"תתעודד יענקי", אמר לי מנשה, "עוד חצי שעה עלות השחר". "א-ה-ה-ה", פיהקתי פיהוק גדול. היה טוב ללמוד כל הלילה, אבל באמת עייפים כבר. ליל חג שבועות הוא הזדמנות לבחורי הישיבה להראות את כוחם בלימוד רציף כל הלילה.
בדיוק שקלתי האם לקום להתרענן קצת עם קפה או לעשות קצת הליכה כדי להתעורר. הייתי עייף מכדי להחליט, אז בינתיים השענתי את הראש אחורה על הידיים ועצמתי את העיניים 'לרגע'.
טפיחה על הכתף הבהילה אותי. "אתה רוצה להתחיל כבר ברכות השחר"? "מה, רגע, כבר 'עלות השחר'? ברצינות, נרדמתי"?
רצף השאלות המבולבלות היה כנראה מצחיק למדי, כי המבט של מנשה נראה משועשע. "תירגע יענקי", הוא אמר, "לא נורא, נרדמת אחרי עלות השחר הראשון", והוסיף קריצה.
"אז עכשיו כבר עלות השחר לדעה השניה אני מבין". התמתחתי, והצטרפתי לבחורים האחרונים שיצאו מבית המדרש.
פתאום תפסתי את הראש, ונזכרתי בתפקיד הקבוע שלי. פעם ראשונה שאצטרך לעשות אותו בשעה כזו. כשחיפשו בחור שיאסוף את ספרי הלימוד ויחזירם למקומם בסיום כל יום תמורת תשלום סמלי – קפצתי על ההזדמנות. הורי אינם משופעים בכסף. ב"ה אני משתדל להודות על מה שיש, אבל תוספת הכנסה לא מזיקה. דמי כיס של 400 ש"ח בחודש זה בהחלט סכום יפה לבחור בגילי, ולעיתים אפשר אפילו לחסוך ממנו.
ככה, 'בזכות' הרגלי הסדר הירודים של הבחורים, אני מרוויח קצת. אמנם זה דורש ממני מאמץ עקבי, אבל בסופו של דבר אני נהנה מזה.
כשהעפתי מבט לכיוון שולחנות הלימוד – עיני חשכו מכמויות הספרים שנערמו שם. "חכמה גדולה ללמוד ולהביא עוד ספר ועוד ספר ובסוף להשאיר הכל ככה", חשבתי לעצמי. "אבל טוב, מה לעשות, זה בדיוק התפקיד שלי, ולפחות זה בחפצי קדושה".
כעת כשהייתי כל כך עייף, חשבתי שיהיה טוב יותר אם אטבול קודם במקווה, אומר ברכות השחר, ורק אחרי טעימה מרעננת אלך להחזיר את כמויות הספרים למקומם. "לפחות אצלנו לא מתפללים מיד ותיקין אלא הולכים קודם לישון לכמה שעות, כך הספרים לא יציקו בינתיים לאף אחד".
לאחר כחצי שעה הייתי שוב בהיכל הלימוד, קצת יותר רענן, נחוש להשיב את הסדר על כנו.
התחלתי במרץ לערום ספרים ולשנע אותם למדפים. בתחילה לקחתי 8 ספרים בכל פעם, אך כשראיתי את הערמות המחכות לי – התחלתי להרים 10-12 ספרים בבת אחת. אמנם זה קצת יותר כבד, אבל נזכרתי בפתגמים – "אם אתה רוצה אתה יכול", ו"אין דבר העומד בפני הרצון". כך המשכתי במשנה-מרץ, וגם בתוספת זהירות כמובן. בכל אופן אלו ספרים שנקנו בכסף מלא, אם של הבחורים או של קופת 'אוצר הספרים'.
בשלב מסויים התחלתי לנסות ערימה של 14 ספרים, וראיתי שגם בזה אני עומד בהצלחה. אחרי סבב רציני בין השולחנות, ראיתי שאני סוף סוף אוחז לקראת סיום.
אבל אז זה קרה – כשהעמסתי שוב 14 ספרים על הידיים, שמעתי פתאום זמזום של יתוש ליד האוזן, ואחר כך דגדוג קל באף. למרות ששלטתי בידיים המחזיקות את הספרים, לא הספקתי להניח אותם אפילו על השולחן הקרוב, ותנועה בלתי רצונית גרמה לי לשמוט את הערימה תחתי.
אילו זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק. בחור עייף, שרק רוצה לסיים את המטלה ולתת קצת מנוחה לעצמותיו, והנה סביבו ספרים מפוזרים על הרצפה, ועקיצת יתוש באף שלא מעניינת עכשיו בכלל.
השתדלתי לא לאבד עשתונות, והתחלתי מהר לאסוף הכל שוב, לפני שיבואו החברים לבדוק מה קרה. אך הרעש כנראה הקפיץ כמה חבר'ה שבאו בבהלה: "שמענו ארון ספרים קורס… הכל בסדר"? חייכתי אליהם חיוך עגום.
כשהתחלנו לבדוק את הנזקים, חשתי שאני קורס. מתברר שלרוב הספרים שנפלו, שמונה במספר – הכריכה יצאה ממקומה לגמרי, ולשניים נוספים – רק שפשוף קל, שלכאורה מוחלים עליו.
"טוב נשמה, לך לישון", אמר לי המדריך שהופיע פתאום. "אנחנו כבר נאסוף מהשולחנות את הספרים שנשארו, ועל הנזק שנגרם לספרים – בכל מקרה תבוא לחשבון רק אחרי החג, כמובן".
שמחת החג שהייתה אמורה להיות לי – כבר נעלמה. עכשיו גם ה'כמה שקלים' שאני מרוויח עומדים ללכת 'פייפן'…
מנשה, חברי הטוב, כנראה שם לב לפנים החמוצות שלי, ואמר לי: "בשבת צריך לחשוב ש'כל מלאכתך עשויה',
נראה לי שהכלל הזה תקף גם ליום טוב. הסר דאגה מליבך וה' יעזור".
את שארית החג השתדלתי לעשות בשמחה יתירה. "מנשה צודק. לא אתן לכמה פרוטות להרוס לי את שמחת החג".
לאחר החג, פנינו למשגיח לברר את ההלכה. לחבריי מהשיעור שהרגישו עצמם למדנים (ויש להם על מה) – היה הרבה מה לומר. הם הזכירו את הגמרא במסכת בבא מציעא שלמדנו לא מזמן, שפועל או אומן דינם כשומר שכר, "ובפרט שכאן מדובר בפשיעה ממש", הטעימו בלמדנות…
דווקא כשפרשנו את השאלה בפני הר"מ שלנו, משמש גם כדיין ומורה צדק בקהילתו, רווח לי. "יש פוסקים שטוענים שכשמדובר על פועל או אומן שנשכר כדי לעשות דבר מסוים, ואגב פעולתו הוא גם צריך לשמור על המוצר, הוא צריך לשמור רק שמירה פחותה ולא מעולה. לדעות אלה, כדי לחייב פועל על אי-שמירה כראוי צריך שיקבל שכר נוסף במיוחד על השמירה". הופתעתי, אך כשהבנתי להיכן הרוח נושבת – רווח לי.
"לא כל הפוסקים מסכימים על כך", המשיך הר"מ, "אך בכל פעם שיש מחלוקת שלא הוכרעה בהלכות הנוגעות לממונות – יכול כל אחד מהצדדים לומר "קים לי", כלומר: "אני סובר כדעות שנוטות לטובתי".
"בכל מקרה", סיים הר"מ, "בפעם הבאה תיזהר יותר". אין ספק שלמדתי את הלקח.
מקורות: בבא מציעא צג, א. רמב"ם שכירות ג, ט. שו"ת חתם סופר חו"מ טז. פתחי תשובה חו"מ שג, ד. שו"ת אגרות משה חו"מ א, סט. מהר"ש הלוי חו"מ כ. משאת משה ב. מעשה אומן, מרק, ביאורים, סי' ה, אות ה.
[עריכה: ש. מלומד]
