יום ההולדת ה-22 שלי היה יום חגיגי בעבורי. אחרי עמל ויגיעה קיבלתי בו את תעודת ההסמכה לרבנות. ההשגחה הפרטית שזימנה את יום חלוקת התעודות בדיוק ביום ההולדת שלי גרמה לי להתרגשות מיוחדת. חשבתי להסתפק בזה, כמו רוב חברי.
לאחר החתונה, זוגתי קיימה בהידור את מאמר חז"ל "איזוהי אישה כשרה – העושה רצון בעלה". היא גרמה לי לרצות באמת לשקוע באוהלה של תורה ולהיכנס למסלול לימודים רציני עוד יותר. "יורה יורה" ואולי גם "ידין ידין", אמרה בעיניים בורקות. "כשאבא שלי סיים את המסלול ה'רגיל' בישיבה והתלבט להיכן להמשיך, הרבי דיבר בהתוועדויות בשבתות על הצורך להכשיר בחורים ואברכים בלימודי הרבנות הלכה למעשה. אבא שלי אמנם לא הצליח להשלים גם את מסלול הדיינות, אבל מאז הוא משתדל לעודד כל אחד שמוכשר לכך. אני בטוחה שאתה מסוגל לכך, ולכן אשמח שתעשה זאת גם אתה".
לא ידעתי אם חמי הוא זה ששלח אותה לעודד אותי, או שהאווירה החסידית התורנית שספגה בבית הוריה דחפה אותה לכך. בכל אופן, כמובן שכשהאישה מכוונת למסלול, יש יותר מוטיבציה לכך.
לא האמנתי, ואחרי שבע וחצי שנים שנים של למידה אינטנסיבית, במהלכם ניגשתי פעמיים לאותו מבחן בעקבות כישלון צורב, הצלחתי בשעה טובה ובסיעתא דשמיא מרובה לעבור את מבחני הדיינות בהצלחה!
אנשים שאינם בקיאים בתחומי הלמידה, נוטים לחשוב שאדם שקיבל תעודה על לימודיו – דרכו סלולה לפניו והוא יכול להתחיל מיד לעבוד בתחום אותו הוא למד. האמת היא שהפער בין התיאוריה למציאות גדול מאד. הן אם מדובר בלימודי פיזיקה, הוראה, הייטק או רפואה, והן אם מדובר, להבדיל, בלימודי דיינות, יש עוד מסלול ארוך עד להשתלבות בעבודה בתחום הנלמד.
כדי שרופא יצלח את המעבר בין הלימודים התיאורטיים לעבודה המעשית, עליו לעבור תקופת סטאז' והתמחות בבתי רפואה, עורך דין זקוק להתמחות, וכך בשאר המקצועות.
גם דיין, להבדיל, נדרש לתקופת 'שימוש' אצל דיינים ותיקים ומומחים, הוא מבקר בבתי דין, צופה בדיונים ולעיתים גם משתתף בהם, וכך הוא צובר ניסיון גם ב'חלק החמישי של השלחן ערוך'.
כשהתחלתי לבקר בבתי הדין גיליתי אור חדש. המקרים המעשיים שהתגלגלו לפתחם של הדיינים השתלבו עם הסעיפים בשולחן ערוך בצורה מפתיעה. התברר שבהלכה למעשה יש השקה של נושאים שונים זה לזה. התפעלתי בעיקר מהניתוח העמוק של הדיינים את הסיטואציות המורכבות שלפניהם, מנקיות הדעת בה הם שומעים את שני הצדדים, ומההכרעות באופן שמתיישב על ליבם של הצדדים היריבים. גיליתי שהתדמית של הדיינים היושבים באוהלה של תורה כמי שמנותקים מהעולם, רחוקה מאוד מהמציאות. אל בית הדין מתנקזות השאלות המורכבות של הסוחרים הממולחים ביותר, ובדיוק היכן שנגמר לעולם-הזה ולהיגיון האנושי מה להציע כדי לפתור ויכוחים ודילמת – התורה מאירה את המציאות באור ישר והוגן ומציעה הכרעות מעניינות.
כאשר נושא מסויים מעסיק אותך באמת, אתה פתאום מוצא אותו קשור לכל מה שזז סביבך. זה כמו ילד שקנו לו נעליים חדשות, ופתאום הוא מוצא את עצמו מתחיל להבחין בסוגי הנעלים של כולם… כך כאשר הראש שלי מונח בהלכות, הרי גם בשיחה סתמית עם זוגתי עולים מונחים ומושגים הלקוחים מעולם הדיינות. למזלי, לא רק שהיא לא מתרעמת על כך, אלא להיפך, היא נראית ממש מאושרת מהעניין.
יום אחד, הגענו לחתונה של בן-דוד מדרגה ראשונה. הופתעתי לראות שם את הרב חיימוביץ, דיין ותיק ומוכר, יושב כאחד האדם ליד אחד השולחנות. שאלתי מישהו, ומסתבר שהוא דוד של הכלה. חיכיתי לזמן שלא יהיו סביבו מידי הרבה אנשים, וניסיתי לפתוח עמו בשיחה. כיון שהמוזיקה החזקה הפריעה לשיחה, יצאנו החוצה.
סיפרתי לו קצת על עצמי, "אני כבר בעל הסמכה לדיינות וכעת בתקופת 'שימוש' אצל דיינים". פניו אורו, "טוב לראות כי גם היום ישנם אברכים צעירים שזה עניינם, תודה לה'".
היה נראה שהרב אינו ממהר לשוב לביתו, ניסיתי לשאול בהיסוס אם יהיה מוכן לתרום לי מניסיונו כמה טיפים, לאופן בו עלי לגשת לדין.
הרב החליק את ידו על זקנו הלבן, הרהר כמה רגעים כנזכר, והחל לספר: "בתחילת דרכי בעולם הדיינות, הגיע לפני דיון על תוספת בניה. התובע ביקש שהחדר הנוסף יהיה מוגדר ממ"ד, דבר שעדיין היה חדש בשנים ההן, בכל אופן – הסטנדרטים של אז לא עומדים בתקן הנדרש כיום עבור ממ"ד תקני, אבל גם אז היו מבצעים יציקה מבטון מזוין, מה שהופך את קירות ותקרת המבנה למוגן יותר. התובע טען שהקבלן הונה אותו והיציקה לא נעשתה מבטון מזוין. דעותיהם של שני הקבלנים שהביאו הצדדים היו הפוכות, וכל אחד מהם נטה לדבריו של הצד שביקש ממנו לחוות דעה. פניתי לקבלן חיצוני, שיתן חוות דעת מקצועית ניטרלית. בחלוף השנים אני כבר לא זוכר לטובת מי הכריעה חוות הדעת השלישית, אבל מה שאני כן זוכר זה את התשלום לקבלן שהבאתי לחוות דעה. נו, כשמביאים גורם שלישי לחוֹות דעה, מי אמור לשלם על חוות הדעת"? פנה אלי הרב. "כמדומה שהצדדים צריכים להתחלק בזה בשווה", השבתי.
"אכן כן", הסכים הרב, והמשיך בסיפור: "מה שקרה זה, שהצד שיצא חייב בדין, לא היה מוכן לשלם. כך שאני נשארתי לשאת במחויבות". "למה הדיין צריך לשלם את ההפרש"? לא הבנתי. "מכיוון שאני זה שהזמנתי אותו, אני עומד מולו".
"אין איזו 'קופת הדיינים' לכסות נזקים כאלה"? תמהתי שוב. "הלוואי", נאנח הרב. "ישנם יותר מידי מקרים בהם בעלי הדין בטוחים כי הרב אמור לשרת את מטרותיהם, ושוכחים כי הרב עושה את עבודתו כמעט בהתנדבות, בעיקר לשם שמים, להוציא את אמת התורה לאור. בודדים הם אלו שמשלמים לרב כאות הוקרה על הזמן שהקדיש להם, ועל פסק הדין עליו עבד קשה".
"ולגבי המקרה אודותיו אני מספר לך, אם היה מדובר בכמה שקלים ניחא. הבעיה הייתה שחוות הדעת עלתה 400 ₪. אז, לפני 40 שנה, זה נחשב סכום גדול. נאלצתי לשלם חצי מהסכום לקבלן, בעבור מה שהצד המפסיד לא היה מוכן לשלם".
"היום אני יודע שזו הייתה טעות שלי, הייתי צריך לדרוש מהצדדים מראש את התשלום עבור חוות הדעת, כך אני יודע שבכל מקרה המפסיד לא ישאיר לי לפרוע את חובותיו".
עכשיו אני מבין את המשפט "אין האדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה" הרהרתי בקול.
"אכן", הסכים עימי הדיין. הודיתי לו בחום. תוך כדי שבאנו להיכנס שוב לאולם, ראיתי כמה בחורים נרגשים לראות את הדיין, ולאחר כמה שניות נשמעה התזמורת פוצחת שוב במנגינת "ימים על ימי מלך תוסיף". כנראה לא הבחינו שיצא ורק חוזר שוב אל האולם, או שמא לא הספיקו לכבד אותו בפעם הראשונה.
חשבתי שוב על המשמעות העמוקה בדיינות. ימים יגידו איפוא אמצא את עצמי מבחינת תואר רבני. אבל אם בהתחלה חשבתי על הכבוד שאביא למשפחה בתואר הדיין החשוב וכו', אני מוצא כמה ענוה נדרשת כדי לפסוק, והרבה פעמים להידרש להגיע לפינות לא נעימות.
התקוה שלי היא שגם אם התחלתי 'שלא לשמה', הלוואי שבסוף אגיע אל 'לשמה', ואם עוד קצת תורה נלמדה בינתיים – מקוה ששכר כלשהו יהיה בידי, בעולם הזה ובעולם הבא.
על הרבה מצוות נאמר במשנה "שאין להם שיעור", ועל יותר מהן נאמר "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא", אבל כדאי לזכור היטב את סיום המשנה "ותלמוד תורה כנגד כולם", ואת הסיבה לכך מפרש הרמב"ם כי הכל כלול בתלמוד תורה שהרי הלימוד הוא זה שבעצם מביא לידי מעשה.
מקורות:
תנא דבי אליהו י. פירוש המשניות לרמב"ם פאה א א. שולחן ערוך חו"מ סי' כה.