אתרוג חמוד

שיעור עבודת סיכום

"אבא" פנתה אלי נעמה, בתי המתבגרת, תוך כדי שאני מדפדף בעלון הפרסום השכונתי, בודק אלו עמודים טעונים גניזה.

"תוכל בבקשה לעזור לי? אני ממש במבוי סתום".

"מבוי סתום"? שאלתי בחיוך, אצל המתבגרים כל דבר הוא בסופרלטיבים מוגזמים. קצת כאב-ראש מוגדר מיד כמחלה כרונית. קנייה סתמית של בגד במבצע, הופכת מיד ל'עסקת חיי'. אפילו עוגה שיצאה מהתנור בצורה סבירה תקבל מיד קריאות 'וואוו נדיררררר…'

אבל עכשיו אני נכנס לתפקידי, אבא קשוב ששמח שבִּתּוֹ מחפשת את עזרתו.

"כן נעמי, בואי נראה מאיפה צריך לחלץ אותך", אמרתי תוך שאני עצמי נופל בהגזמות.

"הנה, זה כאן" תוך שהיא מחווה באצבעה לכיוון השלחן. היה שם דף A4 פשוט, חלק. בחנתי את הכותרת: "עבודת סיכום לקורס כתיבה תורנית".

"נשמע מעניין" אמרתי.

"מעניין?!" היא שאלה. "אין לי מושג מאיפה להתחיל…"

"אני רואה שקיבלת את הנושא של איסור 'לא תחמוד', נכון?!".

"אמת ויציב וגם נכון, כל אחת מהתלמידות קיבלה מצווה שאודותיה עליה להכין סקירה מבחינה רעיונית וההיבטים המעשיים שלה". 

"וואו, השתדרגו בתיכון שלכן" עניתי בהתפעלות.

"כן. בהתחלה היה נשמע לי סביר לגמרי, אבל כשניסיתי קצת להתעמק בהנחיות איבדתי את ידיי ורגליי. אני ממש לא יודעת מהיכן להתחיל", אמרה בייאוש. 

"חברה אמרה לי שהיא מתכננת להיעזר בבינה המלאכותית, אבל חברה אחרת הסבירה לי שהמורות היום מעלות בעצמן את העבודות שהגישו להן לאחד המודלים של ה-AI, והוא בעצמו מזהה אם מדובר בכתיבה אנושית או בכתיבה מלאכותית, ולא כדאי לנו להסתבך".

"אסור בכלל שתהיה לכן גישה לאינטרנט" הזכרתי לה את תקנון המוסד שהיא ואנחנו חתמנו עליו.

"טוב, נו, כבר אף אחת לא מקפידה על זה" היא הגיבה, "מסתמכים על כך שלפחות ההורים חותמים שיש סינון בבית".

העין רואה והלב חומד

"טוב, ניגש לענייננו", ניסיתי לדבר תכל'ס: "יש לי רעיון בשבילך, איך לסקור את העניין של 'לא תחמוד' בהקשר של הראייה בעיניים". 

"העין רואה והלב חומד" היא ציטטה. 

"יפה"! שיבחתי אותה. 

"איך ידעת שזה בדיוק מה שרציתי לומר"? 

"פשוט, קצת התחלתי לקרוא את המקורות". 

"אהה הביאו לכן מקורות, ואת עוד מתפנקת לבקש גם את העזרה של אבא"? שאלתי בתימהון. 

"זה שקראתי 2 מילים לא מחייב שהבנתי מה שצריך לעשות בפועל עם העבודה הזו" היא ניסתה להצטדק. 

"טוב, בואי נשב ביחד. יש לך מזל שאני יחסית פנוי בזמן עכשיו".

היא חייכה. הכינה כסא נוסף בשבילי, "אתחיל את העבודה בלהכין לשנינו קפה" היא אמרה במחוות של ילדה מחונכת והלכה למטבח. חייכתי בחזרה, פתחתי במחשב את "אוצר החכמה" וצללתי לתוך הסוגיה. החיפושים הניבו תוצאות מעניינות, ואחר כמה דקות היא לקחה את העט והתחילה להקריא תוך כדי כתיבה.

"לא תחמוד – בלב או בעינים. זה נשמע כותרת מעניינת", סיכמה.

פתחנו בפירושו של רבי אברהם בנו של הרמב"ם על התורה (בראשית ב, ט), הוא מסביר שעץ הדעת היה 'נחמד למראה' כזה שהעין רואה אותו ומתאווה אליו, בדיוק כמו איסור 'לא תחמוד'.

סבא שלו, רבי מיימון, מסביר את אותו הדבר גם על 'בגדי החמודות' של עשיו, כאלה שכל הרואה אותם חומד אותם לעצמו.

"רגע"! היא ניתרה מהמקום, "זה בדיוק מה שאמרתי בהתחלה, "העין רואה והלב חומד". 

הנהנתי תוך כדי חיפוש המקור לציטוט הנחמד הזה, וראיתי שבאמת רש"י מדייק (שלח טו, לט) שחמדת דבר באה רק אחרי שהעין של האדם ראתה.

רבי דוד קמחי, הידוע בכינוי הרד"ק, מסביר את הפסוק "הרחק מעליה דרכך – כדי שלא תראה ותחמוד יופיה בלבבך, כי העין גורמת להרבה מהעוונות".

"אבא, לכן בעצם מקפידים על 'שמירת עיניים', להימנע ממראות שעלולים לגרום לנו לרצות את הדברים האסורים"? היא שאלה כמופתעת.

"זה מתחבר לזה" השבתי לה.

"רגע רגע", סוף סוף היא ניסתה להבין באמת: "האם זה אומר, שלעיוורים אין יצר הרע, כי הם לא רואים כלום? זה לא הגיוני" ענתה בעצמה, "נדמה לי שיש יצר הרע לכולם, לא?!"

"יפה שאלת בתי" עניתי לה בצחות תוך שעיניי תרות על המסך אחר מקורות נוספים, "אני רואה שבאמת יש מושג כזה, עיוורים באמת נקראים כאלה שאין להם יצר הרע (ספרי במדבר טו, ח אות קטו. רש"י בראשית כח, יג. שדי חמד ח"ז עמ' 3084 אות קמט), אבל מצד שני אני חושב שיש דבר כזה שהאדם 'מבקש' מהיצר הרע שיבוא אליו, כמו מה שאומרים ב'על חטא' של יום הכיפורים, 'על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע', כלומר שגירינו את היצר כדי לחטוא, את מבינה" שאלתי.

"וואלה" היא התלהבה, "אבל בעצם, אף אחד לא רוצה להיות עיוור כדי לא לעבור עבירות. אני מעדיפה להיות בריאה בעיניי ולהתאמץ להתגבר על היצר". 

"כך היא הדרך הטבעית של העולם" הגבתי בהערכה.

היא העלתה את כל המקורות על הכתב.

אחרי כמה שעות, הגעתי לכמה מקורות המסתעפים ומתחברים למקור הראשוני, ונראה לי שבזכותי יצאה לנעמי עבודה ממש טובה, או "עבודה מווושללממתתת" כמו שהיא אמרה.

בסיכום ציטטנו את דברי שו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' קה) שכתב כי "בוודאי אין הלאו של לא תחמוד חל אלא על דבר שרואה אותו וחומדו. אבל על דבר שאין אדם יכול לראותו בוודאי לא שייך לא תחמוד על זה". הוא כנראה הסתמך על כל מה שהבאנו קודם לכן. "אולי נכתוב את הפסקה האחרונה בהתחלה בכלל" היא אמרה: "כמו ספוילר". 

"רעיון" הגבתי.

אתרוג הנדיר

"ואת יודעת מה אני חושב פתאום"? נבהלתי מעצמי. 

"מה קרה"? נעמה נבהלה מהבהלה שלי. 

"רגע, רגע, אני צריך לחשוב אם זה באמת נכון". 

"הכל בסדר, אבא"? היא שאלה בדאגה. 

"כן" עניתי, "פשוט זה הזכיר לי שאלה ששאל חבר שלי, ואני חושב שלא עניתי לו נכון". 

קצת התביישתי לספר לה שהחבר הזה הוא אני בעצמי, שמא הדבר יגרום שתרד קרני בעיניה. זה לא שאני חושב שהיא חושבת שאני צדיק גמור, אבל בכל אופן – אני אבא שלה, ולא נעים לשתף אותה בחלקים הפחות-מכובדים שלי.

זה קרה באותו בוקר אחרי התפילה. שמעתי שר' דוד, יהודי חשוב מהקהילה – השיג לעצמו אתרוג נדיר מהזן החדש של קלבריא (שנשתל באיטליה מגרעיני אתרוג שנזרע בכפר חב"ד מאתרוג שהרבי בירך עליו). זו הייתה מציאה של ממש, "השנה יש בארץ פחות מעשרה אתרוגים כאלה" אמר ר' אביחי בעיניים נוצצות, "אולי ר' דוד יסכים שנברך על האתרוג המהודר והבלתי-מורכב שלו", אמר בערגה.

כששמעתי את זה חשתי שכלתה נפשי לזכות בו. פניתי מיד לר' דוד וניסיתי לשכנע אותו למכור לי אותו. הצעתי לו גם סכום נכבד יותר מהמחיר שהוא שילם. 

בינתיים – הוא לא הסכים. למרות שגם אחרי תפילת מנחה התחלתי לשדל אותו תוך שהוא התחמק באלגנטיות, 

עכשיו זה היכה בי, 'אולי אני עובר ממש על איסור 'לא תחמוד', זו אפילו מצוה הבאה בעבירה, ועוד לצבור עבירה כזו לפני ראש השנה??!'

"מצד שני, לפי המקורות בעבודה של בתי יש סיכוי שבגלל שלא ראיתי את האתרוג המדובר בעיניי אין כאן איסור של 'לא תחמוד'?" מצאתי את עצמי מדבר אל החבר שלי שהוא עצמי.

אפשר לחמוד בלי לראות?

יצאתי למרפסת והתקשרתי לרב, הוא דווקא אישר את המחשבה השנייה שלי, "דבר שלא ראית – אין לך בו איסור של 'לא תחמוד'" פסק. 

"כבוד הרב, זה קשור גם לכך שמדובר בחפץ של מצווה ולא סתם תאווה למשהו גשמי, אני פשוט משתוקק לקיים את המצווה הזו של ארבעת המינים, בהידור הכי גדול!"

הרב הרהר כמה שניות והשיב, "לא, זה לא קשור. גם בדברים גשמיים וגם בדברי מצווה ההיתר שווה" סיכם.

הודיתי לו והלכתי לשתף את בתי. כעת זו כבר לא בושה. 

"אבא, אולי זה יהיה הפתיח לעבודה, כשמתחילים בשאלה מעשית ואחר כך מגיעים למקורות זה תמיד יפה יותר, לא?!" אמרה בקביעה.

הסכמתי איתה.

למחרת היא חזרה לבית מאושרת. "אבא! תודה!" לא ידעתי אם היא מתכוונת אליי או לאבא שבשמים, "זו העבודה שקיבלה את הדירוג הכי גבוה בכיתה. כל אלה שהשתמשו בבינה המלאכותית הביאו תוצרים בינוניים, בזכותך אבא – העבודה שלי יצאה הכי טובה".

"ממש מווושלללםם" אמרתי לה תוך שאני מחקה את הצליל והטון שלה.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים