שמחת שבת ושמחת יום טוב

שאלה:

האם יש שמחה בשבת כמו ביו"ט?

תשובה:

א) בגמרא (מועד קטן די"ט ע"א): "שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינן עולין", היינו שבת עולה למניין שבעה של אבלות ואינה מפסקת אותם, ואילו יום טוב מפסיקם ואינו עולה למניינם, נפקא מינה שכשקברו ברגל מתחילים למנות ימי אבלות לאחר הרגל.

התוספות (שם דכ"ג ע"ב ד"ה מאן דאמר) מפרש, מדוע יום טוב מפסיק אבלות ואינו עולה למניין ימיה? "הואיל ואין אבלות כלל, משום דכתיב בהן שמחה, שבת מיהא לא כתיב שמחה", רצונו לומר, "ושמחת בחגך" נאמר, ולא 'ושמחת בשבתך', ולכן יו"ט בשמחתו מפסיק אבלות.

לשמחה יש כח ייחודי לפרוץ גדרות בנפש, כמו שכתוב בספר המאמרים תרנ"ז (עמ' רכ"ג) וז"ל: "הנה אנו רואין דבדרך כלל טבע השמחה הוא לפרוץ גדר דהיינו כל הגדרה והגבלה שבנפש טבע השמחה היא לפרוץ ההגדרה וההגבלה ההיא ולשנותו מן הקצה אל הקצה", וכוונתו לומר שהשמחה בכוחה לפרוץ את כל גדרי האבלות בנפש. ולכן אמרה הגמרא ששמחת יו"ט מבטלת אבלות, משא"כ בשבת שאין פריצת-גדר של השמחה נשארת האבלות בעינה.

מכל הנ"ל המסקנה היא שבשבת אין שמחה כמו ביו"ט, וכעת נשאר להבין, מדוע רק ביו"ט יש מצות שמחה ובשבת לא? ויש להקדים מה שכתוב במשנה (סנהדרין כ, ב) לגבי מלך ישראל: "ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה", ורש"י מפרש:"ופורץ גדרות אחרים", וסיבת הדבר שהרי המלך רשאי ליטול רכוש העם לעצמו כפי שכתוב: "ואת שדותיכם…יקח" (שמואל א' פ"ח פי"ד). ואם כן המלך והשמחה הם דומים בכך שלשניהם יש כח ויכולת לפרוץ את הגדרות, וכמו שהמלך שולט בארצו, כן השמחה שולטת באדם ולכן מסוגלת היא לפרוץ גדרים בלב האדם.

והנה, מצאנו שרק ברגלים יש מצווה לעלות ולשמוח לפני ה', שנא': "ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים יב-יח), וזה נאמר בתורה על הקרבת קרבנות ואכילתם לפני ה' בבית המקדש דווקא, ונראה שרק באופן זה יש שמחה, משום שהשמחה והקירבה למלך היא פורצת  גדר, ושמחה פורצת גדר כזו יכולה להיות רק לפני המלך.

ועוד, שבשבת הקב"ה בא אלינו, ואנו יוצאים כדי לקבל את פניו, ולא באים להיכלו, כמו שכתוב בפיוט "לכה דודי לקראת כלה", והקב"ה זה 'דודי' ועמ"י זה ה'כלה', וכתוב ש'דודי' הולך לקראת ה'כלה', ואילו ה'כלה' רק "נקבלה" את 'דודי', ז"א בנ"י ישראל רק יוצאים לקבל את פני הקב"ה, ואילו הוא הולך אליהם, וכשאדם יוצא רק לקדם פני האורח, אין כאן יציאה מעצמו ומגדרותיו ולכן לא שייכת שמחה בשבת כי אז איננו יוצאים מעצמנו, משא"כ ביו"ט שאנו יוצאים ובאים להיכל ה' ונראים לפניו, זו היא פריצת הגדר המביאה לידי שמחה (וע"ע בספר שיעורי הרב סולובייצ'יק על עניני תפילה וקר"ש סי' מ"ט עמ" ש"י).

קיצור: מכל הנ"ל נלמד שרק ביו"ט יש מצוות שמחה, מפני שאנו נמצאים עם המלך בעלייה לרגל, ולו יש הכוח לפרוץ את גדרי האבלות הקיימים, ואילו בשבת אין את בחינה זו שעולים לביהמ"ק לשמוח עם המלך, ולכן שבת לא מפסיקה את ימי האבלות אלא נכללת בתוכם.

ב) ואמנם, רואים אנו ביטויי שמחה גם לגבי שבת, שהרי כתוב בספרי (פרשת בהעלותך פיסקא עז): "וביום שמחתכם – אלו שבתות", הרי שנקט לשון שמחה גם לגבי שבת, ושם מיירי הפסוק גבי הקרבת קרבנות של שבת בבית המקדש, ויש להסביר שהספרי שם נקט לשון שמחה על השבת משום שעניין השמחה הוא לפני ה' היינו בביהמ"ק[1].

ובב"י (או"ח סי' רפא) כתב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ואמרו (ספרי פר' בהעלותך פיסקא ע"ז) 'וביום שמחתכם זה שבת' וי"ל שעל זה סמכו לומר וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך", עכ"ל. ויש לדייק את המילה "בך" היינו דבקות בה', וי"ל שאף שלא מקריבים קרבנות בביהמ"ק בשבת בזה"ז, והרי אין שמחה אלא בבית המקדש ולפני ה', מ"מ כשדבקים בה' ומרגישים לפניו ממש אפשר להגיע לשמחה אף בשבת.

וכתב ה"תורת חיים" (שור, ספ"ק דחולין עמ' קלג) גבי שמחת שבת: "דלאו בשמחה גשמית דאכילה ושתייה איירי, שהרי לא תקנו לומר וישמחו בה ישראל דהוה משמע דבשמחת השבת קא איירי אלא וישמחו בך כל ישראל, משום דבשמחה רוחנית איירי שישמחו בהקב"ה. תדע, דאם לא כן תיקשי היאך תקנו לומר בשבת ישמחו במלכותך שומרי שבת והא לא שייך שמחה אלא ברגלים, אלא משום דבשמחת רוחנית איירי שישמחו ישראל במלכותו יתברך. וכי האי גוונא מצינו במדרש שיר השירים רבה (א,לא) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, א"ר אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך וכו' ".

וה"שדי חמד" (שדה חמד ח"ז עמ' 3000,ב) מקשה על דברי התורת חיים: "הרי דלא קאמר דיש בו שמחה אלא שמחה רוחנית אבל שמחה גשמית שפיר קאמר הרב בכור שור דאין בשבת שמחה זו, ובזה יתיישב דלא תיקשי עליה שנעלם ממנו דברי התוספות במועד קטן (דכ"ג) שהביא ביד שאול שלפי שיטתו דלא נחית לחלק בהכי היה לו להקשות על התורת חיים מדברי התוספות, (דאילו מהשאילתות אין להקשות עליו דאין יד הכל ממשמשים בו מפני יוקר מציאותו) ולפי מה שכתבתי ניחא כמובן, ויתכן שגם מה שאמר הרי"ץ גיאת בראש חדש יש שמחה כוונתו שמחה רוחנית וכדרשת המדרש נגילה ונשמחה בהקב"ה ולא אמרו על שמחה גשמית"[2].

וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא ט"ו אות י'):"וביום שמחתכם זה השבת זה אינו אלא שמחת הנפש יתירא"[3].

ובתורת מנחם (חמ"א עמ' 144): "אמנם, לאידך גיסא – ענין השמחה הוא ביו"ט דוקא, כמ"ש "ושמחת בחגך", ולא בשבת. ומ"ש בספרי "וביום שמחתכם אלו השבתות" –  הרי ענין השמחה בשבת הוא בהעלם, ואילו עיקר ענין השמחה – בגילוי – הוא ביו"ט דוקא".

ג) בנוגע להזכרת השמחה בשבת כהוראה למעשה, במניין המצוות של הבה"ג (בה"ג, מכון ירושלים עמ' ט"ו) כותב: "ושימור שבת, ושמחת שבת, ועינוג", משמע שסובר הוא שיש מצות שמחה בשבת. אמנם גם לשיטתו לא מוזכרת שמחת שבת בנוגע לנוסח הקידוש וברהמ"ז בשבת (שם עמ' ק), וגם הביא (שם עמ' רמד) את דברי התוספות (שמובאים בתחילת המאמר) אודות ההבדל בין אבלות של שבת לאבלות ביו"ט. – כמו כן בספרו הלכה למעשה לא מוזכרת השמחה בשבת, כמצווה לשמוח.

והרבי כבר ציין זאת (בליקו"ש ח"ד עמ' 1090 בהערה 31, ובסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 635 הערה 14, ובתו"מ חכ"ט עמ' 125, ובתו"מ תשמ"ו ח"ד עמ' 430) ועלה  מדבריו שלאחר שיש חובה בעונג שבת והשמחה הנדרשת אינה חזקה מספיק לכן "השמחה נכללת ובטילה בהעונג", ולפ"ז צ"ע מהי משמעות הזכרת השמחה במניין המצוות של הבה"ג, וגם דבר זה העיר הרבי (ליקו"ש חט"ז עמ' 522), ואפשר, שמי שצם בשבת וכמו תענית חלום, או מי שהאכילה מזיקה לו שאז "עונג הוא לו שלא לאכול" – "התענית הזה עונג הוא לו", אדם זה יש לומר שהשמחה אינה נכללת בסוג כזה של עונג, שהרי "השמחה אינו אלא גילוי העונג" (שמח תשמח שם ס"ע רס"ד, וצויין בספר השיחות שם תשמ"ח) וזאת ניתן לומר רק בעונג של עשייה ולא בעונג של מניעה, ואדם כזה צריך ליידע שצריכה שמחה בשבת, וכיון שזה מקרה שאינו מצוי ולא מוזכרת בשבת השמחה בלשון ציווי כמו ברגלים[4] כי לעמא דבר שמחה היא בכלל ציווי העונג, ואילו שהעונג שלהם זה במניעת האכילה אינם הרוב, והתורה על הרוב תדבר. אבל מדברינו יוצא חידוש, שההוא גברא דעונג ליה שלא יאכל יש לו יותר ציווי בשמחת שבת עכ"פ בעניינים הרוחניים, וכמו שנתבאר לעיל.

סיכום: השמחה של שבת נכללת בעונג השבת ובטילה לו.

ד) ובזה יש להבין מה שביו"ט יש מצווה בבשר ויין משום שמחה, "וכן בגדי יו"ט צריכים להיות יותר טובים משל שבת" (שוע"ר תקכ"ט ס"ז), משא"כ בשבת אין חיוב בבשר כמו שכתב אדה"ז (שו"ע סי' רמב ס"ב): "ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם עונג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים ובשתיית יין יותר מבשאר משקים לכך יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכולתם והשגת ידם", כי השמחה בשבת היא רוחנית ולא גשמית[5].

סיכום: על פי כל זה, נראה חשיבות יתירה בזמן הזה שלא עולים לרגל, לעשות עבודה פנימית לצאת מעצמו ומהרגליו לקראת יו"ט הקרב ובא, כי בזה תלויה שמחת יו"ט הרוחנית שלו עם הקב"ה.

___________________________________

[1] ולהעיר מדברי בעל הטורים (בהעלותך י'-י): "שמחתכם בגימטרייא גם ביום שבת".

[2] וכן בגיליון כפר חב"ד (מס' 2057 עמ' 18) הביא בשם ספר "מרומניה עד כפר חב"ד" – מענה הרבי בנוגע לנשיאת כפיים בארה"ק בשבת בשחרית וז"ל: היות ואדה"ז כתב שרק ביו"ט שאז שרויים בשמחה, אם כן גם שבת בכלל הזה, אם כי מבואר בדא"ח ששבת הוא עניין העונג ויו"ט שמחה, הרי גם מבואר בהלכות גדולות שגם שבת הוא עניין השמחה, ואז גם בשחרית יעלו לדוכן, ומי שיתנהג כך תבוא עליו ברכה. עכ"ל. והרי זה עניין השמחה ברוחניות.

[אבל ראה בתו"מ (חכ"ט עמ' 40): "כיון שאדמו"ר הזקן כותב ש"אין נשיאת כפים אלא ביום טוב משום שאז שרויים בשמחת יו"ט", היו צריכים לנהוג כן גם בארץ ישראל, שכן, האם שמחים באה"ק יותר מבחו"ל?! ולהעיר גם ממה שמצינו בדברי חז"ל בכ"מ הדגשת גודל הענין שתלמיד צריך לנהוג כרבו, וממילא יש להשתדל לנהוג כמנהגי רבותינו נשיאינו, כולל הנהגות שנהגו בד' אמות שלהם, ובהסכמתם, וכידוע בגודל הענין ד"מעשה רב". וא"כ, כפי שנהגו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, לשאת כפים רק ביו"ט למוסף – כך יש לנהוג בכל אתר ואתר, גם באה"ק". וע"ע, ובספר המלך במסיבו ח"א עמ' ס"ג, ואין כאן מקומו].

[3] לפי זה בשבת חזון, שדנו הפוסקים אם מותר להוסיף בשמחה יתירה יותר מכל שבת – יש לומר, שכיון שמהפסוק "וביום שמחתכם כו'" דרשינן "אלו שבתות", ופירשו שזה קאי על שמחת הנפש, הרי ששמחת הנפש בוודאי מותרת ואפשר להוסיף בה בשבת זו לכולי עלמא.

[4] והר"י פערלא על הרס"ג (עשה נ"ט, רנ"ו, ג) הדגיש זאת: "וביום שמחתכם,ודרשינן בספרי אילו השבתות מ"מ י"ל דעשה דשמחה לית ביה שמחה בלשון שמחה בלשון ציווי כמו ברגלים".

[5] ולא כמו שכתב בנימוקי או"ח (סי' רע"א אות א'): "וכיון שנאמר דשבת הוא זמן שמחה ג"כ כו' שיהיה חייב ביין בשבת משום שמחה", ולא כמו שכתב ב"תורה תמימה" (בראשית פ"ב אות ה'): "ולפי מה שכתוב דשבת מחוייב בשמחה ממילא מחוייבים מאכילת בשר כמו שמובא בפסחים (דק"ט ע"א) דאין שמחה אלא בבשר". וכן כתב בבית ארזים (קליין, הלכות שבת סי' רמב, אות מ"א): "צריך לדחוק עצמו לאכול בשר ולשתות יין בשבת אף שאינו מתענג מהם כל כך כי הם חיוב עצמי לשבת" ואילו לפי דעת אדה"ז אין חיוב שמחה בשבת אלא רק בבית המקדש לפני ה' ובאכילת בשר הקרבנות יש בו שמחה).