מטבעות מעופפות
"אבא! מתי אנחנו כבר מגיעים?" שאל הקטן שלי בפעם המי-יודע-כמה.
הבטחתי לילדים יום מרענן בבריכה העירונית, ואחרי שפיניתי לעצמי אחר הצהרים והתארגנות מוקדמת עם כל הבנים, עמדנו סוף-סוף בכניסה.
כשהתקרבנו לדלפק המכירות, שמתי לב שמשהו אינו כשורה.
"אין מקום, הבריכה בתפוסה מלאה!" קרא הפקיד שמאחורי הזכוכית בקול עצבני, מבלי להרים את עיניו.
נזכרתי בחזות החרדית שלי, ומשהו בלב גרם לי לחמיצות. לא ידעתי אם זו התחושה שלי או שזו האמת. 'הנה, עוד מישהו שמושפע מההסתה בתקשורת נגד החרדים, ומחליט שלא בא לו לראות משפחות כמונו בבריכה שלו'.
החלטתי שאני לא מוותר כל כך מהר. התקדמתי לקו הקופה, שלפתי חופן מכובד של מטבעות של עשרה שקלים — דמי הכניסה עבורי ועבור הילדים — והנחתי אותם ברעש על הדלפק.
"תבדוק שוב, בבקשה. אולי בכל זאת יש מקום? באנו מרחוק, הילדים מחכים".
הפקיד, שהיה נראה מתוח כקפיץ, הרים אלי עיניים זועמות. "אמרתי לך שאין מקום!" הוא זעף.
"אני לא קופת צדקה" הוסיף כמעט בצעקה, תוך שהוא מעיף בידו את ערימת המטבעות שלי אל מעבר לגדר, הישר אל תוך המדשאה הסמוכה לדוכן.
הילדים נבהלו. המטבעות התפזרו לכל עבר, 'כאילו בלעה אותם האדמה', הרהרתי.
התכופפתי והתחלתי ללקט את המטבעות אחת אחת, מנסה להציל את כספי.
חשתי על בשרי את העלבון, וחשבתי מיד על מעלתם של 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים'. אוי, כמה שזה קשה!
התאפקתי ולא הגבתי כלום. התפללתי בלבי על קרובת-משפחתי הממתינה שנים ארוכות לילדים. שמעתי פעם שתפילה בזמן של הבלגה על ביזיון, בוקעת רקיעים.
אל תדון את חברך
תוך כדי שאני מחפש בדשא, שמתי לב שהפקיד ממשיך לדבר באותו טון תוקפני ואומר "אין מקום" גם לקבוצת נערים שלפי חזותם לא היו נראים דתיים. נרגעתי מעט מהמחשבה שמדובר בעניין אישי, אך חשתי כי העלבון על הגסות שנהג בי – עדיין צורב את עור פני.
בעודי אוסף את המטבעות, הגיע למקום גבר כבן ארבעים, עם כיפה לראשו, שהתברר כבעל המקום ומנהל הבריכה. הוא הבחין במתרחש. ראיתי אותו ניגש אל הפקיד ולפי תנועות ידיו נראה שנזף בו. בעדינות מידי, לטעמי לפחות.
לאחר מכן הוא פנה אלי בשקט וביקש ממני להתלוות אליו הצידה, הרחק מאוזניהם של הילדים.
"אני מתנצל מעומק הלב על מה שחווית כאן, זה לגמרי לא בסדר מצידנו. ולהנהגה שלו", אמר בצדדו את פניו לכיוון הדלפק, "אין שום הצדקה. אבל שתבין שיש לכך רקע מורכב מאוד. ממש הבוקר הוא שיתף אותי שקיבל תוצאה קשה בבדיקות הביופסיה של בתו הקטנה. התברר שיש בגופה מחלה ממארת, ה' ישמור, שעוד לא יודעים עד כמה התפשטה. הוא פשוט מרוסק רגשית ואיבד שליטה על עצמו. זה לא משהו שקשור אליך. אני לא רוצה להעיק עליו כרגע ולדרוש ממנו דין וחשבון. תגיד לי בבקשה, כמה כסף נזרק ולא הצלחת למצוא בדשא? אני אשלם לך הכל מכיסי".
נותרתי המום כמה רגעים מאצילות הנפש של בעל הבריכה שלקח אחריות אישית – גם הרגיע אותי, ושילם את מה שנחסר ממני, וגם הצליח להתייחס בצורה טובה לעובד שלו, שהתנהג בצורה בלתי ראויה בגלל מצבו הרגשי הקשה.
מאושש יותר, לקחתי את הילדים לגלידריה כפיצוי, כשכל הדרך אנחנו מדברים על החשיבות של ציווי חז"ל 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'.
"על לימוד זכות כזה לא הייתי חושב אף פעם" אמר הקטן שנדנד לי בהתחלה, בתום ויושרה השמורים רק לילדים קטנים.
מנהל הבריכה מתעניין
חלפו שבועיים. החלטנו לנסות את מזלנו שוב. הפעם הגענו בשעה מוקדמת יותר. להפתעתי, אותו פקיד ישב בקופה, פניו היו רגועות בהרבה, והוא קיבל אותנו באדיבות. נראה היה ששכח לגמרי מהתקרית הקודמת.
נכנסנו לבריכה. המים היו חמימים, שחיתי להנאתי תוך שהילדים משתעשעים ברדודים. אחרי חמש פעמים שחציתי את הבריכה מקצה לקצה, נעצרתי לנוח על שפת הבריכה. להפתעתי ראיתי לצידי את מנהל הבריכה בכבודו ובעצמו, שלקח לעצמו כמה דקות של הפוגה מניהול הבריכה ונכנס בעצמו למים. החלפנו חיוכים, והתפתחה בינינו שיחה ידידותית.
"תגיד לי", פנה אלי המנהל, "אתה נראה רב, איש שלומד תורה. מלפני שבועיים מנקרת לי השאלה הזו בראש: מעניין אותי מה אומרת על זה התורה. אני שילמתי לך אז, מתוך הכלל-העסקי שהלקוח תמיד צודק. היה חשוב לי שלא תצא מכאן עם תחושה רעה. אבל מבחינה הלכתית יבשה – האם הייתי חייב לשלם לך על נזק שהעובד שלי עשה מתוך עצבים"?
חייכתי והסברתי לו שאני יהודי פשוט שעובד למחייתו, לא 'רב' ואפילו לא סתם 'תלמיד חכם' ברמה הנדרשת כדי להכריע בסוגיות שכאלה. "מהידע המועט שלי, אני יכול לומר לך שנראה לי שיהיה קשה לחייב אותך על פי תורה לשלם על נזק שעשה עובד שלך על דעת עצמו. השאלה המעניינת באמת היא, האם העובד עצמו, אילו היינו תובעים אותו בדין תורה, היה חייב לשלם על המטבעות שאבדו בדשא".
"הממ… מעניין מה שאתה אומר, אשמח אם תוכל לבדוק את זה לעומק" אמר, ופנה לצלול בעומק המים.
אחרי שעתיים נפרדנו בידידות, "תבוא שוב, כן"? אמר המנהל, "ואם תביא לי גם תשובה – כרטיס אחד על חשבוני" הוסיף בנדיבות.
מדוע הפקיד חייב
בשבת לאחר הסעודה, התחלתי לדפדף בשלחן ערוך, מחפש היכן יכול להיות מענה כלשהו לסוגיה דומה לשלי. לא הצלחתי למצוא אף השקה למקרה שלנו, הבנתי שכנראה צדקתי בדברי למנהל הבריכה. כדי להציע פתרונות לבעיות הלכתיות מהמציאות צריך לדעת לשחות בים התורה. שחייה בבריכה – מסתבר, איננה הפתרון.
יצאתי לבית הכנסת. שיערתי שאמצא שם אחד מהלמדנים שבקהילה, באמצעותו אוכל למצוא פתרון לשאלתי, ואולי גם לקבל כרטיס חינמי.
פגשתי שם את ר' דוד. הוא אברך כולל רציני, רואים עליו שהעיסוק המרכזי בחייו הוא לימוד התורה, 'תורתו אומנותו' חלף בראשי הביטוי. אולי לא בדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, אך בוודאי יותר ממני.
סיפרתי לו בקצרה את קורותיי בבריכה לפני שבועיים, הוא חייך ואמר שדווקא זה מזכיר לו ט"ז מפורש.
"אה, בטח" אמרתי כאילו אני מבין לְמה הוא מתכוון, למרות שלא-ממש ידעתי.
"רבי דוד סגל, בעל הטורי זהב, מספר על יהודי שניסה לשכנע את חברו למכור לו חפץ מסויים", התחיל ר' דוד להסביר.
"זה ממש עבירה של 'לא תחמוד'" הערתי בידענות. ר' דוד הנהן בהסכמה.
"אחרי שהשכנועים לא הועילו, הוציא המשכנע סכום כסף מכיסו והניח לפני בעל החפץ. עכשיו כשהכסף מול העיניים אולי ישתכנע וימכור, חשב הרוכש הפוטנציאלי. בעל החפץ, נקרא לו שמעון לצורך העניין, התעצבן והעיף את הכסף לרצפה, וחלקו אבד. הט"ז פסק ששמעון פטור מלשלם על הכסף שהעיף" (חו"מ סי' שפד).
"וואו, זה ממש הסיפור שלי" קטעתי את ר' דוד בחוסר נימוס.
"וגם לך קוראים ר' דוד בדיוק כמו הט"ז" המשכתי בחוסר טקט.
ר' דוד התעלם מההערות שלי והמשיך: "הט"ז מוכיח את דבריו ממקרה של אדם שהכניס רכוש לבית חבירו ללא רשות. על פי הלכה, בעל הבית אינו רשאי להזיק את הרכוש, אך רשאי להוציאו מן הבית גם אם כתוצאה מכך הרכוש ייפסד (שו"ע חו"מ סי' שעח ס"ו). הוכחה נוספת מביא הט"ז ממקרה של איש שנתן כסף לאישה ואמר לה 'התקדשתי לי בו'. הגמרא אומרת שאם היא אינה חפצה בכך, מותר לה להשליך את הכסף מידיה (קידושין יג, א). משמע שגם אם הכסף יאבד כתוצאה מכך, אין זה באחריותה".
"אבל יש הבדל. שם מדובר ברכוש שאובד מאליו כתוצאה מהוצאתו החוצה או מהשלכתו לקרקע. אבל כולם מודים שאם המסרב השליך את הרכוש לים, יש לחייבו על כך, כי זה נחשב הפסד בידיים (תוספות רי"ד קידושין יב, ב). כך גם במקרה שלנו, השלכת מטבעות קטנות לשטח של דשא ועשבייה, כמוה כאיבוד בידיים, ועל איבוד בידיים חייבים". סיים ר' דוד תוך שהוא תוקע את עיניו בספר שלפניו.
הודיתי לו. התלבטתי אם אני צריך לשתף אותו שבזכותו אקבל כרטיס חינם לבריכה. האמת, לא הייתי בטוח שמנהל הבריכה יעמוד במילתו, כך שלא אמרתי כלום לר' דוד.
כשהגעתי לבריכה בשבוע שלאחר מכן, חיפשתי את המנהל ושיתפתי אותו במסקנת העיון ההלכתי.
"אשריך שהשלמת לי את הכסף שאבד", אמרתי לו, "כי מבחינת הדין, אתה כבעל הבית אכן היית פטור לחלוטין. אבל הפקיד שלך – היה חייב לשלם על כל שקל שלא נמצא בדשא. למרות המצב הרגשי הקשה שלו, ההלכה קובעת ש'אדם מועד לעולם', וגם בשעת כעס ותסכול, אין היתר להשליך ממון של אחרים לאיבוד". הוא הנהן בתודה, תוך שהוא ניגש אל המחשב שבדלפק והדפיס כרטיס-כניסה. "קח לך" אמר לי בהושיטו שני כרטיסי כניסה, "אחד כפיצוי על הצער שנגרם לך, והשני על התורה שזכיתי ללמוד באמצעותך"…
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
