"אז אני משכיר לך את חנוכיית הכסף בתוספת של 500 שקלים בלבד עבור חג החנוכה" סיכמתי.
"מה"? שאל מוטי, מבולבל, אבל הגיב: "טוב לא משנה, בסך הכל אתה מתכוון שאשלם על השכירות לתקופה הזו 2500 ש"ח, נכון? בסדר".
לפני כמה חודשים, אחרי שנת נישואין כושלת, החלטנו להתגרש. בלי ילדים ובלי אשמים כמו שאומרים…
החלטתי לקחת פסק זמן לפני חיפוש פרק ב', עד שארגיש שאני בנוי יותר לחיות בשותפות עם עוד מישהו, או מישהי ליתר דיוק.
אני מכיר יותר משדכן-חובבן אחד שחושבים שעצם העובדה שאני גבר והמועמדת אישה – זו סיבה מספיק טובה כדי 'לסגור שידוך'. כנראה שהם לא מכירים את דברי הגמרא, "קשה זיווגן כקריעת ים סוף". בשביל לשדך בין בני אדם צריך לקחת בחשבון עוד כמה דברים.
החלטתי לעבור בינתיים ליישוב אחר, שקט ורגוע יותר. סגנון אנשים נעימים מצד אחד, ואינם נכנסים יותר מידי ל'קישקע' של האחר, מהצד השני. שכרתי דירה קטנה נחמדת, עם חוזה ברור ומסודר. בהרגשה שלי, ארבעת אלפים ש"ח בחודש שווים את זה.
בשבתות הרגילות הסתדרתי איכשהו. או שהצטרפתי למניינים ולסעודות של הישיבה המקומית, או שערכתי לעצמי סעודה אישית צנועה. אך כשהתקרבו חגי תשרי, חששתי שיהיה קשה יותר. בחגים כל אחד נמצא עם המשפחה שלו, ולמי שאין אחת כזו, הבדידות מתעצמת.
כששקלתי את העניין, חשבתי שבסטטוס הנוכחי לא כדאי לי להוות נטל על מישהו מהמשפחה המורחבת. גמרתי אומר בליבי לטוס לרבי לחודש תשרי, שם יהיו עוד הרבה כמוני ולא ארגיש נטע זר.
"אבל מה עם הכסף שאני משלם על השכירות"?! תהיתי לעצמי. "הן אני בקושי מרוויח בשביל לכסות אותה, ועכשיו עם מחיר הטיסה פלוס עלות שהייה במקום אשאר בגירעון"!
רציתי להשכיר את הדירה לתקופה בה לא אהיה בארץ. מקובל בהרבה מקומות לעשות זאת, אבל אז נזכרתי במה שהדגיש בעל הדירה בחוזה השכירות, שאין להשכיר את הדירה לגורם שלישי.
החלטתי להיות כנה עם בעל הבית, ולתאר לו את המצב בו אני נמצא.
"יודע מה", הוא הגיב, "אני מוכן שתשכיר את הדירה לתקופה הזו, ובלבד" הוא הוסיף, "שלא תרוויח יותר ממה שאתה משלם לי". 'מה זה עניינך' רציתי לומר, אך נשארתי מנומס "מה זאת אומרת"?
"זאת אומרת" הסביר בעל הדירה, "שאם אתה מרוויח בסוף יותר, אצפה שאקבל חלק ברווח. אל תשכח שזה לפנים משורת הדין". הסכמתי איתו.
לא היה קשה למצוא שוכר לתקופה הזו. ה'שוכר מהשוכר' התמקח קצת על המחיר שרציתי, ובסוף הגענו לפשרה, היא הייתה המחיר אותו אני משלם מלכתחילה למשכיר.
עברתי חודש מרומם שבהחלט הצדיק את ההשקעה הכספית. חזרתי לארץ.
כשהגיע אמצע חודש כסלו, נזכרתי בחודש תשרי ובאווירת 770 בגעגועים.
אך מחירי הכרטיסים היו לגמרי בשמים. אל-על עשתה הכל כדי שנרגיש (וגם נהיה!) הכי בבית מבעולם.
החלטתי לטוס לקפריסין.
חשבתי שוב איך להרוויח על הזמן בו לא אהיה בבית.
בהשגחה פרטית, חברִי מוטי התקשר אלי לשאול אם אני יודע על צימרים להשכרה ביישוב בו אני מתגורר. "אני רוצה להחליף קצת אווירה. אמנם חנוכה זה זמן פחות מקובל, אבל לא אכפת לי מה מקובל. אשתי נקרעת עם החזרה לעבודה אחרי חופשת הלידה. חשבתי אולי שבוע-שבועיים עם גיוון במקום אחר, ימלא לנו את המצברים בכוחות מחודשים".
הוא לא ידע איך המילים שאמר צבטו את ליבי. 'מתי אני אזכה להיות במקום הזה בו אשתי חוזרת לעבודה אחרי חופשת לידה. מצידי, שתישאר בבית ואני אעבוד בשבילה'.
אבל גירשתי את המחשבות בפסקנות, "לא! זה לא רלוונטי עכשיו".
"מה לא רלוונטי"? שאל מוטי.
אז קלטתי שדיברתי בקול, והתנערתי.
השתדלתי להיות ענייני: "סליחה, היה פה עוד מישהו. האמת שצימרים אני לא מכיר, אבל התקשרת לאדם הנכון".
תיארתי לו את הדירה בה אני גר. דירה יפה ומטופחת. סיפרתי לו על כך שאני מתעתד לטוס לשבועיים, ו"אתה בשמחה יכול לבדוק".
לאחר תמונות ששלחתי לו וסרטון וידאו שמתעד את הדירה מבפנים ומבחוץ, סיכמנו על המחיר.
"איך רק אלפיים"?
"רגע", הבהרתי, "אלפיים על הדירה עצמה, ובנוסף אני משכיר לך גם את החנוכייה היפה שלי". "למה שאשכור חנוכייה"? הוא לא קלט, "יש לי את שלי".
"מה אתה לא מבין" אמרתי. "יש לי פה את כל מה שצריך. לא תצטרך לסחוב כמעט כלום. כמעט כמו לבית מלון. רק ארוחות על חשבונך" צחקתי.
"אז אני משכיר לך את חנוכיית הכסף בתוספת של 500 שקלים בלבד עבור חג החנוכה" סיכמתי.
"מה"? שאל מוטי בטון מבולבל, לא רואה את הקריצה שהגנבתי, אבל הגיב: "טוב לא משנה, באמת חשבתי שהמחיר על דירה כזו לשבועיים יהיה יותר מאלפיים. אבל למעשה, בסך הכל אתה מתכוון שאשלם על השכירות לתקופה הזו 2500 ש"ח, נכון"? "אני רואה שאתה מבין עניין" שמחתי. "בסדר" הוא הגיב.
סיכמנו את הדברים בהודעה מסודרת, הוא אישר. פניתי לסדר לי מזוודה, ולארגן את הדירה בצורה יפה לאירוח.
כשנחתתי בחזרה בארץ אחרי חנוכה, גיליתי על השלחן שי קטן ונחמד שהשאיר לי מוטי. 'יש לו לב טוב', הרהרתי.
אחרי מנוחה של כמה שעות, הכנתי לי קפה. בעודי ממתין למים שירתחו, התבוננתי שוב בשי החמוד. "לו יש לב טוב. ומה איתך"? שאלתי את עצמי. "הרווחת 500 ש"ח שהיו אמורים להיות לבעל הבית, ואתה החלטת לקחתם בצורה ערמומית לעצמך, כשאתה מבקש ממוטי כסף על הנאה נוספת כביכול".
"האם אכן אני יכול לפטור את עצמי בכך מהתשלום לבעל הדירה"?
רק צליל שקשוק הכפית בכוס נשמע בתגובה.
פתחתי חבילת עוגיות ועלון תורני מלפני כמה שבועות. שניהם נועדו כדי להפיג לי השעמום. לא שמתי לב ודחפתי עם חבילת העוגיות את הכוס. הקפה נשפך על העלון והכוס התגלגלה לרצפה והתנפצה.
'איזה ביש מזל' הרהרתי, בעודי לוקח מגב מהשיש ויעה קטן. זה הדבר הכי יעיל שהצלחתי לעשות באותו זמן. שמתי את השאריות בשקית כפולה בפח. והחלטתי לצאת לתפילת מנחה בכולל הסמוך.
רק כשהייתי בדרך, תפסתי שיש עוד זמן עד מנחה, ויותר סביר שהאברכים עכשיו מתעמקים באיזה 'תוספות'. 'לא נורא', ניחמתי את עצמי, 'מתי בפעם האחרונה שמעת שיעור תורה'?!
האברכים האזינו לשיעורו של ראש הכולל שנסוב על דיני שותפים. "שותפים הם יחידה אחת. כלומר, אם שותף אחד גרם רווח – הרווח נכנס לקופת השותפות ומתחלק בין כל השותפים. לדוגמא, שותף שהלך לרכוש מוצר לטובת השותפות, וביקש הנחה וקיבל, ההנחה שייכת לקופה המשותפת ולא אליו אישית. רק אם המוכר החליט מעצמו לתת לו הנחה (בגלל ידידות מוקדמת של השותף עם המוכר וכדומה) – הרווח שייך אליו בלבד". האברכים דנו בינם לבין עצמם והפנו גם שאלות אל ראש הכולל.
'רגע', חלפה בראשי הרהור בהיר, למרות הקפה שלא הספקתי לשתות… 'זה בדיוק מתחבר לי לשכירות הדירה. אפשר לומר שברגע שהשכרתי את הנכס, הפכתי להיות שותף בדמי השכירות'.
'טוב, מה זה קשור' נפנפתי את המחשבה ה'טיפשית', הרי את שווי השכירות של הדירה הבאתי במלואו. זה שהשכרתי על הדרך גם את החנוכייה האישית זה בוודאי רווח שלי!
השיעור הסתיים. האברכים התארגנו לתפילת מנחה והצטרפתי אליהם.
הזמן חלף ביעף. הספקתי להפוך שני דפים חודשיים בלוח השנה, ועניין ההשכרה פרח מזיכרוני.
יום אחד, בשלהי חודש שבט, החלטתי לעשות סדר בערמת הניירת. מצאתי צ'ק על סך 500 ש"ח, עליו חתום חברי מוטי. "איך זה הגיע לפה"? לא הבנתי. הייתי בטוח שהפקדתי את הצ'ק הזה מזמן, יחד עם הצ'ק הנוסף על סך אלפיים שקלים. המצפון התעורר שוב. 'זה סימן משמים', החלטתי, 'עלי לבדוק בבירור האם נהגתי כמו שצריך'.
פניתי לראש הכולל והרציתי בפניו את הסיפור, מבקש לדעת למי הסכום הנוסף אמור להגיע.
הרב הקשיב ברצינות. הוא נהנה מההקבלה שערכתי בין השכירות לבין הלכות שותפים. הוא אמר שיש לי ראש של תלמיד חכם. "הלוואי" הצטחקתי.
"בעצם לפי מה שהסברת, אכן אתם בסוג של שותפות. בעל הבית מאפשר לך להשכיר את הבית לאחרים, בניגוד לחוזה הראשוני, ואתה מצאת שוכר שמשלם יותר". "אכן" אישרתי.
"אז כמו שזכרת יפה מהשיעור שלמדנו בזמנו, כל רווח שנעשה בשותפות – מתחלק בין כל השותפים. במקרה שלך, הצלחת להוציא מחברך מוטי 500 ₪ יותר מאלפיים ₪ שאתה משלם עבור השכירות. ה'רווח' הזה צריך להתחלק בין שניכם. אין לך זכות להשתמש בכולו לעצמך. לוּ מוטי היה מציע מעצמו לשלם לך יותר בגלל הידידות ביניכם – זה משהו אחר. כעת, יתרת התשלום צריכה להתחלק ביניכם", סיים הרב ואני הודיתי לו בנימוס.
בחודש הבא, העברתי למשכיר שלי 250 ₪ נוספים. הוא קיבל את זה כמובן מאליו ולא ניסה להבין מה זה ועל מה זה. אפילו כשהוספתי הסבר כלשהו הוא הפטיר: "פעם הבאה תהיה יותר מסודר. בכל אופן תודה". התגברתי על הציפייה למחמאה כלשהי על היושרה שלי. ידעתי שאת מה שצריך לעשות עשיתי, ואת הרווחים שלי אני צריך לעשות בצורה הוגנת עד הסוף.
מקורות:
חו"מ סי' קפג ס"ו. סי' קעח ס"א ובסמ"ע שם.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים.
