שאלה:
על איזה בסיס הלכתי מיוסד מנהג החסידים עובדי ה' להאריך בתפילת שחרית גם אחר חצות היום?
תשובה:
א. סוף זמן תפילה
כתב אדמו"ר הזקן בהלכות תפילה וזמנה (סי' פט ס"א): "זמן התפלות הוא כזמן התמידין, שתמיד של שחר זמנו מתחיל משעלה עמוד השחר כו', ונמשך זמנה עד סוף שליש היום, שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום". כלומר סוף זמן תפילת שחרית הוא בסוף שליש היום הראשון, דהיינו סיום שעה רביעית מתחילת היום.
אמנם, אף שזמן התפילה לכתחילה הוא עד סוף שליש היום הראשון, "אם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום, עד חצות, יצא ידי חובת תפלה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה". כלומר, גם מי שלא התפלל עד סוף שעה רביעית שהוא סוף זמן תפילה לכתחילה – רשאי עדיין להתפלל שחרית עד חצות היום, רק שהפסיד מעלת תפילה בזמנה.
ומוסיף אדה"ז ומבהיר, שחלק התפילה העיקרי אותו צריך לסיים בתוך זמן תפילה, היינו "שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום" (ובדיעבד עד חצות היום).
בהלכות חזרת הש"ץ (סי' קכד ס"ג) מדגיש אדה"ז על פי דברי המגן אברהם (שם ס"ק ד) שבתפילת הציבור צריך לוודא שיגמור הש"ץ גם את חזרת התפילה לפני סוף הזמן, וזה לשונו: "אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה כו'".
סיכום: זמן תפילת שחרית הוא עד סוף שעה רביעית מתחילת היום, ובדיעבד עד חצות היום, וצריך לסיים את תפילת שמונה עשרה עם חזרת הש"ץ עד סוף זמן זה.
ב. סוף זמן תפילת מוסף
בהלכות תפילת מוסף של שבת (סי' רפו ס"ב) כתב אדה"ז: "ואין לאחר תפלת מוסף יותר משבע שעות על היום, דהיינו שעה אחר חצות, והמאחר כל כך נקרא פושע".
והנה בנוגע לתפילות יום הכיפורים, נפסק בשלחן ערוך (סי' תרכ) "טוב לקצר בפיוטים ובסליחות שחרית כדי למהר בענין שיתפללו מוסף קודם שבע שעות". והפרי מגדים (אשל אברהם) מעיר על כך: "ומיהו אם התחיל קודם שבע, יש לומר אע"ג שנמשך השמונה עשרה עד אחר שבע – רשאי, וצריך עיון". כלומר, השלחן ערוך המליץ להזדרז באמירת פיוטי התפילה בשחרית כדי להספיק להתפלל מוסף לפני שבע שעות, והפרי מגדים מצדד שדי להתחיל את תפילת מוסף קודם סוף השעה השביעית ולא חייבים לגמור את תפילת מוסף עד אז, אך נשאר על כך בצריך עיון.
מכך שהפרי מגדים נוטה לומר שהעיקר הוא להתחיל את תפילת המוסף בתוך זמנה, אפשר היה לכאורה ללמוד שכך דעתו גם בנוגע לתפילת שחרית, שאם התחיל שמונה עשרה בתוך הזמן – אף שסיים אחר זמנה, עלתה לו תפילה בזמנה.
אולם, יש מקום לחלק בין מוסף לשחרית. כי לגבי מי שפשע והתפלל מוסף אחרי שבע שעות כתב אדה"ז: "ואף על פי כן יוצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום". כלומר, מעיקר הדין זמנה של מוסף הוא כל היום, אלא שלכתחילה תיקנו חכמים להתפלל אותה לפני סוף שבע שעות ומי שעובר על תקנתם זו נקרא פושע. אם כן יש לומר שדווקא מוסף שמעיקר הדין זמנה כל היום לכן מצדד הפרי מגדים ש"רשאי" להתחיל לפני סוף שבע שעות על מנת לסיים אחרי שבע שעות ואינו נקרא פושע, כי סוף סוף גם אז זמנה הוא; לעומת זאת תפילת שחרית ש"זמנה" אך ורק עד סוף ארבע שעות ולאחר מכן אינו זמנה כלל, כמו כן לאחר ארבע שעות עד חצות היא עדיין נחשבת "תפילת שחרית" (שלא בזמנה) ולאחר מכן כבר אינה נקראת תפילת שחרית כלל, יש מקום לומר שגם הפרי מגדים לא יצדד שרשאי להתחיל לפני סוף הזמן על דעת להמשיך לאחר סוף הזמן.
סיכום: דוקא בתפילת מוסף מצדד הפרי מגדים שאם התחיל להתפלל מעט לפני סוף שבע שעות אינו בגדר 'פושע'.
ג. המקור שצריך לסיים התפילה בתוך זמנה
והנה דברי אדה"ז האמורים (סי' פט וסי' קכד שם) שצריך לסיים את תפילת שמונה עשרה ואת חזרת הש"ץ של שחרית לפני סוף זמנה, יש לומר שיסודם נלמד מדין איסור אכילה בערב פסח מזמן המנחה.
דהנה במשנה בפסחים שנינו (צט, ב) "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך". והגמרא (קז, א וברשב"ם) דנה ממתי מתחיל זמן איסור האכילה, האם "סמוך למנחה גדולה" דהיינו "משש שעות ומחצה ולמעלה" או "סמוך למנחה קטנה" דהיינו "בגמר ט' שעות", ומביאה הגמרא ראיה שהאיסור מתחיל ממנחה קטנה: "תא שמע אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות, אותו היום לא יאכל עד שתחשך". ומבאר הרשב"ם (שם ד"ה סוף סוף): "דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בתשע שעות שגְמר סעודתו בתוך זמן איסוריה, וכמתחיל לאכול אחר זמן איסורו דמי ואסיר". כלומר, גם אם אגריפס היה מתחיל לאכול בזמן ההיתר, כיון שבוודאי היה נגרר לזמן האיסור – הדבר אסור לו מתחילה.
וכך פוסק אדה"ז למעשה (סי' תעא ס"א) שאסור לאכול בערב פסח מהשעה העשירית "ואפילו להתחיל קודם שעה עשירית אסור אם יודע שתמשוך סעודתו עד תוך שעה עשירית" (ראה מגן אברהם שם ס"ק א ומשנה ברורה ס"ק ט).
והנה בהלכות הדלקת נרות שבת דן הבית יוסף (או"ח סי' רסג אות טז) גבי מי שהגיע לבית הכנסת ביום שישי לפני בין השמשות ורוצה להתפלל מנחה, ומצא שהציבור כבר מתכוננים לומר 'ברכו' של קבלת שבת, ומביא את דברי תרומת הדשן (סי' ד) שרשאי להתחיל מנחה של חול אע"פ שברור לו שבאמצע תפילתו יאמרו הציבור 'ברכו'.
בטעם הדבר מסביר תרומת הדשן: "אף על פי שלא יוכל לגמור חצי תפלת המנחה קודם ברכו, ונמצא מתפלל מקצת תפלת חול באותו בית הכנסת שבו הציבור ושלוחם שענו כבר ברכו וקדשו היום, מכל מקום הואיל והתחיל בהיתר אין נראה דיש קפידא כולי האי, ואף על גב דבפרק ערבי פסחים פירש רשב"ם דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר – הוי כהתחיל באיסור, בנדון דידן נראה דאין לדמות להתם, דלאו איסור והיתר שייך ביה". ונראה לבאר בכוונת דבריו, דיש חילוק בין האיסור להתחיל לאכול בערב פסח בזמן ההיתר כשיודע שאכילתו תיגרר לזמן האיסור לבין התחלת תפילת מנחה של חול כשברור לו שהציבור יקבל על עצמו את השבת באמצע תפילתו, כיון שהאכילה בערב פסח משעה עשירית היא איסור, ואילו להתפלל מנחה בבית כנסת שהציבור כבר קיבלו שבת אינו בגדר איסור אלא חשש קפידא של הציבור וכיון שהתחיל בהיתר אין כל כך קפידא כי הציבור יודעים שהתחיל לפני שהם קיבלו שבת.
מכך שהתרומת הדשן מסביר את ההבדל בין תפילת מנחה בערב שבת בזמן ברכו לאכילה בערב פסח סמוך למנחה בכך שבתפילה אין איסור ואילו באכילה בערב פסח יש איסור, מובן, שעצם ההשוואה בין גדרי איסור אכילה לגדרי זמני תפילה לעניין התחלה והמשך בזמן שאינו ראוי נכונה היא, רק שבמקרה הזה הנושאים אינם דומים בדרגת חומרתם.
לפי זה מובן שלענין גדר "תפילת שחרית" שהוא עד חצות וגדר תפילת "שחרית בזמנה" שהוא עד ארבע שעות, שהוא דבר ששייך לומר בו איסור והיתר, ניתן ללמוד מדיני אכילת קרבן פסח שכשם ששם אינו רשאי להתחיל בזמן הראוי על מנת להמשיך בזמן שאינו ראוי, הוא הדין בתפילה אין מקום לומר שכיון שהתחיל בזמן הראוי אזי גם ההמשך שנעשה לאחר הזמן נחשב כאילו נעשה בתוך הזמן.
גם בדברי האחרונים מצאנו שדימו בין דיני התחלת אכילה בזמן ההיתר כאשר נמשכת אל תוך זמן האיסור לדיני התחלת תפילה בזמן ההיתר והמשכה בזמן האיסור.
הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' ה) דן בדברי הירושלמי אודות חזרת הש"ץ ואמירת קדיש בבית כנסת שהיו בו עשרה וחלקם יצאו באמצע התפילה:
"ולכאורה נראה לי בס"ד להביא ראיה לנדון דידן ממה שכתב בירושלמי דמגילה פ"ד ה"ד, תניא אין פורסין את שמע פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן – גומר כו', וכל הלכות אלו פסוקים להלכה בהרמב"ם והטור ובשלחן ערוך או"ח סי' נה יע"ש. והנה מוכרחים אנו לומר דלא התירו לגמור אלא דוקא בהיכא דלא ידעו מקודם שיצאו מקצתם באמצע שאין עשרה עד הסוף ולהכי הותר להם לגמור דחשיב בדיעבד, אבל אם מתחילה ידעו דמקצתן מוכרחים לצאת באמצע, אסור להתחיל קריאת התורה או נשיאות כפים אדעתא דהכי שיגמרו בלא עשרה, דאי לא תימא הכי הוה ליה לברייתא לאשמעינן רבותא, 'התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן, אף על פי דידעי מעיקרא שיצאו מקצתן הרי זה גומר', ולשון זה דנקיט הברייתא 'התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן' יורה, דחידוש יציאתם נתחדש אחר שהתחילו, ולפי זה בנידון דידן נמי יש לומר כיון שזה יודע שאי אפשר לגמור התפלה אלא אחר שיעבור זמנה, אין לו להתפלל עתה, אלא אם הוא היה אנוס בדבר ימתין עד שחשכה, ויתפלל ערבית שתים".
על פי דברי הירושלמי הללו (שנפסקו להלכה), מסביר הרב פעלים גם את דברי הרשב"ם הנ"ל בנוגע לאכילה בערב פסח בזמן ההיתר והמשכה בזמן האיסור: "ונמצינו למידין כל כהאי גוונא שידוע מתחילה שאינו גומר אלא אחר הזמן הרי זה אסור להתחיל בתוך הזמן, דלכתחילה לא סמכינן לומר כיון שהתחיל בהיתר לא חיישינן לגמר הדבר, וא"כ ה"ה הכא בנ"ד כיון שיודע שלא יגמור התפילה אלא אחר הזמן אסור לו להתחיל קודם".
סיכום: דין התחלת תפילה בתוך זמנה וסיומה לאחר סוף זמנה, דומה לדין התחלת אכילה בערב פסח קודם זמן האיסור והמשכה לאחר זמן האיסור.
ד. דעת הגאונים
בתשובת הגאונים (ליק, סי' נא, הו"ד בספר האשכול עמ' נה-נו) מובא מה שנשאלו רב שרירא ורב האי גאון, אודות ציבור שנדחקה להם השעה ובאו להתפלל מנחה בערב שבת עם דמדומי חמה, והשיבו: "ממה שאמרתם 'עם דמדומי חמה', וממה שאמרתם 'פוסק באיזו ברכה שמרגיש בה כי בא השמש', משמע שהתחיל ועדיין לא בא השמש, ולא יפה הוא זה, כי מבֹא השמש עד עונת ק"ש ערבית יש רוח לומר י"ח, ובזמן שמתחיל ש"ץ בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש, אע"פ שבא השמש משלים כו'. ואם דוחק העת שאפילו להביננו אין בו שהות, בוודאי יש לו לעשות כן ולומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותך. כל זה בהכנסת שבת ויום טוב דאיכא שתי תפילות משונות זו מזו, אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי אלא גומר והולך אפילו בלילה".
מדבריהם עולה שבתפילת מנחה בערב שבת אכן אסור להמשיך את התפילה לאחר צאת הכוכבים אם התחיל אותה בשעה שלא היה זמן לסיים, אך ביום רגיל אפשר להתחיל את התפילה בזמנה אף שבוודאי ייאלץ להמשיך אותה אחר זמנה.
אכן, דברי גאונים אלו לא הובאו להלכה בשולחן ערוך (וראה שו"ת יביע אומר ח"ד סי' לד, ח"י או"ח סי' י אות ו שהשתמש בדעה זו לענין הלכה בדיעבד).
גם בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' צא סוף ד"ה מיהו) כתב להתיר להתחיל בזמנה אף שיימשך אחר זמנה, מטעם אחר: "אמנם לדינא נראה לי דאין בזה חשש ברכה לבטלה, דתפילה רחמי נינהו והלואי שיתפלל אדם כל היום".
אמנם, לכאורה נעלמו ממנו לפי שעה דברי הבית יוסף בשם תרומת הדשן הנ"ל, שלא התיר כיוצא בזה אלא לענין תפילת מנחה של ערב שבת קודם בין השמשות בשעה שהציבור מתפללים קבלת שבת, ומטעם שהדבר תלוי בקפידא ולא באיסור וכאשר התחיל לפניהם אין קפידא, וכמו שביארנו לעיל בדבריו, ומשמעות דבריו שכאשר הדבר נוגע לזמן אסור – אין היתר אף אם מתחיל קודם הזמן אם יודע שימשיך לאחר הזמן.
עוד זאת, דהסברא שהלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו הובאה על ידי אדה"ז רק לעניין תפילת נדבה או תפילת תשלומין (ראה סי' קז ס"א, סי' קח סי"ח), אך לא לעניין זמן תפילה אף בדיעבד.
סיכום: לשיטת הגאונים אפשר להתחיל תפילה בזמנה אף כשיודע שלא יגמרנה בזמנה, אך דעה זו לא הובאה בשו"ע.
ה. הראיה מקללת בלעם הרשע
בערוך השלחן (סי' קי ס"ה) העלה שאפשר להתחיל את התפילה אף שלא יסיים אותה בתוך זמנה, ונסמך על דברי התוספות בברכות, וזה לשונו: "ולענ"ד נראה מתוספות ברכות [ז, א בד"ה שאלמלי] דהולכין אחר ההתחלה, ואם התחיל בזמן תפילה מקרי תפלה בזמנה אע"פ שמסיימה אחר התפילה".
וכוונת דבריו, דבגמרא שם מבואר שבלעם הרשע היה יכול לכוון את הרגע הקצר ביממה בה הקב"ה כועס, ותכנן לקלל אז את ישראל, אלא שהקב"ה באהבתו לעם ישראל לא כעס כל העת ההיא. ושואלים התוספות, וכי מה היה יכול בלעם להספיק לומר באותו זמן קצר. ומתרצים, שהיה יכול לומר קללה קצרה "כלם". עוד מתרצים התוספות: "מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר מכן". [ולהעיר שבחידושי שיטה לר"א אשבילי הביא את תירוצו הראשון של התוספות בשם 'יש' והתירוץ השני בשם 'ויש', וידוע שבהלכה יש ויש הלכה כויש (יד מלאכי כללי השו"ע אות יג, שדי חמד כללי הפוסקים סי' יג ס"ק ג)].
כיוצא בזה כתבו גם שו"ת ארץ צבי (ח"א סי' קכא, עמ' תו) ושו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' מח אות ג) בשם היהודי הקדוש מפשיסחא, שאם התחיל להתפלל בזמן תפילה נחשב לו כאילו התפלל כולה בזמנה.
אלא שמעצם העניין של קביעת הלכה בהתאם לאחד התירוצים בתוספות המבארים דברי אגדה יש להסתייג, על פי הנאמר בירושלמי (פאה פ"ב ה"ד) "אמר רבי זעירא בשם שמואל אין למדים לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן התלמוד". כלומר, אין לפסוק הלכה על פי קטעי ההגדה שבתורה, בוודאי לא כאשר פוסקי ההלכה הביעו דעתם להיפך [ראה כרתי ופלתי (סי' קפג ס"ק ג) שדחה דברי המנחת יעקב שאין איסור נידה בפנויה כיון שאין בה הטעם משום דתתגנה על בעלה, מפני שזהו טעם של דרוש. וע"ע מ"ש בדרש משה (פיינשטין, קורח ד"ה ומה שקורח) שטעות קורח היתה שאזל בתר טעמא דתכלת דומה לשמים וכו', ואין למדים הלכה מטעמי אגדה. וע"ע שו"ת עין יוסף (או"ח ח"א סי' ז ד"ה אבל) שגם קטן שאין לו אב ואם נימול לשמונה ולא קודם לכן, אף שאין בו הטעם שלא יהיו הוריו עצבים, כיון שאין פוסקים הלכה מאגדה].
סיכום: יש שרצו ללמוד מדברי התוספות אודות קללת בלעם שהתפילה נקבעת על פי שעת תחילתה. אך קשה לקבוע הלכה מן האגדות.
ו. עת רצון כפעולה נמשכת
במחצית השקל (סי' ו ס"ק ז) מצאנו דבר חידוש: "בשו"ת בית יעקב סי' קכז וכו' הביא בשם האריז"ל, שהשפיעה היורדת מלמעלה על ידי תפילת הציבור, כל העסק שאדם עוסק בבית הכנסת אחר התפילה קודם שיצא מבית הכנסת היא נכללת תוך אותה השפעה ועולה עימו". גם הוא ייסד את דבריו על תירוצם השני של התוספות הנ"ל בענין קללת בלעם, שלענין פעולת התפילה הכל הולך אחר זמן ההתחלה, והסיק: "ואם כן כל שכן במדה טובה שהיא מרובה, כיון שתפילת צבור היא רצויה וכמ"ש ואני תפילתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון שהציבור מתפללין, אם כן כשהתחיל העת רצון אף גם מה שאומר אחר תפילת הציבור היא בכלל הרצון אף ביחיד, כיון שהתחיל עם הציבור".
אמנם, אין מדברי האריז"ל ראיה לנידון שלנו, כי הוא לא חידש כן אלא לענין הארת העת רצון של תפילת הציבור שנמשכת גם לאחר שהציבור סיימו כל זמן שהיחיד לא יצא מבית הכנסת, אבל גם הוא לא אמר כן לענין זמן תפילה שאם הציבור התחילו להתפלל בתוך הזמן רשאים להמשיך בתפילתם לאחר הזמן וייחשב להם כתפילה בזמנה.
ועוד שכאמור לעיל, בשו"ע אדה"ז (סי' קכד ס"ג) נפסק מפורש לא כך, ובלשונו: "וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש". מבואר בדבריו שגם בתפילת הציבור אין מקום לומר שכיון שהתחילו בתוך הזמן נחשב גם הסיום שלאחר הזמן כאילו הוא בתוך הזמן, ואפילו לעניין חזרת הש"ץ אין אומרים כן.
עוד מצאנו כיוצא בזה בשו"ע אדה"ז בשם המגן אברהם לענין נפילת אפיים בתפילת מנחה שנמשכה עד צאת הכוכבים (סי' קלא ס"ד): "אין נפילת אפים בלילה מטעם הידוע ליודעים, לפיכך אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה אין ליפול על פניו כו' ומכל מקום אין לחוש לזה אלא בודאי לילה אבל לא בבין השמשות". מסתמות דבריו משמע שמדובר גם בתפילת הציבור. הרי שלא נקט שכיון שהתחילו להתפלל קודם הלילה נחשב גם המשך התפילה אחר שהגיע הלילה כאילו הוא קודם הלילה.
וראה נימוקי אורח חיים (שם ס"ק ב): "ותמהני על אותן שמאחרים גם כן בכל יום במנחה כנזכר ואומרים תחנון אז ועוברים על דברי המגן אברהם". ולא עלה על דעתו לסנגר עליהם על פי דברי מחצית השקל הנ"ל בשם האריז"ל לענין המשכת העת רצון שבתפילת הציבור. ועל כרחך שגם אם העת רצון הקודם נמשך לעניין זכות קבלת התפילה כתפילת ציבור, הנה לעניין דיני זמן תפילה ונפילת אפיים נחשב הזמן הקודם כעבר ובטל.
סיכום: אמנם מצאנו מהאריז"ל שעת רצון של תפילת הציבור נמשכת גם לאחר סיומה, אך בהלכה אנו רואים שסברא זו אינה מועילה לענין דיני תפילה ונפילת אפיים לאחר שעבר זמנם.
ז. שכר מצות תפילת כל היום
והנה הפרישה על הטור (או"ח סי' פט אות ב) חולק על הבית יוסף בדין תפילה אחר חצות היום, וז"ל: "דחוק ורחוק בעיני לומר דלאחר חצות יהא דינו כברכה לבטלה, מדאמר בגמרא כל היום מצלי ואזיל ויהבי ליה שכר תפילה דרחמי וגם ר' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כו', הא איכא תקנה על ידי נדבה כו', לכן נראה לי פשוט כמו שכתב בית יוסף באוקימתא קמייתא דעד חצות שכתב רבינו לאו דוקא כו', וסבירא ליה להרמב"ם ורבינו דאפילו עבר במזיד ולא התפלל מתפלל כל היום ושכר תפלה דרחמי מכל מקום אית ליה, אלא שבאם טעה ולא התפלל קודם חצות מתפלל אחר חצות אחר תפילת מנחה ואז יש לו שכר גדול גם לתפלת שחרית כאילו התפלל בזמנו כי מאחר שאז גם כן זמן תפילה והוא עסק בתפילה והתפלל מנחה בזמנו יש לו לתפילת שחרית אז תשלומין ושכר כאילו התפלל אותו בשחרית בזמנו מאחר שטעה או אנוס ולא התפלל שחרית כו'. אבל אם עבר במזיד ולא התפלל שחרית בזמנה תו לא הוי לה תשלומין אחר תפילת מנחה ומכל מקום אמרו דיש לו שכר תפילה דרחמי וכמו שכתב רבינו בסימן ק"ח (עמ' תג) והיינו בשכר תפילה שלא בזמנה ודוק היטב ותמצא חילוק זה שהוא אמת ונכון על פי הדין".
מבואר מדברי הפרישה, שמי שלא התפלל שחרית ועבר חצות, אם היה שוגג או אנוס – כשיתפלל מנחה ואחריה תשלומי שחרית ייחשב לו כאילו התפלל שחרית בזמנה. ואם היה מזיד שאין לו דין תשלומין במנחה (או בכל אופן שאין לתפילתו דין תשלומין) בכל אופן רשאי להתפלל אחר חצות ויהיה בידו שכר מצות תפילת שחרית אלא שאין לו שכר תפילת שחרית בזמנה.
כדברי הפרישה הנ"ל כן מצאנו גם לאחד מן הראשונים, רבנו דוד כוכבי בספר הבתים (על הלכות תפילה להרמב"ם פ"ג) שכתב בזה הלשון: "רוב גדולי האחרונים פסקו שכל היום נותנין לו שכר תפלה".
ולהעיר גם מלשון רש"י בברכות (טו, א ד"ה לקריאת שמע): "לתפילה דזמנה כל היום" [אם כי יש שפירשו את דבריו שלא כפשוטם. ראה חכמת שלמה למהרש"ל על אתר].
ויש אומרים שעל שיטה זו סמכו תלמידי הבעל שם טוב. ראה ספר הרב אשכנזי (ח"א עמ' 694) בשם המשפיע הרה"ח ר' שלום מרוזוב ע"ה שסיפר: "אני הייתי בעיר כותאיס, ושם היה חסיד בשם ר' שמואל קריסלאווער, שהיה למדן וירא שמים ביותר. הוא אמר לנו, כי ישנה מחלוקת האם זמן תפילה [בדיעבד] הינו כל היום, ותלמידי הבעל שם טוב קיבלו שזמן תפילה הוא כל היום".
אמנם יש לציין כי מלשון אדה"ז בשולחנו (שם ס"א) נראה ברור שלא נקט שיטה זו להלכה, וז"ל: "ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום, עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה, ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה". מדבריו עולה שאם עבר "שליש היום", רק אם התפלל "עד חצות – יצא ידי חובת תפלה", משמע שלאחר חצות – גם "ידי חובת תפלה" לא יצא, אלא אם כן היה שוגג או אנוס והתפלל "במנחה שתים" אזי יהיה בידו שכר "חובת תפלה", אבל גם אז לא יהיה בידו "שכר תפלה בזמנה". מדבריו משמע ברור שלולא דין "תשלומין שבמנחה" – לא רק "שכר תפלה בזמנה" אין לו לאחר חצות, אלא אפילו שכר "חובת תפלה" אין לו אז. כלומר, אם יתפלל אחרי חצות "שחרית" בתור תפילה בפני עצמה – שלא כתורת וכדין "תשלומין שבמנחה" דהיינו "מנחה שתים" – גם "חובת תפלה" לא יצא.
(ראה מה שכתבו עוד בזה: הרב העלער בקובץ מבית חיינו ח"א תש"ס עמ' 28, והרשד"ב לוין בקובץ הערות וביאורים תשצו עמ' 64).
סיכום: קיימת שיטה בראשונים ובאחרונים שבדיעבד זמן התפילה הוא כל היום, ולא רק עד חצות. ויש אומרים שתלמידי הבעש"ט נקטו כשיטה זו למעשה. אבל בשו"ע אדה"ז לא פסק כשיטה זו.
ח. החילוק בין יכול לאינו יכול לסיים בתוך הזמן
אמנם, לענין מי שהתחיל להתפלל בתוך הזמן ובא להמשיך לאחר הזמן, ונתבאר לעיל מדברי הרשב"ם שכל שמסיים לאחר הזמן גם ההתחלה אסורה, נראה לומר שכל זה מדובר בגוונא שמתחיל באופן שאי אפשר לו לסיים בתוך הזמן, וכגון שמתחיל סמוך ממש לסוף הזמן. אבל בגוונא שיש מספיק שהות לסיים בתוך הזמן, גם אם בפועל נמשך לאחר הזמן – אזלינן בתר ההתחלה.
וכן מצאנו שפירש בדברי הרשב"ם בשו"ת רב פעלים (ח"א סי' ה). דהרשב"ם כתב: "דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בתשע שעות (שגמר) [שיגמור] סעודתו בתוך זמן איסוריה, וכמתחיל לאכול אחר זמן איסורו דמי ואסיר". ופירש הרב פעלים: "ומצינו למידין, כל כהאי גוונא שידוע מתחילה שאינו גומר אלא אחר זמן הרי זה אסור להתחיל בתוך הזמן, דלכתחילה לא סמכינן לומר כיון שהתחלה בהיתר לא חיישינן לגמר הדבר, ואם כן הוא הדין הכא בנדון דידן כיון שיודע שלא יגמור התפילה אלא אחר הזמן אסור לו להתחיל קודם".
ואף כי בלשון הרשב"ם וגם בלשון הרב פעלים יש מקום לפרש לחומרא, שאין הדבר תלוי ביכולת בלבד (אם אפשר או אי אפשר לסיים בתוך זמן ההיתר), אלא גם בכוונה, והיינו שגם אם מצד השעה אפשר לסיים בתוך זמן ההיתר, מכל מקום אם מתחילה היה בדעתו להאריך ולסיים לאחר הזמן – גם ההתחלה אסורה; הנה בתרומת הדשן (סי' ד) כתב ברור בכוונת הרשב"ם לקולא, כלומר שהדבר תלוי ביכולת בלבד ולא בכוונה. וזה לשונו: "דבפרק ערבי פסחים גבי ההיא דאגריפס פריך סוף סוף מאי רבותא דהא מטא זמן איסור, פירש רשב"ם דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר הוי כמתחיל באיסור". וכן נקט בכתביו (סי' קנג): "ודוקא כשלא ידע שלא יוכל לגמור קודם כו' אם היה יודע שלא יוכל לגמור, אם כן התחיל באיסור".
ואולי יש לומר שהדבר מדוייק גם מהא דהגמרא נקטה דוגמא למי שמתחיל בזמן ההיתר ומסיים בזמן האיסור מאגריפס המלך. ולכאורה מה הצורך בדוגמא זו, וכי לא יכלה לכתוב הדין בסתמא – שאם מתחיל סמוך לסוף זמן ההיתר באופן שמסיים בתוך זמן האיסור הדבר אסור? אלא נראה לומר שדווקא אגריפס כיון שהיה מלך והיו הכנות רבתי לסעודתו אי אפשר שלא יחרוג לזמן האיסור, אבל סתם אדם שיכול להזדרז ולסיים בתוך זמן ההיתר, גם אם כוונתו להאריך ולסיים בזמן האיסור – לא נחשבת לו ההתחלה איסור אלא היתר ורשאי לעשות כן.
ויש לומר שהוא הדין גבי זמן תפילה, רק אם מתחיל סמוך ממש לסוף הזמן באופן שאינו יכול לסיים קודם סוף זמנה, אזי הוי כמתחיל באיסור, אבל אם יש שהות שיסיים אותה בתוך זמנה, גם אם כוונתו להתפלל במתינות עד שימשיך לאחר סוף זמנה, הוי כמתחיל בהיתר וגם להרשב"ם חשיב כתפילה בזמנה כי אזלינן בתר ההתחלה.
וכן הוא מדויק בלשון אדה"ז הנ"ל (סי' קכד) "אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה וכו'". כלומר ההדגשה היא שהשעה כ"כ מאוחרת עד שלא ניתן לגמור התפילה בתוך זמנה, אזי אין אומרים שהסיום נמשך אחר ההתחלה. אבל אם מתחיל בשעה שאפשר לגמור כל התפילה בתוך זמנה, גם אם בכוונתו להאריך בתפילה עד שיעבור זמנה, אזלינן בתר התחלתה.
סיכום: כאשר מתחיל תפילתו באופן שיש שהות לסיימה בתוך הזמן, גם אם בכוונתו להמשיך לאחר זמנה הכל הולך אחר ההתחלה.
ט. מה נחשב התחלת התפילה
והנה בפסיקתא רבתי (פרשה מ, בחודש השביעי אות ד) איתא: "אמר דוד [תפילה לדוד, שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, בלא שפתי מרמה, מלפניך משפטי יצא, עיניך תחזינה מישרים, תהילים יז, א-ב], 'תפילה לדוד' זו תפילה שאדם מתפלל בשעה שהוא נעור מן שנתו ברוך מחיה המתים. 'שמעה ה' צדק' זו קריאת שמע, 'הקשיבה רנתי' זו תפלה הראשונה, 'האזינה תפלתי' זו תפלה שניה".
מדברי הפסיקתא שברכת 'מחיה המתים' נאמרת "בשעה שהוא נעור מן שנתו" עוד לפני קריאת שמע ולפני תפילת שמונה עשרה, מובן בפשטות שהכוונה לברכת "אלוקי נשמה". ואכן מצאנו בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ד ה"ב) ובמדרש שוחר טוב (פרשה יז) שנוסח חתימת ברכת "אלוקי נשמה" הוא "ברוך אתה ה' מחיה המתים" (שלא כמו הנוסח אצלנו 'ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים').
על פי זה, מלשון הפסיקתא "תפלה לדוד זו תפילה שאדם מתפלל בשעה שהוא נעור מן שנתו ברוך מחיה המתים", מבואר שגם ברכות השחר מכונות תפילה.
גם בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה (ברכות פ"ד מ"ב) מצאנו שביאר מאי טעמא נקראת תפילת נחוניה בן הקנה בשם 'תפילה' ולא בשם בקשה: "וקרא שמה תפילה על מנהג הלשון שהוא מכנה כל בקשה – תפילה".
ובדרכי משה (או"ח סי' עג ס"ק יב) מצאנו שכתב אודות הגדה של פסח: "דסיפור ההגדה הוי כמו תפילה שאנו מספרים כבוד האל ושבחיו יתעלה".
על פי זה, כיון שכל ברכות השחר ופסוקי דזמרה הם בקשות או שבחים להשי"ת הבאים כהקדמה וכהכנה לתפילת שמונה עשרה, נמצא שכולם נכללים בכלל תפילת השחר. ואזי, בהתאם ליסוד האמור לעיל שכל שהתחלת התפילה היא באופן שיכול לסיימה בתוך זמנה מותר להמשיך להתפלל גם אחר הזמן, נראה לומר שכן הוא גם גבי פסוקי דזמרה ואפילו ברכות השחר, שכל שהתחיל אותם בשעה שהיה יכול לסיים שמונה עשרה של שחרית בזמנה – יהיה רשאי לסיימה גם אחר זמנה.
סיכום: גם החלקים שלפני שמונה עשרה הם חלק מהתפילה.
י. ההכנות לתפילה
והנה מצאנו בספרי גדולי החסידות שגם ההכנות לתפילה נחשבות כחלק מהתפילה ממש.
דהנה בספר מאור ושמש (פרשת וילך ד"ה עוד יש לרמוז) כתב: "כי הנה ישנם כמה בני אדם ומעובדי השם אשר קודם תפילתם הם מכינים עצמם במחשבתם ומקשרים עצמם בהשי"ת בגודל התלהבות האהבה והיראה וכן עושים הכנות כמה שעות קודם התפילה, ואף על פי כן לפעמים בעת התפילה מתקררין מעט מחום תבערת יקוד לבבם ותפילתם היא קרה ואינה גבוה ויקרה בערך, אמנם השי"ת ברוב רחמיו הוא מצרף אותה המחשבה וההכנה שהיתה קודם התפילה ומחברה עם מעשה התפילה".
ובטעם מה שההכנות והכוונה שקודם התפילה מצטרפות לתפילה עצמה הבאה אחריהם, ביאר במקום אחר בספרו (פרשת קורח ד"ה ועבד הלוי): "ידוע דהעיקר בהאדם רק המחשבה והכוונה, רחמנא לבא בעי, והנה מדרך האיש הישראלי ההולך בדרך אמת לעשות הכנה קודם כל דבר שרוצה לעשות, הן לתפילה עושה מקודם הכנה מכמה ענינים כל אחד לפום מה דמשער בשיעורין דיליה לפי שכלו ומוחו, שעושה מצות ומעשים טובים מקודם ומהרהר בתשובה או לומד תורה קודם וכדומה שאר הכנה, והנה אם אחר כך עומד ומתפלל ויוכל להתפלל לפי שכלו בדחילו ורחימו אזי בוודאי מה טוב ומה נעים ואשריו שהיה המחשבה טובה והמעשה גם כן טוב, והגם שבעמדו להתפלל אחר כך אינו יכול להתפלל אף על פי כן הכל הולך אחר ראשית המחשבה".
הוה אומר, כיון שהכוונה היא ענין עיקרי במצוות, על כן מי שמכוון כראוי בעת הכנותיו לתפילה, אף אם בשעת התפילה עצמה אינו מצליח לכוון כל כך, הקב"ה מצרף את כוונתו הקודמת למעשה התפילה עצמה.
בספר אהבת יעקב (רבינוביץ, ח"ב מאמרים עמ' תקלו) הביא את דברי המאור ושמש הנ"ל, ודייק כן גם מלשון הפסוק 'תכין לבם – תקשיב אזנך' (תהילים י, יז), שהקב"ה מאזין ומקשיב ל'תכין לבם' היינו להכנות שהכינו עצמם לתפילה.
מספרים כי כעין סברא זו אמר הרמ"מ מקוצק לתלמידו ר' לייבל איגר שהתקרב אל אור החסידות, בתשובה לשאלתו מה ישיב לסבו – רבי עקיבא איגר – שבוודאי ישאלנו מדוע מאחרים החסידים את זמן התפילה, "הרי סבא שלך יודע את הדין שנפסק בחושן משפט, כי השוכר את הפועל לחטוב עצים והיה על הפועל לבטל חצי יום בהשחזת הקרדום, הריהו משלם לו בשביל היום כולו… מדוע התפלל החסיד באיחור זמן? לפני כן התעסק בלימוד, עמל עם עצמו וזיכך את מחשבותיו, אחר כך טבל במקווה, הרי חסיד איננו עומד להתפלל בלב ריקן… 'החסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום', והשחזת הגרזן, הקרדום או המשור, כדי לחטוב את העצים ביתר יעילות, גם השחזה זו עבודה היא בדיוק כחטיבת העצים עצמם" (אש תמיד, שוורצמן, עמ' מה. ספר רבי מנחם מנדל מקוצק, עמ' 90. דור דורשיו ומנהגיו עמ' 190 ובנסמן שם בשוה"ג).
עוד מסופר על האדמו"ר בעל הדברי חיים מצאנז שהיה נצרך לדבר עם בנו הרה"ק משינאווא, "ואמר לו שיכנס אליו בבוקר קודם התפילה, והוא ידע שמתפלל בשעה אחד עשר וכד' ונכנס אליו בשעה שמונה. וכשנכנס אמר אליו מרן הדברי חיים, 'הרי צויתי לך לבוא קודם התפילה, כעת אני כבר מתפלל!'" (גיליון בצילא דמהימנותא גיליון קכד, נד' בקובץ בחצרות החיים, צאנז, כט עמ' קמג). וכנראה התכוון לכך שההכנות לתפילה הן חלק מהתפילה עצמה.
על פי דבריהם, הנה להיסוד האמור לעיל שכיון שהתחיל התפילה באופן שיש שהות לסיימה בתוך זמנה, רשאי להמשיכה גם לאחר זמנה, יש לומר שכן הוא גם לעניין ההכנות לתפילה, שכל שהתחיל את ההכנות בזמן שהיה יכול לגמור התפילה בזמנה – יוכל להמשיכה גם אחר זמנה.
סיכום: גם ההכנות לתפילה נחשבות חלק מהתפילה.
יא. היסוד ההלכתי למנהג החסידים
על פי האמור יש לומר שעל זה סמכו החסידים להאריך בהכנות לתפילת שחרית ולהתפלל במתינות ובכוונה גם אם התפילה מתארכת טובא באופן שאמירת שמונה עשרה היא זמן רב אחר חצות, דכיון שהתחילו מוקדם יותר באמירת הקטעים שקודם שמונה עשרה ואפילו רק בהכנות לתפילה, וכיון שההתחלה היתה בשעה שהיו יכולים לסיים שמונה עשרה קודם סוף הזמן, הכל הולך אחר ההתחלה, ורשאים לכתחילה לסיים גם מאוחר יותר.
כאן המקום להעתיק כמה מלשונות הרבי במכתביו המובאים בשולחן מנחם (ח"א עמ' קסו-קסז) אודות מנהג החסידים המאריכים בתפילתם אפילו אחר חצות היום: "ובכל אופן לא יתחיל תפלתו אחר חצות"; "כמובן שאין זה דומה אם מתחילים בעוד מועד ומתפללים כל העת אלא שבדרך ממילא מגיעים לברוך שאמר בחצות, דאז על כל פנים עסקו בענין התפלה וההכנה לזה מקודם"; "ושאני אם מתחילים במוקדם ומאריכים בתפלה. ומה טוב להתחיל עם הציבור לערך, ומברוך שאמר ואילך לאחר גמר תפלת הצבור".
מבואר מדבריו שיסוד ההיתר עליו סומכים החסידים במנהגם, איננו הדעה המובאת לעיל אות ז' שבדיעבד זמן התפילה הוא כל היום, אלא היסוד הוא שהכל הולך אחר ההתחלה, ובדבריו מבואר שגם קטעי התפילה שקודם שמונה עשרה ואפילו ההכנות לתפילה נחשבים "התחלה".
ולעיל נתבאר שכאשר "ההתחלה" היתה בשעה שהיתה שהות לסיים הכל בתוך הזמן, יש לומר שהדבר עולה בקנה אחד גם עם דברי הרשב"ם ותרומת הדשן והבית יוסף ושו"ע אדה"ז.
