שכר על תקופת המתנה

עובדות וטענות הצדדים

הנתבע הינו מנכ"ל עמותת…. התובעים עבדו אצל הנתבע במשך קרוב לשנתיים. העבודה כללה פעילות של 'מבצעי מצוות' עם חיילי צה"ל. השכר היה חודשי ונקבע על פי שעות עבודה. לשם ביצוע העבודה נזקקו התובעים לרכב. בשלושת החודשים הראשונים שכרו התובעים רכב ושילמו מהויזה של אחד מהם, וסוכם שיקבלו מהנתבע החזר הוצאות. מאחר ותשלום הרכב מהויזה של הנ"ל הקשתה על התנהלותו הכלכלית בבית, לאחר שלושת החודשים הנ"ל פנו התובעים לנתבע בבקשה שמכאן ואילך יקח הוא על עצמו את אחריות תשלום הרכב. הנתבע הסכים לבקשתם, ומאז במשך כשנה וחצי הוצאות הרכב שולמו ישירות מהנתבע לבעל הרכב. לאחר תקופה זו, הודיע בעל הרכב לתובעים שמפני סיבות שונות הוא אינו מוכן להמשיך להשכיר את הרכב לנתבע והוא מתכונן לקחת את הרכב מהם בחזרה. התובעים העבירו את דברי המשכיר לנתבע. הרכב אכן נלקח מהתובעים ע"י המשכיר. הנתבע אמר לתובעים שבינתיים יחפשו עבודה אחרת. התובעים הבינו מהנתבע שהוא משתדל לטפל בנושא שלהם, אבל בפועל הוא לא השיג רכב. כתוצאה מזה, התובעים לא עבדו במשך כחודשיים.

טענות התובעים

• לקיחת הרכב ע"י המשכיר היתה בשל אוזלת ידו של הנתבע שלא עמד בתשלומים, וכפי שמודה שהיה לו משבר תקציבי. כמו כן מניעתו של הנתבע מלשכור עבורינו רכב אחר בחודשיים האחרונים נבעה מסיבה תקציבית.
• לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר, הבנו מהנתבע שהוא מטפל בנושא שלנו. וכאשר לאחר חודש פנינו שוב לנתבע ושאלנו מה קורה בענין השכרת הרכב, הנתבע המשיך לומר שהנושא בטיפול.
• מאחר והתנהלותו של הנתבע מנעה מאיתנו לעבוד בחודשיים האחרונים, עליו לשלם לנו לפי השעות שיכולנו לעבוד. את סכום השעות ניתן להעריך על פי עבודתינו בחודשים הקודמים ללקיחת הרכב.
• אף שבתחילת העבודה היה הסכום לשעה 35 ₪, בשלושת החודשים האחרונים בעקבות תלונתינו לנתבע הועלה הסכום ל-40 ₪, ולכן דרישתנו לקבל את שכר החודשיים הנ"ל לפי 40 ₪ לשעה.

תגובות הנתבע על הטענות

• אני משלם לפי שעות עבודה בפועל. על שעות שהתובעים לא עבדו איני צריך לשלם להם.
• לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר אמרתי במפורש לתובעים שהם יכולים לחפש עבודה אחרת בינתיים, א"כ מאז ואילך אין לי התחייבות כלפיהם, ואם לא עבדו לא יקבלו תשלום.
• אני גם כמעט בטוח (בתשעים וחמישה אחוז) שלאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר אמרתי לתובעים שמכאן ואילך עליהם להשיג בעצמם רכב ואני אשלם הוצאות כפי שהיה בתחילה, נמצא שמאותו רגע השתנה ההסכם. ואם כי אינני בטוח במאת האחוזים שדבר זה נאמר להם במפורש ממש, מכל מקום ודאי שזה היה ברקע.
• זה שבמשך כשנה וחצי קודם לכן דאגתי בעצמי לרכב עבור התובעים היה זה בגדר טובה גרידא ולא התחייבות, לכן ברור שגם בחודשיים האחרונים לא הייתי מחוייב בזה, ואם הם לא דאגו לעצמם לרכב זוהי אשמתם.
• מניעת שכירות הרכב על ידי בחודשיים האחרונים, אף שהיתה מסיבות תקציביות, מכל מקום ברור הדבר שאילו התובעים היו משיגים בעצמם רכב הייתי משלם להם את כל ההוצאות.
• העלאת המחיר ל-40 ₪ לשעה בחודשים האחרונים היתה טובה מצדי ולא התחייבות גמורה, ובוודאי לא התכוונתי לשלם זאת על שעות שהתובעים לא עבדו.

תשובות התובעים על תגובות הנתבע

• זה שהנתבע אמר לנו 'אתם יכולים לחפש עבודה אחרת בינתיים' לא התפרש אצלינו כפיטורין אלא כאמירה של מי שמנסה למצוא פיתרון, ולכן המתנו. 'פיטורין' קיבלנו רק אחרי חודשיים.
• לקיחת האחריות של הנתבע על שכירות הרכב לא היתה בגדר טובה, שהרי סגנו של הנתבע דוד שץ הבטיח לדאוג לרכב וזה היה בגדר הסכם עבודה חדש שבא להחליף את ההסכם הראשון (שנמשך שלושה חודשים). וזה שהנתבע לא השיג רכב אחר בחודשיים האחרונים היה מחמת קשיים תקציביים שהיו לו כנ"ל ולא מחמת שהחליט להפסיק לעשות לנו טובה.
• אנו בטוחים במאת האחוזים שהנתבע לא אמר במפורש לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר שמכאן ואילך משתנה ההסכם ועלינו להשיג רכב בעצמנו.

משא ומתן הלכתי

השאלה הראשונה לדיון היא, האם הנתבע חייב בכלל לשלם לתובעים על החודשיים שלא עבדו בעקבות לקיחת הרכב מהם. אין ספק שאם אכן אמירת הנתבע "תחפשו עבודה אחרת בינתיים" משמעותה פיטורין, אין מקום לחייבו בתשלום על התקופה שלא עבדו. אבל קשה מאוד לפרש משפט זה כפיטורין, כי המילה "בינתיים" מוכיחה שאין הכוונה לסיום קשרי העבודה ביניהם, אלא לנתינת עצה טובה מתוך אוזלת יד, כמי שאומר: מאחר ואינני מצליח להשיג לכם רכב ולהעסיק אתכם על פי התנאי שסיכמנו, כדאי שתנצלו את הזמן ותעבדו בינתיים במשהו אחר עד שאצליח לקיים את התנאי ולהעסיק אתכם.

ואף שהמשפט "תחפשו עבודה אחרת בינתיים" מוכיח בעליל שהנתבע לא התכוון לשלם לתובעים על תקופה זו, זה כשלעצמו לא עילה לפטור אותו מחיוב זה (אם אכן חל עליו חיוב כזה כדלהלן), כיון שהתובעים טוענים שלא מחלו לו על כך ולכן תבעוהו לדין.

עוד זאת, הצעתו של הנתבע לתובעים "תחפשו עבודה אחרת בינתיים" אינה כל כך מעשית, כיון שקשה מאוד למצוא מעסיק שיסכים לקבל עובדים לפרק זמן לא ידוע וללא התחייבות מצדם "עד שהמעסיק הקודם יצליח לעמוד בתנאים ולקבל אותם בחזרה". אי לכך, מובן ביותר מדוע התובעים לא יכלו להתייחס ברצינות להצעה זו.

בענין טענת הנתבע שלקיחת האחריות מצדו על השגת רכב היתה בגדר טובה ולא התחייבות בתור הסכם חדש, מבירור אצל סמנכ"ל העמותה דוד שץ עולה שאכן נעשה הסכם חדש עם התובעים ובו העמותה של הנתבע קיבלה על עצמה אחריות להשיג רכב עבור התובעים.

יש לציין שלמרות שההסכם החדש לא נעשה בחתימת הצדדים, מכל מקום מאחר והתובעים המשיכו לעבוד אצל הנתבע לאחר מכן, המשך העבודה כשלעצמו נחשב 'קנין' המכניס את ההסכם החדש לתוקף (ראה חידושי הרמב"ן בבא מציעא עו, ב. שו"ע חו"מ סי' שלג ס"א. משפט הפועלים, רוזנר, סוף פ"ב).

בענין טענת הנתבע שהוא כמעט בטוח שאמר לתובעים לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר שמכאן ואילך משתנה ההסכם ועל התובעים להשיג בעצמם רכב והוא ישלם להם, מאחר והתובעים מכחישים זאת וטוענים בבירור שלא נאמר להם דבר כזה במפורש, נמצא שיש כאן תובע שטוען 'ברי' ונתבע שמשיב 'שמא'. כלומר, התובעים טוענים על הנתבע שברור להם שההסכם החדש הקובע שהנתבע אחראי להשיג רכב עמד בתוקפו גם בחודשיים האחרונים ואי קיום תנאי זה ע"י הנתבע מנע מהם את האפשרות לעבוד בחודשיים אלו, נמצא שזוהי כעין טענת ברי 'הזקתני'. וכאשר הנתבע משיב שהוא כמעט בטוח שאמר במפורש לתובעים שמכאן ואילך אחריות השגת הרכב מוטלת עליהם וממילא הם אלו שמנעו מעצמם את העבודה, הרי זו טענת 'שמא' של 'אולי נפטרתי מחיובי', שהרי כפי שנתבאר לעיל – מדברי הסמנכ"ל עולה שהנתבע אכן התחייב בהסכם השני לקחת אחריות על השגת רכב עבור הנתבע, נמצא שחיוב זה הוא ברור, ואילו ביטול חיוב זה מוטל בספק. והרי זה כעין הדין המבואר בשו"ע חו"מ סי' עה ס"ט "מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם". וראה ביאור הש"ך שם ס"ק כז "דכיון דודאי חייב לו וספק אם החזיר לו בכהאי גוונא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף". וכן הוא בנידון דידן, דהתחייבותו של הנתבע להשיג רכב לתובעים ברורה, ואילו פיטורו מחיוב זה מוטל בספק, ועל כן חייב.  

כעת יש לדון האם וכמה מגיע לתובעים עבור החודשיים האמורים. בשו"ע חו"מ סי' שלד נפסק שמעביד שהבטיח לעובד להעסיק אותו ולא העסיק, אם מניעת ההעסקה נבעה מחמת אונס, פטור המעביד מלשלם לעובד. בנידון דידן, מדברי הנתבע משמע שלא היה אנוס מלשכור רכב עבור הנתבע, שהרי טען בפה מלא שאילו התובעים היו שוכרים רכב מיוזמתם כדי להמשיך את העבודה היה משלם להם כל הוצאותיהם.

על פי זה יש לדון כמה משלם מעביד שבעקבות התרשלותו נמנע מהעובד לעבוד על פי ההסכם שביניהם. בשו"ע חו"מ סי' שלג ס"א-ב נפסק שבמקרה כזה אינו משלם את כל מה שסוכם ביניהם אילו היה עובד, אלא רק "כפועל בטל", דהיינו על פי אומדן דעתם של פועלים מסוג זה כמה אחוזים היו מוכנים לפחות משכרם על מנת לא לעבוד. הט"ז שם ס"א כתב ששיעור זה עומד על חצי שכר. אבל כבר העירו כמה אחרונים שהט"ז דיבר בעבודות מזדמנות, כי בעבודה חד-פעמית יתכן שאדם מסכים לוותר אפילו על חצי שכר על מנת לשבת בטל ולא לעשות אותה. אבל כאשר מדובר בעבודה קבועה שהיא עיקר פרנסתו, רוב בני אדם לא יסכימו לוותר על מחצית המשכורת החודשית אפילו על מנת לא לעבוד, אלא ירצו יותר מחצי שכר, ויש ששיערו זאת בשני שליש (ראה משפט הפועלים פי"ג הערה יג. קובץ הישר והטוב ח"ד עמ' לח). וכך מסתבר לדון במקרה שלפנינו.

באשר לטענת הנתבע שהתוספת של 5 ₪ בשלושת החודשים האחרונים היתה בגדר טובה ולא התחייבות, הנה מאחר ותוספת זו באה בגין תלונות התובעים והוא נתן להם אותה במשך 3 חודשים רצופים, על פי הנוהג שבעולם לא מסתבר כלל שמדובר כאן על טובה אלא על שינוי בתנאיי העבודה, וכפי שנתבאר לעיל מאחר והתובעים המשיכו לעבוד לאחר שהוסכם על שינוי זה, הרי זה נחשב 'קנין' למרות שלא חתמו על כך. לכן, למעשה חישוב המחיר הבסיסי לשעה גם עבור החודשיים האחרונים צריך להיות 40 ₪.

לדברי תובע א' – השעות שנמנעו ממנו בחודשיים הנ"ל הם במספר 125, ולפי החישוב הנ"ל היינו סכום של 5000 ₪, ושני שליש מהם היינו 3333 ₪.

לדברי תובע ב' – השעות שנמנעו ממנו בחודשיים הנ"ל הם במספר 188.5, ולפי החישוב הנ"ל היינו סכום של 7540 ₪, ושני שליש מהם היינו 5027 ₪.

מסקנה ופסק דין

הנתבע ישלם לתובע א' 3333 ₪, ולתובע ב' 5027 ₪.