על קצה העיפרון
"בטח שאתה יכול להשתמש, בשמחה"!
מתחתי שוב את החיוך הנחמד
על הפנים שלי,
מרוצה מהחיוך שניבט בחזרה.
עד לפני שנה הרגשתי בכיתה
ממש כמו עוד רהיט במקרה הטוב,
או כמו רובוט שמבצע פקודות
במקרה הטוב פחות.
במקרה הטוב היה חבר אחד
מואיל לצרף אותי למשחק
בתוּר עוזר-שוער בכדורגל,
כשאחרי הבקעת גול אחד
או שניים לקבוצה היריבה
הייתי מוותר על המקום שלי
לטובת מקצוענים יותר.
יום אחד התגלגל לידי עלון
של סיפורי חיזוק ואמונה.
אחד הסיפורים היה על
רווקה מתבגרת שהגיעה
לפגישה אצל הרבי.
היא תיארה בפניו את הקשיים שלה
עם עצמה, עם ההורים ועם כל העולם,
ואת הדבר שהכי הכביד על ליבה –
הבדידות. התחושה הנוראה
שאף אחד לא מתעניין בה,
והידיעה שהיא אינה חסרה לאף אחד –
העצימו את כל הקשיים ה'רגילים',
אלה שלאחרות יש עם מי לשתף
ולקבל קצת אמפתיה.
התחברתי מאד לתיאור
התחושות הקשות שלה.
ככל שהסופרת היטיב לתאר
את הקשיים שלה,
הרגשתי כאילו מדובר ממש בי.
הרבי הציע לה שתנסה
להתנדב לסייע לסביבתה הקרובה,
הן בפנימייה והן בלימודים,
כשהדגש היה שתציע מעצמה
ולא תמתין שיבקשו ממנה.
היא קנתה את הרעיון,
ותוך זמן קצר הפכה
לבחורה אהובה שגם
מתעניינים בה בחזרה.
הבנתי שכדי להרגיש מעורֶה
ומקובל בחברה,
אני לא צריך לחכות שיִפנו אלי,
אלא לקחת אחריות על עצמי
ולחשוב מה לתרום לחברים.
'הכרת ערך עצמו' זה דבר
שברוך ה' יש לי,
ומכיון שכשרונות לימודיים
זה הצד הפחות חזק שלי –
להציע עזרה בשיעורי בית
או בלימוד עם חברים למבחן
הם לא התחומים שאני יכול לעזור בהם.
החלטתי שהדרך הכי מועילה
לסייע לסביבה היא בהארת פנים,
וגם במעין גמ"ח כלי כתיבה.
לאחר כשבוע שדרגתי את ה'פעילות'.
הבאתי כמה משחקים מעניינים לכיתה,
וכשהחברים ביקשו להצטרף למשחק
הסכמתי בנדיבות.
אמי הסכימה לי לרכוש
עוד כמה אביזרים לקלמר
מעבר למכשירי הכתיבה
הנדרשים לתלמיד בכיתה ו',
עפרונות צבעוניים,
מחקים מעניינים
ועוד שלל ירקות.
מוצרים שבעבר עניינו רק
את אחיותיי הקטנות –
תפסו כעת מקום של חשיבות
גם בילקוט של אחיהן הבוגר.
הבחנתי שהחברים מתחילים
לגלות בי עניין,
וחשתי כל כך נחמד
כשקיבלתי את ההכרה
לה הייתי כל כך זקוק.
לאחר תקופה די ארוכה
אזרתי אומץ והזמנתי
שני חברים לבקר בביתי.
"יש לי משחקים מעניינים"
הסברתי בניסיון לשכנע,
ולפי התגובה שלהם
גיליתי שהנימוקים היו מיותרים.
אחרי יומיים ניגשו אלי
שני תלמידים נוספים וביקשו
לבקר בביתי.
הייתי ממש 'בעננים'.
האמת שלא הבנתי
שעיקר החביבות שלי אצלם
נבעה בגלל הממתקים שפיזרתי
או בגלל השעשועים שדאגתי
להביא לכיתה.
לוּ הייתי מתבונן טוב במסר
של הרבי הייתי מבין
שהעיקר הוא העזרה ומאור הפנים,
אך בינתיים יישמתי את דברי המשנה
"וקנה לך חבר" – פשוטו כמשמעו.
יום אחד, בזמן שיעור 'חינוך גופני',
משהו שיותר דומה להפסקה רגילה
מאשר לחינוך כלשהו,
נאלצתי להישאר בכיתה
כדי להשלים מטלה לימודית,
סוג של 'עונש' שקיבלתי,
אך עבורי היה דוקא הקלה
שכן כישורי הספורט שלי,
כזכור, אינם במיטבם.
אפילו כל מטלה לימודית
מעצבנת ככל שתהיה,
אינה גורמת לתחושת השפלה
כמו החוויה להיכשל שוב ושוב
מול שער מובקע ומול חצי-כיתה זועמת.
לא הייתי לבד.
המשימה הוטלה גם על דוד,
תלמיד נוסף שהתרשל אף הוא
במהלך השיעור.
הייתי בטוח שאם אבקש ממנו
סיוע הוא ייענה בשמחה.
"דוד נעזר בי הרבה
בהזדמנויות שונות" הרהרתי,
וממחשבה למעשה.
לאכזבתי הרבה,
הוא בקושי התייחס אלי.
אזרתי אומץ ושאלתי שוב
"אולי נעשה ביחד"?
הוא הפטיר לעברי:
"אֶה, אני כמעט מסיים",
יכולתי לשמוע את הזלזול בקולו.
הוא אכן סיים את המטלה
תוך דקות אחדות ופרח מן הכיתה.
הרגשתי חסר אונים.
תפסתי שבעצם אין לי חברים אמיתיים.
החלטתי להתגבר על
רגש הדחיה שחוויתי
ולנסות לבצע את המשימה.
הוצאתי את העיפרון מהקלמר
מתכונן לעבור על 2 השאלות
מקווה שאעמוד בכבוד באתגר.
לשמחתי גיליתי ששאלה אחת
עוסקת בנושא אותו דוקא הצלחתי להבין.
התחלתי לכתוב בחדוה את התשובה,
מתאכזב לגלות שהעיפרון לא מחודד
ומתחבר שוב להרגשה שלי שאני
"לא העיפרון הכי מחודד בקלמר".
בדיקה נוספת העלתה שלא נותרו
בקלמר עפרונות מחודדים כלל,
עטים וטושים זוהרים למיניהם,
מחקים שנועדו לראותם בלבד.
המורה מרשה להגיש תשובות
הכתובות רק בעיפרון.
מחדד אין לי בנמצא,
ואני אנא אני בא.
מבטי נדד לכיוון השולחן של דוד,
הקלמר שלו היה עדיין שם.
הצצתי לתוכו,
מחדד אפור פשוט קרץ לי.
'רק אחדד במהירות
ואחזור לכתוב את המטלה'.
התלבטתי כמה שניות,
האם מותר לי לקחת בלי רשות?
אך הרגעתי את עצמי,
"בטח מותר לי.
אחרי כל הדברים שאני הסכמתי לו,
בוודאי שאני יכול לשאול ממנו
משהו גם בלי רשות'.
ניסיתי לחדד, אך בכל פעם השפיץ נשבר.
הרגשתי שאני נשבר יחד איתו.
מה יהיה איתי?
האם אשאר לא יוצלח?
הדקות נקפו וידעתי שאני חייב
לסיים את המטלה לפני
הצלצול המבשר על סיום ההפסקה.
בלי לחשוב פעמיים הוצאתי עיפרון
מחודד מהקלמר של דוד
והזדרזתי לכתוב את התשובה למשימה.
השאלה השניה הייתה יותר פילוסופית,
וקיוויתי שעניתי עליה תשובה
המתקבלת על הדעת.
מיהרתי להחזיר את העיפרון לקלמר,
משתדל שיישאר באותה תנוחה,
למרות שזמזם לי משהו במוח:
'אם אין בעיה – ממה אתה חושש'?
אבל הרגשת הזלזול של דוד
השאירה 'רשימו' שלא רצה לחזור על עצמו.
הגשתי את המטלה סוף סוף.
אך ליבי נקפני עדיין על
מכשיר הכתיבה שלקחתי בלי רשות.
"האמנם היה מותר לי לעשות כך?
גם אם אני מרשה לכולם
להשתמש בשמחה בחפצים שלי,
מי אמר שאני יכול לעשות דין לעצמי?"
ניגשתי למורה בביישנות
והצגתי בפניו את הדברים:
"חבר שלי ביקש ממני לשאול,
האם הוא יכול להשתמש
בחפצים שלי בלי לבקש ממני רשות"?
המורה הסתכל עליי במבט בוחן ואמר:
"תראה יוסי, זו שאלה ממש יפה!
אני חושב להקדיש השבוע את
שיעור ההלכה לנושא החשוב הזה",
הסמקתי מהמחמאה ושקלתי
אם כדאי לספר לרב שהחבר
ששלח אותי זה הילד שעכשיו
משוחח איתו.
החלטתי להמתין להזדמנות אחרת
עם הגילוי-נאות הזה.
"לסיכומו של דבר"
אמר המורה תוך שהוא משרטט
טבלה כלשהי על הלוח
"אם מדובר בדבר מועט שאנשים
רגילים אינם מקפידים עליו –
מעיקר הדין מותר להשתמש גם בלי
לבקש רשות.
אולם, ממידת חסידות ראוי להימנע
גם משימוש מועט כזה בלא רשות.
יש למישהו רעיון מדוע?!"
כמה אצבעות הונפו
ומבלי משים גם האצבע שלי.
המורה סקר במבטו את התלמידים הקשובים.
"נו יוסי, השיעור הזה כולו בזכותך –
חשוב לנו לשמוע את דעתך",
הסמקתי.
"אם כל אחד יקח 'קצת'
לא יישאר כלום לבעלים"
אמרתי קצרות
את מה שחשתי עמוקות.
"נכון מאד!
חז"ל מספרים שכך נהגו אנשי סדום,
כל אחד מהתושבים היה לוקח
פחות משווה-פרוטה וכך מרוששים
את הסוחרים שבאו מחוץ לעיר".
"כנראה שיש עוד דרכים
לחוש נצרך וחיוני", הרהרתי.
מקורות:
שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות גזל וגניבה סעיף א
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
להרשמה לדיוור השבועי לחצו:
https://avodatlev.minisite.ms/4
