הנידון: פיצויי פיטורין וגרם מניעת רווח
בין: צד א'.
ובין: צד ב'.
העובדות:
- ב-01/01 חתמו הצדדים על הסכם עבודה בו צד א' עובד כאיש מכירות ואחראי מחלקת בתי הכנסת עבור צד ב'. הוסכם (ראה 'הסכם עבודה אישי' סעיף 7) כי שכרו של צד א' יעמוד ע"ס 6,000 ₪ לחודש ויתחלק ל-2 חלקים: משכורת בסיס 2,500 ₪ תמורת שעות עבודה במשרד. 3,500 ₪ עבור מכירות וטרחה שנעשים מחוץ לשעות העבודה במשרד. בנוסף לזה בונוסים בהתאם לכמות המכירות ושביעות רצון המעסיק.
- ב-10/04 הודיעו צד ב' לצד א' כי העסקתו תסתיים בעוד 60 יום, כלומר ב-10/06. צד א' עבד עבור צד ב' עד היום המוסכם.
- צד ב' שילם לצד א' את שכרו עד ה-31/05. צד ב' לא שילם לצד א' את שכרו עבור 10 הימים הנוספים בחודש ה-06.
טענות הצדדים והכרעת בית הדין:
- תביעה:
צד א' תובע שכר עבור 10 הימים שעבד בחודש ה-06 (סה"כ 2,000 ₪). כמו כן צד א' תובע כי יפקידו עבורו סך 975 ₪ עבור קופת גמל.
צד ב' מודה כי מגיע לצד א' שכר עבור ימים אלה, ואף את ההפקדות הנדרשות לקופת הגמל, אלא שהמתין בתשלום זה עד להכרעה בדין תורה.
הכרעה:
כיון שצד ב' מודה לדרישת צד א', עליו להעביר לו סך 2,000 ₪ ולהפריש סך 975 ₪ לקופת הגמל בתוך שלושים יום מיום מתן פסק דין זה.
- תביעה:
צד א' תובע פיצויי-פיטורין עבור תקופת עבודתו בסך 1,806 ₪, ואף דורש שיפרישו עבורו לקרן פנסיה כמקובל.
צד ב' דוחה את דרישתו של צד א' לפיצויי פיטורין בשתי טענות –
- אין לראות את הפסקת עבודתו של צד א' כפיטורין כיון שהעסק נסגר. פיטורין הם דווקא כאשר המעסיק מפטר את העובד ומכניס במקומו עובד אחר, אך כשהעסק נסגר אין לראות בהפסקת העסקת העובדים כפיטוריהם.
- גם אם יש לראות את הפסקת העסקתו של צד א' כפיטורין, הרי שהפיצויים כבר שולמו לו במהלך החודשיים שחלפו מההודעה על הפיטורין עד לפיטורין בפועל. שכן על פי החוזה שכרו של צד א' התחלק ל-2 (ראה לעיל סעיף א) חלקים. הא' (2,500) עבור העבודה המשרדית, הב' (3,500) עבור המכירות. כיון שעבודת המכירות אינה קצובה ואינה נמדדת בשעות, כמו העבודה המשרדית, ברור שחלק זה של המשכורת מוגדר כ'בונוס' ולא כשכר-בסיס, על כן, מרגע ההודעה על סגירת העסק והפיטורין, לא היה צורך בעבודת המכירות (וצד א' אכן לא ביצע אותה), ועל כן לא מגיע לצד א' חלק זה של השכר.
למרות האמור, צד ב' שילם לצד א' גם את החלק השני במשכורתו, מתוך מטרה שלא לריב עם צד א' במהלך סגירת העסק, כשכוונתו המפורשת היתה שבתשלומים אלה הוא פורע את חובו עבור פיצויי-פיטורין שאולי מגיעים לצד א'. על פי זה, צד ב' כבר שילם לצד א' סך 7,000 ₪ ויש להחשיב סך זה כתשלום פיצויי פיטורין, בהנחה שצד א' זכאי להם.
הכרעה:
בנוגע לטענה 1 של צד ב': ב"חוק פיצויי-פיטורים" תשכ"ג (1963) סעיף 4 נפסק כי "עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת רגל של מעסיקו, ובתאגיד – פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר". כלומר, החוק קובע כי סיום העסקה מחמת סגירת העסק נחשב כפיטורין המזכים את העובד בפיצויים.
הפוסקים האחרונים כתבו כי חוק שנהגו בו בפועל נחשב כ'מנהג המדינה' (ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קכו. הישר והטוב ח"י עמ' קא-ב) ויש לנהוג לפיו (חו"מ סי' שלא), ואף בנידוננו הצדדים השתתפו על דעת המנהג. על כן טענתו של צד ב' שלא לראות את הפסקת העסקתו של צד א' כפיטורין נדחית.
בנוגע לטענה 2 של צד ב': ההנחה הבסיסית לפיה ברור שחלק המשכורת שיועד עבור עבודת המכירות נחשב כ'בונוס' ואיננו שכר-בסיס מחמת שעבודה זו אינה קצובה ומדודה בשעות – אינה נכונה, מפני שכך הוא מנהג עבודה זו, שאין לה הגדרת שעות מסוימת והעובד מתעסק בדברים שלתועלת העסק גם בשעות שאינן מדודות. כיון שכך אין מקום להחשיב זאת כבונוס לשכר.
בנוסף לזה, ב'הסכם עבודה אישי' סעיף 7.1 נכתב בזה הלשון, "תמורת עבודתו שילם המעסיק לעובד שכר ברוטו בסך 6,000 ₪ לחודש עבודה קלינדרי (להלן: "המשכורת")." כשבסעיפים הבאים (7.2,7.3,7.4) מפורטים כל חלקי המשכורת. רק מסעיף 7.7 נדון תשלום 'בונוס' בנוסף לשכר הבסיס. מסדר סעיפי ההסכם מוכח בבירור כי רק סעיף 7.7 ואילך עוסק אודות בונוסים, וכל הסעיפים שלפניו דנים בשכר-בסיס, ואם כן ברור מאד מסדר ולשון ההסכם שהחלק השני של המשכורת (3500 ₪) עבור המכירות הוא משכורת ולא בונוס, ואין מקום לטענת צד ב' –
[יש לציין את הכלל ההלכתי שמדקדקים מאוד בלשון השטר, ודנים על פי דקדוק לשונו – ראה שו"ע חו"מ סי' סא סט"ו: "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון". ובשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' מא) הביא מדברי התוספות "שיש לדקדק בלשון השטר יותר מבלשון המשנה" (וראה שו"ת דברי ריבות סי' רעט], בנידון דידן אין צורך בדקדוק לשון השטר מפני שהדברים מפורשים בו, כנזכר לעיל].
- תביעה:
צד א' תובע פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות אי הנפקת טופס 161 והעיכוב בתשלומים המגיעים לו בסעיפים ד-ה. כמו כן צד א' תובע את מניעת-הרווח שנגרמה לו על ידי העיכוב בהפקדת הכספים לקופת הגמל.
הכרעה:
בענין נזקי גרמא בעיכוב משכורת, מניעת דמי אבטלה ומניעת ריווח עיכוב הפקדה, יש להחשיבם כמניעת רווח. בשלחן ערוך חושן משפט סי' שלג ס"א דן גבי חיובו של בעל הבית או פועל בהפסד שנגרם מחמת שחזר בו מהתחייבותו והיינו מניעת ריוח. בקצות החושן, ס"ק ב, כתב שכשההפסד הוא בממון בלבד (ולא בגוף) פטור הגורם את הנזק גם כשברי היזיקו, וכן משמע מהנתיבות בס"ק ג, שער המשפט סי' שיב, שו"ת ישועות מלכו, חו"מ סי' כב. אולם בשו"ת חות יאיר סי' קנא כתב שאם ברי היזקו חייב גם במניעת ריוח, וכן פסק בפלפולא חריפתא, בבא מציעא, פ"ו סי' ב אות ד, ובערוך השלחן סי' רצב ס"כ, שו"ת אמרי יושר, ח"א סי' קמט, ח"ב סי' לג.
בנידון דידן מדובר בתביעת מניעת-רווח שנגרמה מחמת עיכוב בתשלומים וההפקדות – כיון שמיירי במחלוקת, כתבו האחרונים שיכול המוחזק לומר 'קים לי' כהקצות ודעימיה ואינו צריך לשלם לצד א'.
כך פסקו בפסקי דין ירושלים, ח"ח עמ' קסב-ג. קובץ מקבציאל, גיליון יד עמ' קצט [ראה אמרי משפט ח"א סי' לה סעיף יא ואילך].
וכן העלו למעשה בנידון כעין-זה בפסקי דין ירושלים (שם, עמ' רנה), וזה לשונם: "אי מסירת תלושי משכורת לעובד או אי רישום מלא בתלושי המשכורת וממילא היה התשלום לביטוח הלאומי רק עבור השכר הרשום בתלוש, שכתוצאה מכך מפסיד העובד בגימלת האבטלה שמקבל מהביטוח הלאומי כיון שהביטוח משלם לפי מה ששילמו לו בזמן העבודה, אינו אלא מניעת הרווח שהוא גרמא בנזיקין שאין דנים בדיני אדם".
ואמנם, המזיק בגרמא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אולם גם החיוב בדיני שמים הוא רק כשהמזיק התכוון להזיק [ראה בית הבחירה, מאירי, בבא קמא נו, א ומנחת פיתים על הגמרא שם. שו"ת מהרי"ט, ח"א סימן צה]. בנדון דידן צד ב' עיכב את התשלומים שלא מתוך כוונה לגרום נזק לצד א' אלא מחמת שחשב שהצדק עימו, ועל כן אין מקום לחייבו גם בדיני שמים.
פסק דין
- צד ב' יעביר לצד א' סך 2,000 ₪ שכר, בתוך שלושים יום מיום מתן פסק דין זה.
- צד ב' יעביר לצד א' סך 1,806 ₪ פיצויי-פיטורין, בתוך שלושים יום מיום מתן פסק דין זה ואף יפריש לקרן פנסיה בהתאם לקביעת רואה החשבון.
- צד ב' אינו צריך לפצות את צד א' בגין תגמולים שנמנעו ממנו בעקבות עיכוב השכר עד היום.