוף דבריו על דברי הרדב"ז, נראה דכוונתו היא לשו"ת הרדב"ז (ח"ד תשובה א'שסח (רצו)), וראיתי לנכון להביא את דברי הרדב"ז בשלמותם, וז"ל הרדב"ז:

"שאלה שאלת ממני ידידי, אודיעך דעתי במה שהחמירו קצת חכמים שלא לאכול משחיטת מקצת שוחטי הקהל יצ"ו, מפני שאינם נזהרים או מפני שיצאת טרפה מתחת ידם, וכשמזמן אותם אחד מבעלי בתים, חוששין אפילו לגיעולי הכלים, ומגעילים אותם, אם מחויבים הם אפילו לפי דעתם, או לא?

תשובה, על ענין החומרא בעצמה שהחמירו, לא ראיתי לדבר כיון שלא שאלת עליה, אבל מה ששאלת, נראה לעניות דעתי שלא היה להם לחוש לגיעולי הכלים אפי' לפי שטתם מכמה טעמים כו'". ומלשונו של הרדב"ז 'על ענין החומרא כו' שהחמירו', מוכח שמיירי בדבר שהוא חומרא בלבד ולא פסיקא לן דינא, אבל בדבר שקיים בו ספק ע"פ דין אפשר שיודה רדב"ז דלא שרו הכלים, וכמ"ש ההלכות קטנות.

בספר שערי רחמים (קאצנלבוגן, עמ' י, א אות נא) מובא: "שאלתי את פי רבינו הגדול (הגר"ח מואלאזין) אודות סירכות בדרך, במתארח אצל בעה"ב. השיב שאין לחקור על זה דהוי כנטלה הריאה, דרק מודאי סרכא יש להרחיק, ובביתו ציוה להחמיר מאד אף בכלים" (הובא גם בספר ארץ חיים, סתהון, יו"ד סי' קיט עמ' 128). [וכנראה שהוא סובר בזה דלא כהמשכנות יעקב דלהלן, ורק וודאי סרכה תכנס לגדר מיעוט המצוי].

וראה גם בספר חידושי דינים לרבני ירושלים הקדמונים (אות נו) שכתבו שלא נאסרו הכלים מחמת בליעת דבר שאסור מחמת מנהג, וז"ל: "נמצא דם בביצה ואמרו מהר"י מטריל ומהר"א אבזרדל, שכתב ר"ת, שזורק הדם ואוכל הביצה, ואמרו שכך נוהגים באשכנז וקנדיא, ואמנם נוהגים ע"פ שאר הפוסקים ואוסרים כל הביצה, ופעם אחרת נמצא דם בביצה, ואחותו של כמהר"א אבזרדאל הסירה הדם וטרפה הביצה בביצים אחרים וטגנם. כיון שידע החכם הנזכר צוה להשלכם כולם לאשפה, אמנם הכלים שהושלכו בהם בחמין לא ראו שני החכמים לאסרם, כיון שיש מתיר הביצה אפילו באכילה". והעתיק כן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (יו"ד סי' סו אות ג) ובשו"ת חיים שאל (ח"א סי' לב).

ורבי יצחק טייב בספרו חקת הפסח (סי' תנג סק"ג) מחדש ש"מותר לאכול בקערה אחת עם מי שהוא נוהג איסור בקטנית בפסח דליכא למיחש לטעם שלהם כו' דאין לאסור הכלים שנתבשלו בהם הקטנית אחר מעת לעת. וגדולה מזו נלע"ד דאפי' הכלי וודאי בן יומו מותר כו' ולא מבעיא אם אותו המאכל אינו אסור לדעת האוסר כ"א מדרבנן דאין להם לחוש בכלי שודאי אינו בן יומו שאפי' באיסורי דרבנן כו' נראה דה"נ בסתם כליהם דסתם כלי מחזיקנן ליה בוודאי שאינו ב"י כו' שלא קבלו עליהם לאסור המותר מן הדין כו', ולכן נראה שכשהכלי ודאי אינו בן יומו יכולים לבשל בו לכתחלה ואפי' שלא יהיה ידוע להם שבודאי אינו בן יומו אלא בסתם אין להם לחוש ויכולין לסמוך על הדין הכולל". וחזר בו ממ"ש בספרו ערך השלחן (או"ח סי' תנג סק"ב). וכ"פ בשו"ת יחוה דעת (שם).

ד. בספר אור לציון (אבא שאול, שביעית, מבוא, ענף ז אות ט עמ' כא) כתב: "נראה שהמתארח אצל הסומך על היתר המכירה, מגישים לפניו מאכלים שנתבשלו בכלים שבשלו בהם בעבר ירקות שנקנו בשוק יש מקום להקל את המאכלים, אף שיש בכלים חשש בליעת טעם ספיחים, דכיון שהמקלים שבשלו את הירקות האלו עשו כן ע"פ הוראת חכם רשאים אף המחמירים לאכול בכלים אלו כו', ומכל מקום לכתחילה טוב להחמיר במקום שאפשר שלא לאכול בכלים אלו בלא הגעלה". ועד"ז כתב בספר שמיטה כהלכתה (שטרנבוך, עמ' קי) שנצטרך להכשיר מטבח אצל הסומכים על היתר המכירה מפני שאינם זהירים במצוות שמיטה עיי"ש.

והעיר על זה הרב מזוז בהסכמתו לספר דבר השמיטה (לוי, עמ' ז), וז"ל: "שאין אמת בפי המצפצפים והמהגים שאסור להתארח אצל הסומכים על היתר המכירה אפי' אם יגישו אוכל שאינו מהיתר מכירה מאחר וכליהם בלועים מאיסור, ולו חכמו ישכילו שלדבריהם גם אסור להתארח אצל האוכלים בשר כשר, מפני שהכלים בלועים מבשר שלדעת מרן המחבר הוא טרף, אלא כל שעשו ע"פ הוראת חכם אין להחמיר בבליעת הכלים".

אכן לענ"ד אין לדחות את דברי האוסרים, משום שבהיתר המכירה האוסרים ס"ל שלמתיר אין על מי שיסמוך, וכהנימוק שכתב הרבי בעניין זה (אגרות קודש כרך כז עמ' תלב): "מצב הבטחוני של ארץ הקודש ועניני הבטחון (פקוח נפש) עושים ענין מכירת הקרקע (ולאינו יהודי – בפרט) – לעוד גרוע מערמה. ולכאורה כדאי הפקר (לאחרי המכירה – ובממה נפשך)". כלומר, מאחר שהמצב הבטחוני של ארץ הקודש מכריח שליטה מלאה של יהודים בכל שטחיה, נמצא שמכירת הקרקעות לגוי היא מכירה שקרית, שהרי ברור לכולם שלא נאפשר לו בשום אופן לממשה ולקחת הקרקעות לרשותו מחשש שינצל זאת לפגיעה ביהודים, וממילא אין לה שום תוקף. (ועל כן לדעתו עדיף לעשות הפקר במקום מכירה. ומה שכתב בסוגריים "לאחרי המכירה ובממה נפשך", נראה פשוט שכוונתו לומר: אמנם אני את דעתי הבעתי שכיום היתר המכירה גרוע מערמה וממילא אין בו שום תועלת ולכן העצה היחידה היא הפקר, אך גם לדעת הרבנים בארץ הקודש שאינם סוברים כן וסומכים על היתר המכירה, כדאי שיקבלו את הצעתי להוסיף עליו גם "הפקר" כדי שיועיל – לדעתם – בממה נפשך. ובזה מדויק לשון המכתב: דבתחילה כותב "ולכאורה כדאי הפקר", ולא "גם הפקר", היינו שלדעתו כיום די בהפקר בלבד, מאחר שאין שום תועלת בהיתר המכירה להיותו "גרוע מערמה", ורק לאחר מכן מוסיף בסוגריים "לאחרי המכירה – ובממה נפשך", והוא התייחסות לדעת מקבלי המכתב, שגם לשיטתם ראוי לחוש ולעשות אחרי המכירה גם הפקר). ולכן צדקו דברי האומרים שצריך להכשיר הכלים, דלפי המציאות היום גם להמתירים אין על מה לסמוך (וראה ג"כ במה שהאריך בזה בשמיטה כהלכתה שם עמ' צב ואילך). [ודלא כמ"ש בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מד עמ' רלא) שאי"צ להכשיר הכלים].

ה. מעתה יש לנו לדון האם האוכלים בשר בהכשר 'בד"ץ' סוברים שבשר 'הרבנות' אינו כשר חלילה, והיינו שהקולות הנהוגות שם אין להם על מה שיסמוכו מעיקר הדין, או לא.

ובאמת שדבר זה קשה לאמרו, ולוּ בגלל העובדה שכ"כ הרבה יהודים אוכלים בשר זה. ועל דרך ששח פעם הרב זלמן שמעון דבורקין ע"ה: "טרם חג הפסח, באחד השנים שוגרו מצות מכונה מאמריקה לרוסיה ובתום החג הביא הרבי הריי"ץ כמה ארגזים מצות לישיבת תומכי תמימים – אחד החסידים העיר כי המצות הינן חמץ שעבר עליו הפסח, ונתקל בתגובה חריפה מהרבי: 'אלפי יהודים סעדו בחג הפסח מצות דומות ואומר הינך כי חמץ הן?!' (אוצרות החסידים ארצה"ב, אשכנזי, עמ' 503). (ושאני היתר מכירה בזמננו, כמו שנתבאר. ועוד, דמצות מכונה רוב בנ"י אוכלים אותם, משא"כ היתר מכירה שהוא רק חלק מתושבי ארץ ישראל).

אחת הבעיות המרכזיות בזמננו המבדילות בין כשרות 'הרבנות' לכשרות 'בד"ץ', היא בדיקת 'צומת הגידין' בעופות. שלפי ההלכה הפסוקה (יו"ד סי' לט ס"א) מדאורייתא אין חיוב לבדוק טריפות כלל, בהסתמך על הכלל ש'רוב בהמות אינן טריפות', וחכמים הם אלו שחייבו לבדוק את הריאה בבהמה בלבד. וראה בחידושי הרשב"א (חולין דף ט, א ד"ה ומה שחששו) שכתב שאחד הטעמים שהצריכו את בדיקת הריאה הוא מפני ש"למיעוט מצוי חששו, למיעוט שאינו מצוי לא חששו", כלומר, רק מיעוט המצוי חייבו חכמים לבדוק.

והנה בשנת תשל"ד עורר הרב גדליה אקסלרוד אודות הכמות הגדולה של גידין קרועים שהוא מוצא בבדיקת צומת הגידין במשחטה שתחת פיקוחו, ושיש לבדוק את הענין והתופעה ולהצריך בדיקה פרטנית של כל עוף ועוף (שו"ת מגדל צופים ח"א עמ' קה ואילך).

והרב משה שאול קליין הגדיר יפה את המציאות (הו"ד בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' פא במכתב משנת תשל"ט): "מציאות טריפות בצומת הגידין לענינינו יש ג' סוגים – א' נפוח במקום צומת הגידין, וכל אדם מרגיש בזה, ובזה ברור דצריך בדיקה. ב' – רוב הטריפות היום בצומת הגידין הם שאדם שאין עסקו בזה הרבה, אין מרגיש כלל שום ריעותא, ורק המומחים לאותו דבר. ג' – יש סוג שאין מרגישין כלל מבחוץ, ואף המומחים מודים בדבר ובכ"ז נמצא הרבה נפסקין בצומת הגידין לאחר הבדיקה".

וביאר שם הרב שבאופן הא' חייב לבדוק, מכיון שריעותא לפנינו וכמבואר ברמ"א (יו"ד סי' נו ס"ט). ובב' האופנים השניים איכא ספק "אם חיוב להכניס עצמו לחיוב בדיקה כדין מיעוט השכיח, כעין בדיקת הריאה בסי' לט, ובדיקת הושט בסי' לד ברמ"א, ובדיקת הדקין בסי' מו".

והביא דלדעת הבית אפרים (יו"ד סי' ו דף ז, ד) גדר מיעוט המצוי היינו "אם היינו יודעים שיש כאן עסק טרפות ממש היה צריך לבדוק אחריה אם הוא מיעוט המצוי". כלומר שאותו מיעוט המצוי יש בו טריפות ודאיות ולא ספק טריפות בלבד. ולדעת משכנות יעקב כך הוא (יו"ד סי' יז, עמ' רו ב, ד"ה ותרתי) אם גם נמצאו בו ספיקות לאיסור, גם מיעוט כזה כבר מצריך בדיקה, ומבחינת אחוזים ה"ז עשר אחוז.

והרב ואזנר (שם) עצמו מחדש בגדר מיעוט המצוי: "היינו שהופעת המיעוט ומציאותו הוא מצוי הרבה, דכל רוב בהמות שבעולם ובכל מדינה ומדינה מוחזקים במיעוט טריפות מחמת סרכות הריאה כו', ולעולם אין רוב כשירות בלי מועט טריפות, והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום, והוא הוכחה שזה טבעית מציאותו לגדל רוב כשירות ומיעוט טריפות". כלומר, כל שסוג הטרפוּת הזו נמצא בכל עדר ה"ז נחשב כמיעוט המצוי, ולפי הגדרה זו ה"ז יכול להיות גם פחות מעשר אחוז. ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב עמ' רמב) פסק כהמשכנות יעקב בזה.

אך יש להעיר שכל הפוסקים האלו לא הביאו את אחד מגדולי הראשונים והוא הריב"ש, שכתב במפורש (סי' קצא) "שמיעוט המצוי רצונו לומר קרוב למחצה ורגיל להיות". וממה שלא הביאוהו משמע שלא ראוהו, ומסתברא שאם היו רואים לא היו מחמירים כל כך. [ולהעיר ממ"ש בצהר המשפט (סי' יח סק"ד) בדעת אדה"ז (הל' נדה סי' קפט סקמ"ג) בכגון דא].

ובנידון הטריפות הנמצאות בפועל בצומת הגידין, כתב הרב יעקב אריאל (שו"ת במראה הבזק ח"ז עמ' 188) שמדובר בשני אחוז מכלל העופות, והרב זאב ויטמן טוען שאחוז זה הוא אמנם אחוז הממוצע השנתי, "אבל בפועל ישנם משקים שכמות העופות עם הטריפות בצומת הגידין יכולה להגיע לעשרות אחוזים ומאידך ישנם משקים שכמות העופות עם טריפות צומת הגידים כמעט אפסית. – ההסבר לכך נובע אולי מבעיה גנטית, כפי שנתברר ממחקרים שנערכו לאחרונה".

למעשה, גם בהכשר 'הרבנות' בודקים בדיקה מדגמית של צומת הגידין, וכן במקום שיש ריעותא, אבל לא במקום הספיקות שהזכיר בשו"ת שבט הלוי, והטענה היא שב'רבנות' מוצאים רק שני אחוז טריפות בצומת הגידין, ובבד"ץ מוצאים ארבע אחוז, ולפעמים בלולים לא טובים – שמונה אחוז (שו"ת מעיין אומר, נקי, ח"ד עמ' פג, בשם הרב אברהם יוסף).

לפי"ז, לטריפה של צומת הגידין אין דין של מיעוט המצוי לאף אחת מן הדעות, ובוודאי לא לדעת הריב"ש. וגם לדעת המשכנות יעקב והרב וואזנר, אין הטריפה הזו נמצאת בכל מקום בעולם בגדר מיעוט המצוי, אלא הדבר משתנה ממקום למקום. לכן לענ"ד אין חיוב מעיקר הדין לבדוק את צומת הגידין גם בזמננו (וכן העלה שם הגרע"י בשו"ת מעיין אומר, ועיי"ש עוד בעמ' עז), אף שוודאי ראוי ונכון לכל אחד לאכול בשר רק ממשחטות בהכשר 'בד"ץ' הבודקות כל עוף לחוד.

נמצא אפוא שהנהגת כשרות 'הרבנות' גם בנושא צומת הגידין יש להם על מה שיסמוכו מעיקר הדין, ואמונים הם על הכלל שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא [וע"ע במאמרו של הרב אברהם רובין, ראש 'בד"ץ מהדרין', בקובץ בית הלל חי"א עמ' סב, אודות ההבדלים שבין כשרות רגילה לכשרות מהדרין, שגם בכשרות רגילה הכל הוא ע"פ כללי ההלכה המסורה, עיי"ש]. ועל כן נראה פשוט שגם המחמירים בעניין זה אינם צריכים להכשיר הכלים.

ואף שידוע שכל המזמין קייטרינג בד"צ לאולם שמחות בהכשר הרבנות, הם מכשירים את כל הכלים [ראה קובץ אור תורה שבט תשנ"ז סי' מא עמ' שנ, שכן הייתה הוראה הגה"ח הרב לוי ביסטריצקי ע"ה רבה של צפת], הנה זהו משום שתפקידו של וועד כשרות 'מהדרין' הוא להשתדל להנהיג את כל החומרות (כדעת הפרי חדש וההלכות קטנות דלעיל) [וע"ע במאמרו של הרב רובין הנ"ל], וע"ד מ"ש בספר שערי רחמים (שם) "אודות סירכות בדרך במתארח אצל בעה"ב, השיב שאין לחקור על זה דהוי כנטלה הריאה, דרק מודאי סרכא יש להרחיק, ובביתו ציוה להחמיר מאד אף בכלים". נמצא שבדבריו אלו שהחמיר לעצמו בביתו ישנו מקור נוסף על דברי הפר"ח וההלכות קטנות הנ"ל – לחומרת הבד"צים להכשיר כלים מהכשר הרבנות. אבל במקום שאפשר שתהיה מחלוקת וריב שהם איסורי תורה, פשיטא שגם הוא לא היה מחמיר בזה. שהרי החמיר בביתו דווקא.

ועל כן בנדו"ד, כשמדובר על בן להורים מסורתיים, שמצד אחד עומד לפניו הידור להכשיר כלים שבשלו בהם בשר של 'הרבנות', ומצד שני עומדים עגמת הנפש והפגיעה ר"ל בהורים שהם היפך מ"ע מהתורה וכו' – בוודאי שיש לשקול לנהוג כאן כעיקר הדין ולא להרבות בהידורים על חשבון איסורים. וראיתי שכן הורה למעשה הגאון הרב בן ציון אבא שאול ע"ה לאברך שבבית הוריו אכלו בשר בכשרות רגילה, שאין צריך להגעיל הכלים (ספר כשרות למהדרין, שירי, שאלה סו עמ' תיא ב).

וראוי להביא כאן את דברי הרדב"ז בהמשך תשובתו (שם): "וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל, כי בדבר שאין האיסור מבורר ולא מוכרע, לא ישנה מפני המחלוקת, ויותר טוב היה לאלו המחמירים שלא ילכו לשום בית שיזמנו אותם, וישימו להם תואנה, ממה שיגעילו את כליהם ולשוויינוה ככותאי או כאחד מעמי הארץ, ולא אדבר בזה פן דברי יזיקו ולא יועילו".

ו. ולהעיר, אשר כל הנ"ל נאמר ביחס לכלים שנתבשל בהם בשר הרבנות, ובנוגע לשאר המוצרים שבהכשר הרבנות נראה שהדין כנ"ל. אמנם כלים של מסעדות שהיו בהכשר הרבנות דומה שהיחס אליהם שונה, ולא הרי מפעל קבוע למסעדה אשר בה רב הבלבול והטעות מצויה, ובאמת שבזה תלוי הדבר בסוג הכשרות ורמת ההשגחה, וכמ"ש הרב שמואל אליהו בספר 'הכשרות' (מכון לחקר והגברת מודעות בנושאי כשרות המזון, עמ' 155): "דבר זה תלוי ברמת הכשרות של הכשר, אם מקפידים שם על חרקים ותולעים טבל וערלה, שהם מעיקר הדין, אין צורך להכשיר את הכלים".

אמנם כ"ז הוא לגבי היתר הכלים, שכיון שיש מתירים ויש להם על מה שיסמוכו אין הכלים נאסרים. אבל אין לראות בדברים אלו היתר לאכול בשר 'הרבנות', כי בוודאי צריך וחובה להחמיר בכל ההידורים בכלל ובעניני אכילה בפרט.