דיסק און קי שהוחלף בטעות

הדיסק און קי הוחלף

"הנה אני רק אעתיק את הקובץ המתוקן לדיסק און קי" אמרתי לעצמי.

"מה זה, מה קורה פה? זה לא ה'אונקי' שלי"! הידיים שהחלו להתמתח לאחר עבודה מאומצת, נקפצו שוב.

"איך את יודעת"? שאלה נעמי אחותי, שעברה בחדר להכניס ערימת כביסה, ואגב כך לראות איך אני מתקדמת לפרויקט הגמר במחשבים.

"מבחוץ באמת הוא נראה אותו דבר" אמרתי. "אבל הוא מזוהה במחשב תחת שם אחר, נראה כמו מספר טלפון כלשהו", אמרתי.

"אולי מישהי שחמדה לך לצון, שינתה את שמו כשהסחת את דעתך לרגע מהמחשב"? שאלה נעמי.

"אתּ בהחלט שובבה מספיק בשביל לעשות כזה דבר, אה"? קרצתי. עכשיו הרשיתי לאצבעות הכואבות להימתח בחזרה. "אבל כל התוכן שבאונקי לא שלי, הנה תראי" פתחתי בינתיים את אחת התיקיות והקראתי: "תמונות חתונה תשפ"ג, בר מצוה מוישי, תמונות פורים תשפ"ד".

"את צודקת" היא התקרבה והנהנה בראשה. "זה נראה כמו התקן USB עם תמונות. כנראה בעל הדיסק-און-קי תכנן לפתח חלק מהתמונות המשפחתיות הללו".

"יאא אפשר לזהות מי זה לפי התמונות" התלהבתי. "מקרה דומה קרה לחברה שלי. היא מצאה מצלמה דיגיטלית יקרה, ולפי התמונות היא איתרה את המאבדים".

"שכחת שאמרת לי ששם הדיסק און קי הוא כנראה מספר טלפון של הבעלים האמתי", גיחכה אחותי, מתעלמת מהיצירתיות.

"נכון, חחח" צחקתי. "את צודקת. הרבה יותר פשוט לנסות לחייג אליהם".

"סתם מעניין לראות אם אני מכירה מישהו שם" היא אמרה.

"זו כבר סתם חטטנות" הגבתי.

"איך בכלל זה הגיע אלייך"? היא עברה לקפל חצאיות בינתיים.

"במכללה כנראה", ניסיתי להיזכר. "היה לנו שיעור מחשבים. חיברתי את הדיסק למחשב, כדי להתקדם בחלק השני בפרויקט, ותכננתי לשמור את הפרויקט על הכונן האישי שלי. בסוף השיעור הזדרזתי לקנות בקפיטריה של 'אלקנה', שיהיה לי משהו לאכול בהמשך יום הלימודים. אחר כך נזכרתי שהשארתי את הדיסק און קי במחשב. כשהגעתי לחדר המחשבים, ראיתי שנערך שם מבחן ולא רציתי להפריע לתלמידות בריכוזן".

"מה קרה אז"? שאלה אחותי בסקרנות, בעודה מזיזה את הכרית למיטה השנייה.

"המשך היום היה לחוץ. מזל שאת האוכל שקניתי הספקתי לאכול. בדיסק און קי נזכרתי שוב רק למחרת".

"ולמחרת"?

"חיפשתי, אך לא מצאתי את הדיסק און קי במחשב בו השתמשתי".

"איי, מה זה"? נבהלתי למגע כדור בד במצח. נעמי זרקה עלי גרביים מגולגלות…

"מה קרה לך"?

"אוף" ענתה נעמי, וזרקה עלי עוד 2 זוגות כאלה. "את אומרת כל כך הרבה פעמים 'דיסק און קי', ו-'USB'. את יודעת שבעברית תקינה צריך בכלל לומר הֶחְסֵן נייד"?

"בסדר, אחותי האקדמאית ללשון, אז מתברר שה-הֶ-חְ-סֵ-ן הַ-נָ-יָ-ד הוחלף" הדגשתי, זורקת עליה חזרה את כדורי הגרביים.

"אגב, למיטב ידיעתי, החברה הראשונה שפיתחה את המוצר הזה היא ישראלית בכלל. אוקיי? אם החברה המייצרת בחרה לקרוא לו 'דיסק און קי', באיזה שם את חושבת שאני צריכה להשתמש"?

"תשתמשי באיזה שם שאת רוצה" היא משכה בכתפיה. "רק תזכרי מה השפה המקורית שלנו. אנשים היום כבר לא יודעים איך קוראים לדברים".

"זהו, שכבר לא קוראים להם. הם באים לבד כולם, עם כל השכלולים של היום".

"טוב אסנת" צחקקה נעמי, אחר כך פיהקה. כנראה נמאס לה מהוויכוח המטופש שהתחילה. "איך בפועל הגיע לידייך ההחסן הנייד הלזה"? החוותה בידה.

"ראיתי סלסלה על שולחן המורה, בה היו כמה החסנים כאלה", זרמתי איתה, "ראיתי שם אחד שחשבתי שהוא שלי"…

"ואז מצאת את מה שעכשיו מחובר" היא השלימה.

"בדיוק" הנהנתי.

השבת אבידה

"מה תעשי עכשיו? טוב, ברור שזה לא שלך".

"בזה אין לי ספק. נשאר לי לקוות שהבחורה שההחסן שלה, לקחה אף היא את שלי".

"אסנת, השבת אבידה מצוה עלייך לעשות בלי קשר". היא התרוממה מהמיטה, מנופפת עם חולצה אחרונה.

"תיזהרי"! צעקתי. בשנייה האחרונה נעמי ייצבה את הערימה המקופלת מאחוריה, שכמעט צנחה מהמיטה עקב הקימה המהירה.

"אשכרה השבת אבידה", מילמלתי בעצב, מתעלמת בגסות מיופי השפה העברית. "אינשאללה שגם את ה'אונקי' שלי נמצא בסוף. החצי השני של הפרויקט נמצא שם, ואני לא בטוחה שיש לי בשבילו גיבוי איפשהו".

"לך בכל אופן יש 'מצוה הבאה לידך – אל תחמיצנה' לא נתנה לי נעמי לבכות על האבידה. "אם לא נעים לך להתקשר, אני מוכנה לעשות זאת במקומך".

"לא, בטח, את צודקת" התנערתי. "אני מיד מתקשרת. יש לי הרי סימנים מובהקים לוודא של מי ההתקן".

"בהצלחה" נעמי סידרה את המיטה סופית ויצאה מהחדר. נשמתי עמוק. התקשרתי. תוך כדי הצלצולים נטלתי כמה מטבעות לשים בקופת הצדקה, ש'הלוואי ויימצא הדיסק שלי'.

כמעט ניתקתי כששמעתי "הלו"? "כן. מדברת אסנת, אני סטודנטית במכללה ומצאתי בחדר מחשבים שם"… "הוֹוֹוֹ מצאת את הסטיק שלי? איי דונט בליב איט"! היא אפילו לא נתנה לי לסיים את המשפט. המאבדת האלמונית התגלתה כסטודנטית המתגוררת באיזור צפת. היא בסך הכל הגיעה ליום השלמה במכללה. בזמן הפסקה היא רצתה להראות כמה תמונות לחברה. המשך התיאור אחר כך, היה די דומה למה שקרה לי בתחילת הסיפור. ההבדל המשמעותי בינינו היה, שהיא לא אמורה לחזור למכללה בזמן הקרוב, ועוד יותר מאכזב זה, שהדיסק און קי שלי לא נמצא אצלה…

השיחה התנתקה פתאום. אז שמתי לב שנגמרה הסוללה. שמתי במטען, והלכתי למטבח, לנשנש משהו. ניסיתי לחשוב בינתיים. "חדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא ובכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא" – נזכרתי בציטוט, המתאר כיצד בד-בבד, שמחה בליבי מצד אחד, ועצב מצד שני…

על מי אחריות ההשבה

'מה מציק לך'? שאלתי את עצמי. "היא גרה רחוק, אני לא ארוויח מזה כלום, חוץ ממצווה כמובן. עד כמה אני צריכה לטרוח בהשבת האבידה"?

"איזו אבידה"? שאל אחי הגדול רפאל, שהופיע פתאום במטבח.

"אהה אתה פה? מתי הגעת"?

"קפצתי לכמה דקות. אני צריך לנסוע בחזרה לישיבה, ולא אתנגד לסייע על-הדרך במצוות השבת אבידה" הוא אמר בעליצות.

סיפרתי לו בכמה משפטים, משתדלת לקצר. "אהה בטח" התלהב רפאל, "זה בדיוק הסיפור של הפרה והיתומים"! [בבא קמא קיב, א]

"הפרה מתה והותירה עגלים יתומים רכים"? תהיתי.

"לאא" צחק רפאל.

"אוי זה היה טוב"… לקחו לו כמה שניות להירגע…

"זה סיפור על יתומים שישבו 'שבעה' על אביהם ושחטו פרה שעמדה בחצר של האבא", הוא לקח נשימה לרגע ואני בחוסר נימוס משווע נכנסתי לדבריו, "אהה אני נזכרת שסיפרת לי פעם משהו כזה. התברר שהפרה הייתה שייכת לאדם אחר שהפקיד אותה אצל אביהם והוא תבע מהם את מלוא שווי הפרה היקרה"!

"יפה" החמיא לי רפאל. "רבא פסק להם שהם צריכים לשלם רק שני שליש מדמי הפרה, והמפרשים מסבירים [שיטה מקובצת שם] שה'הנחה' לה הם זוכים באה בעקבות כך שאין להם דין 'גזלנים' שצריכים לשלם מחיר מלא, כיון שהם לא היו אמורים לחשוב שהפרה לא הייתה שייכת לאביהם, לכן הם משלמים רק דמי-הנאה שנהנו מאכילת הפרה".

"בעצם" ניסיתי להסביר לעצמי בקול, "גזלן רגיל חייב לשלם בדיוק את המחיר של המוצר שהוא גנב, העובדה שרבא היקל עליהם וחייב אותם רק דמי הנאה מלמדת שהם לא נחשבים גזלנים".

"בדיוק", המהם רפאל כשפיו מלא במבה ששלף מארון הממתקים, "אבל זה לא הכל, לגזלן יש חובה [שו"ע חו"מ סי' שסז ס"א] לקיים מצוות עשה של 'והשיב את הגזילה אשר גזל' [ויקרא ה, כג] והעיקרון הזה נכון גם לגבי אדם שהזיק – הוא חייב לטרוח להחזיר לניזק מה שהזיק לו, אבל היתומים שאינם נחשבים 'גזלנים' אינם צריכים לטרוח לשלוח את התשלום לבעל הפרה אלא זו אחריות שלו להגיע ולקחת מהם את התשלום. גם במקרה שלך, כיון שלא היית אמורה להעלות על דעתך שהדיסק און קי הזה אינו שלך, אינך חייבת לטרוח לשלוח לה אותו אלא זו אחריות שלה לבוא ולקחת" (ראה במקורות שצויינו כאן שלקיום מצוות 'השבת אבידה' אין על המוצא חובה להוציא הוצאות שלא יוחזרו לו).

"ואם הייתי לוקחת בטעות מתא המטען באוטובוס מזוודה זהה לשלי, הייתי צריכה לרדוף אחרי בעל המזוודה כדי להחזיר אותה או שמספיק שאודיע לו שהמזוודה אצלי", הקשתי. "או שאין כאן שום נפקא מינה" הוספתי סתם בשביל להישמע קצת מלומדת.

"בישיבה הרב מסר על זה שיעור עם כל הראשונים והאחרונים עד להלכה למעשה, והסביר לנו שיש מחלוקת אם אדם שגזל בלי כוונה – יש לו דין גזלן לעניין שיהיה חייב לטרוח להחזיר אותה [ראה קצות החושן סי' כה ס"ק א, נתיבות המשפט ביאורים שם סוס"ק א, מחנה אפרים הלכות גזילה סי' ז. מאירי על בבא קמא צה, א].

"למעשה הרב הכריע שבמקרה שדומה ליתומים ששחטו פרה – שלא הייתה להם כל כוונת זדון והם היו בטוחים שהפרה שייכת לאביהם, אי אפשר לחייב אותם כדין גזלן לטרוח בהשבת הגזל".

היה רגע של שקט. "לפי זה הדיסקאונקי והמזוודה הזהה באוטובוס זה ממש כמו העגל ששחטו היתומים?"

"כן" הוא אמר אחרי כמה רגעים.

"האמת אני לא יודעת מה יותר לא נעים – לאבד דיסקאונקי, או מזוודה אישית" נבהלתי בתיאוריה.

"לגמרי. בכל מקרה", הוא אמר בטון מעשי, "מספיק שתודיעי לה שהדיסוקנקי אצלך, ואם היא תרצה – שתדאג שהוא יגיע אליה".

"תודה רבה רפאל היקר", אמרתי תוך כדי שאני מוציאה חבילה במבה נוספת ומצרפת לו עוד בקבוק שתיה, "שיהיה לך לדרך".

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים