להיות גבאי זה תפקיד מאתגר.
זה לשמש כאיש תחזוקה,
מלצר, מזכיר, מנקה וגם פסיכולוג…
כזה שמכריז 'משיב הרוח ומוריד הגשם'
ומתכוון למצב הרוח של המתפללים,
וגם לכוון את משב הרוח של המזגנים
כרצון איש ואיש (אין סיכוי!!!)
והכי חשוב,
לדעת את מי לכבד לגשת לעמוד התפילה,
ומתי לכבד את הציבור ולהניא
חזן בעל קול-עורב מלהנעים עבורו –
ורק עבורו את התפילה,
עליות לתורה, ובטח שכחנו
עוד מטלה או שתיים.
חודש החגים הוא זמן שאני אוהב במיוחד.
מעבר להתרגשות בפתחה של שנה חדשה,
יש הרבה עבודה מהנה, אותי בכל אופן.
לכוון את שעוני-השבת
לשעות התפילה בימים הנוראים,
לסגור מבעוד מועד עם חזן איכותי
שידע לעורר את לב הציבור לאבינו שבשמים,
ולוודא שאף גורם זר לא הִרבה עמו במצלצלים
והטה את ליבו אחריו.
להשיג את המאפים הכי טובים למוצאי יום כיפור,
ואיך שכחתי?!
למכור את העליות בבית הכנסת.
בחגים זו הרגשה אחרת לגמרי,
הלבבות פתוחים, ואצל עם סגולה
גם הארנקים לא נשארים אדישים.
השיא הוא במכירת 'מפטיר יונה'
של מנחת יום הכיפורים.
איכשהו, ההבטחה לעשירות
מציתה את לבם של רבים,
וכל שנה המתפללים עטים על הזכות,
ומשלמים עליה כמובן טבין ותקילין.
אצלנו מוכרים את המפטיר
לפני תחילת 'כל נדרי'.
"כעת נמכור את מפטיר יונה"!
הכרזתי בהתרגשות.
ההרגשה כמו במכירה פומבית
על חפץ יקר במיוחד.
הפעם, הופתעתי לראות את ר' שמואל
בין המתמודדים.
ר' שמואל הוא יהודי יקר ממתפללי בית הכנסת,
שבדרך כלל אינו מנסה להתמודד ברכישות.
איני מכיר אותו מספיק בשביל לדעת
אם זה מפני שאין הפרוטה מצויה בכיסו
(גם לא בשבת, כמובן),
או שפשוט הוא לא זכה לראות
בכך עניין חשוב שכדאי להשקיע בו.
פתאום ר' שמואל החל להשתתף
"שלושת אלפים",
"שלושת אלפים שבע מאות ושבעים",
"חמשת אלפים",
חמשת אלפים ומאתיים",
הסכומים החלו לטפס כלפי מעלה
ואני קולט שר' שמואל לא מתכוון לוותר.
"שבעת אלפים ומאתיים פעם ראשונה…
שבעת אלפים ומאתיים פעם ש-ל-י-ש-י-ת, זכה!"
כמה שניות של שקט,
והיהודי שרכש את פתיחת הארון לכל נדרי
ניגש לארון, "אור זרוע לצדיק…
על דעת…
כל נדרי"…
בבוקר, עם הגיעי לבית הכנסת,
הפתיע אותי ר' שמואל ואמר:
"לא נעים לי, אבל אני מבטל את רכישת ה'מפטיר יונה'".
לא יכולתי להסתיר את פליאתי.
אדם שאתמול היה כה להוט
לקנות את העלייה היקרה,
עד ש'הפיל' את כל המתמודדים, חוזר בו?!
"מה קרה"? שאלתי.
"תראה", ענה בשפל קול,
"האמת היא שלא שאלתי
את זוגתי טרם הרכישה.
כשהיא שמעה על הסכום ה'מופקע', כהגדרתה,
בו קניתי את העליה,
היא דרשה בתוקף שאבטל את המקח.
היא לא הסכימה איתי
שזה יכול להיות כלי לברכה.
אז אני נאלץ למשוך את ידיי מהעניין",
האכזבה ניכרה על פניו.
רציתי לומר לו שהעלייה הזו
אמורה דווקא להיות כלי מצוין לברכה,
אבל ביום כיפור לא רציתי להיכנס לוויכוח,
מה גם שאי-הנעימות ניכרה היטב על פניו
של ר' שמואל.
השבתי לו: "תראה, לא השארת לי ברירה,
אנסה לעשות מכירה חוזרת רק לעליה הזו,
לפני קריאת התורה ונראה איך ילך".
לפני הקריאה בתורה הכרזתי,
כי חלה טעות במכירת 'מפטיר יונה' אמש,
וכעת נערוך מכירה חוזרת.
למרות הצום, הצבע חזר ללחייהם
של חלק מהמתפללים, אלה שניסו להתמודד
אתמול ונאלצו לפרוש כשר' שמואל לא הניח להם.
"שלושת אלפים וחמש מאות שקלים. זכה!"
הכרזתי, תוך שאיני מצליח להסתיר את
אכזבתי מהרף שאליו הגיעו המתמודדים היום.
השתדלתי להתרכז בחזרת הש"ץ,
"כי הוא נורא ואיום קדוש",
סלסל קולו של החזן,
ואני ניסיתי להתחזק באמונה
שזה לא באמת משנה כמה אלפים
לכאן או לכאן… או שכן.
לאחר צאת הצום,
המתפללים נהנו מהעוגות הטריות, יחסית,
ומהשתיה הקלה שהשיבה את נפשם,
הזדרזתי לארגן את כל הדרוש בבית הכנסת,
וחזרתי לביתי מותש, כשביתי הגישה לי
קפה מהביל והזכירה שהקישוטים
לסוכה מוכנים כבר ליד הדלת.
"נו, איך היו התפילות"?
שאלה אישתי,
מצפה שאספר לה איך כולם התרגשו.
"היה יפה, תודה לה'" וזהו.
פתאום נזכרתי בסיפור שהיה עם המפטיר.
שיתפתי אותה, בלי שמות כמובן.
לא חסר לי שהיא תפטפט על כך
עם חברותיה בגינה.
מספיק בושות ספג ר' שמואל היום,
אין צורך שהדברים יהדהדו
גם לעזרת הנשים.
היא הגיבה: "וואיי, נראה לי צריך לדרוש ממנו
את ההפרש במכירות"!
"האמת, שעלתה לי מחשבה כזו
אבל נראה לי זה לא הוגן
כיון שבפועל הוא לא קיבל שום עליה
כך שאין לו על מה לשלם,
אלא אם כן אחשיב את הבזיונות
שהוא קיבל היום במנה גדושה
וזה בחלט יכול להבטיח לו גמר חתימה טובה"…
"אבל שלושת אלפים ושבע מאות שקלים
שקופת בית הכנסת הפסידה אינו עניין
של מה בכך", הוסיפה זוגתי
מבלי להבחין איך הטון שלה מטפס
כמעט כמו המכירות בבית הכנסת.
"אתה בעצמך אמרת לי
שהמכירות של הימים האלה הם
החלק הארי בהכנסות בית הכנסת כל השנה".
"נכון", הסכמתי איתה.
"אבל אין לי מה לעשות כרגע,
אולי אם הייתי מספיק תקיף
הייתי מתווכח איתו על זה לפני כן".
"הייתי מציעה שתבדוק את זה לעומק".
"אחשוב על כך" עניתי.
שנינו ידענו שכנראה לא אמצא
את העוז הנפשי לפנות אל הרב,
מהחשש שמא הרב יאמר לי שעליי לדרוש
זאת מר' שמואל.
עברתי לסדר היום,
בנוסף לסוכה הפרטית וארבעת המינים
יש את ארגון בית הכנסת, בניית הסוכה
ועוד כמה פינישים.
המפנה הגיע מכיוון בלתי צפוי.
במהלך חול המועד דיבר אחד הרבנים
בין מנחה לערבית על איסור 'בל תאחר' בנדרים,
והחיוב לשלם נדרים לבית הכנסת מיד
או לפחות עד שיחלפו שלשה חגים
והסביר את הדעות באופן ספירת
שלושת החגים שאחריהם עוברים ב'בל תאחר'.
לאחר הדרשה ראיתי בזווית העין
את ר' שמואל ניגש לדבר עם הרב.
התלבטתי בתוך עצמי אולי דבריו
של הרב עוררו את ר' שמואל לחשוב
על הנהגתו ביום הכיפורים האחרון.
לא נותר לי זמן רב לחשוב,
כיון שר' שמואל ניגש אלי מיד
כשסיים לשוחח עם הרב,
"תקשיב, הרב אמר לי שאני חייב לשלם
את ההפרש לקופת בית הכנסת,
אעשה זאת בתשלומים של 500 ₪
בחודשים הקרובים".
האמת שהופתעתי.
"אתה יכול לסכם לי בבקשה
מה אמר לך הרב?!
אני רוצה לדעת בשביל המקרים הבאים",
הסברתי.
"כשאדם סיכם לרכוש מוצר
והמוכר החליט לחזור בו ולא לספק את הסחורה –
המקח מתבטל.
אך כשמדובר ברכישות של עליות,
זה לא מקח וממכר רגיל,
וכל התחייבות כמוה כנדר
כך שהמתחייב אינו יכול לחזור בו".
"לכן אני צריך לשלם מה שהפסידה
קופת בית הכנסת
בעקבות מה שחזרתי בי",
סיכם ר' שמואל בשלווה.
ברגעים האלה ממש קינאתי בו,
הלוואי שאני אצליח לקבל על עצמי
את פסיקות ההלכה בצורה כזו
גם כשהדבר אומר שעליי להיפרד
מסכומי כסף גדולים ואחרי שספגתי
בושות מהמתפללים ביום הכיפורים.
הגיע חג שמחת תורה.
גם כאן במכירת העליות
המתח מטפס לגבהים,
מי יוכתר כחתן תורה
ומי יזכה להיות חתן בראשית.
כשהכרזתי "חתן בראשית",
הופתעתי לראות את ר' שמואל
מנסה שוב להתמודד.
העפתי אליו מבט שואל,
וראיתי שכמוני עשו חבר'ה נוספים.
הוא השיב לי בקריצה
כאומר 'הכל בסדר'.
הבנתי שכנראה החצי השני שלו
נתנה את האישור להשתתף במכירה היקרה.
כשסלסלתי בקולי
"מרשות מרומם על כל ברכה ושירה…
יעמוד ר' שמואל ב"ר משה…"
לחצתי את ידו של ר' שמואל
תוך כדי הבלעת לחישת 'מזל טוב' לבבית.
לפני מוסף פנה אלי ר' שמואל בהתרגשות וסיפר:
"לא אמרתי לך בחול המועד,
אבל הרב הסביר לי שהסגולה של 'מפטיר יונה'
היא לא למי שעלה אלא למי ששילם עליה,
ולכן גם כהן יכול להתמודד על רכישת המפטיר
אף אם אינו יכול לעלות בעצמו לקריאה זו.
לא תאמין, אבל הקדוש ברוך הוא
מצרף מחשבה טובה למעשה.
עצם זה שהתחייבתי לשלם –
כבר פתח עבורי את צינור השפע.
בהושענא רבה
קיבלנו הודעה מרשות המיסים
כי מבדיקה שערכו מתברר שאנחנו
זכאים להחזר מס של למעלה
מעשרת אלפים שקלים!"
"לא יכול להיות", הגבתי באינסטינקט.
"הם יודעים רק לקחת".
"זה נכון" השיב ר' שמואל,
"אבל כשיודעים להשקיע במקומות הנכונים
זה מיישר את הראש גם לפקידים שלהם"…
מקורות:
שו"ע יו"ד סי' רנז ס"ג, חשוקי חמד בכורות עמ' תערב
