על חשבון הברון

חשבון מתנפח

"תשעים ותשע". זהו הקוד המשמש אותי לקניות בחנות המכולת, בהקפה.

כל תקופה אני מעביר סכום כסף שמצטבר לזכות בחשבון. אני לא אוהב להישאר עם חוב גדול מידי. הרעיון של ההקפה נועד בעיקר עבור הקניות הקטנות היומיומיות, כאלה שאני שולח את הילדים לבצע. היו תקופות יותר מתוחות מבחינה כלכלית, אז האפשרות של קניה בהקפה הקלה את המתח הכספי. 

הזבנים כבר מכירים אותי ואת ילדיי. בכל פעם כשמסיימים להעביר את הקופה, הם שואלים: "לרשום 99"? והילד התורן עונה בחיוך "כן".

חלפו כמה חודשים בלי שבעל החנות הזכיר לי על החוב. יום אחד הוא קרא לי: "תשמע ר' אליהו, ערכתי בדיקה בחשבונות של הלקוחות, וגיליתי שהחוב שלכם כבר ממש גדול. אני מבקש שתפרע אותו בזמן הקרוב".

לא ידעתי למה לצפות. ביצעתי חישוב מהיר ובהערכה גסה חשבתי שמדובר על תשלום של כשלושת אלפים ש"ח.

כמעט נפלתי ממקומי כשהוא אמר את החישוב המדויק: "ששת אלפים, חמש מאות שמונים ותשעה שקלים". "ושבעים אגורות" הוסיף לאחר שניה.

"מהההה"? נדהמתי. "אני לא מאמין! זה יותר מפי שניים מהסכום הכי גדול שחשבתי"!

"זה מה שכתוב במחשב. הכל מדויק" אמר חיים, בעל החנות.

"אני חושב שנפלה פה טעות. אף פעם לא הגעתי לסכומים כאלה בטווח זמן קצר כזה"!

"אולי בתקופה האחרונה הגדלתם צריכה באופן משמעותי? אולי אחד הילדים שלך מנצל את החשבון וקונה דברים בצורה מופרזת"?

"גם אם ילד שלי קונה מידי פעם ממתק בלי לדווח, זה לא יגיע לסכום כזה" אמרתי נרעש.

"תשמע, לי אין ברירה", הגיב חיים. "אני מאפשר את הקניות בהקפה בידיעה שיפרעו אותן בבוא העת. לא שפתאום תתכחש לחצי מהסכום".

"יודע מה"? עניתי. "אני נוטה יותר לחשוב, שאחד מהלקוחות האחרים שלך שמע פעם איך המוכר שואל אותנו אם לרשום על החשבון תוך כדי שהוא אומר את המספר בקול רם בתום לב, ואותו לקוח נוכל ניצל את המידע והחל לערוך קניות 'בהקפה' על חשבוני"!

"אויש, נו באמת" הוא אמר בהינף יד. "זה נשמע כל כך מופרך".

"מופרך לי עוד יותר שהיקף הקניות שלנו הכפיל את עצמו בתוך 3 חודשים"! עניתי. אמרתי לו שאחשוב על העניין ואערוך תחקיר בבית.

שליחות או עיוות

בדרך הביתה, נזכרתי בהלכה (שו"ע חו"מ סי' קכא ס"ג) על ראובן שהלווה כסף ללוי, וכשהגיע תאריך הפירעון הגיע שמעון אל לוי והציג את עצמו כשליח של ראובן להעביר לו את החוב באמצעותו, וכהוכחה לדבריו הציג שמעון בפני לוי את חותמתו של ראובן ואמר לו "ראובן אמר לי הבא לי את מעותי מלוי הלווה בעדות החותמת שלי שבידך", לוי האמין לשמעון ומסר את החוב לידי שמעון השליח, לבסוף הכסף לא הגיע לידי ראובן ושמעון טוען שאבד לו, ואילו ראובן טוען "מעולם לא מיניתי את שמעון להיות שלוחי להביא את החוב מלוי אלא הוא גנב ממני את חותמתי כדי לקחת את החוב לעצמו". לוי הביא לבית הדין עדים שהעידו על כך שהחותמת אכן של ראובן, אבל הוא לא הצליח להביא עדים שראובן אכן מינה את שמעון להיות שליח לגבות ממנו את החוב. ההלכה קובעת כי לוי לא נפטר מהחוב, ועליו לשלם לראובן. 

אני זוכר שבזמן שלמדתי את ההלכה הזו, חלפה בראשי מחשבת-רחמים על הלווה ביש המזל, שצריך לשלם שוב בגלל הנוכלות של ראובן או שמעון.

עכשיו קישרתי את זה למקרה שלי. זכרתי גם שהש"ך (שם ס"ק יז) מביא בשם המהרש"ל ושלטי גיבורים ש"אם עשו ביניהם תנאי, שמי שיביא לו אותו חותם או אותו סימן – ישלח על ידו, ויש עדים שמסרו לידו – פטור, כי 'כל תנאי שבממון קיים'", כלומר אם ראובן ולוי התנו ביניהם מראש שאם יגיע מישהו אל לוי ויציג את חותמתו של ראובן יהיה לוי רשאי למסור בידיו את דמי החוב, לוי פטור בכל אופן.

"זה בדיוק מה שקרה לי", חשבתי בעגמימות. הוסכם ביני לבין בעל החנות שהקוד 99 הוא הסימן שבאמצעותו מוסיפים כסף לחשבון החוב שלי. אם כן, כאשר איזה נוכל גילה את הקוד וערך באמצעותו קניות על חשבוני – זו בעיה שלי מולו, לא של בעל החנות. 

הגעתי כבר קרוב לבניין, אבל עוד לא עליתי. רציתי להתייעץ. אולי בכל אופן יש לי דרך לצאת מזה בטוב. התחלתי ללכת סביב הבנין.

התקשרתי לחברותא שלי, ר' ברוך, תלמיד חכם גדול להערכתי, איתו אני זוכה ללמוד כל ערב תקופה ארוכה. הוא נרעש לשמוע על המקרה. סמכתי עליו שלא יעביר הלאה את המידע. שאלתי אותו אם נראה לו שהמקרה מחושן-משפט קשור לאירוע שלי. 

הוא מיד השיב: "רגע, אבל זכור לי שהש"ך כותב על מקרה דומה (שם ס"ק כב), שאם נודע ללא ספק שהחותמת שהציג השליח שמעון בפני לוי הלווה היתה מזוייפת – או אז מתבטל התנאי ולא ניתן לחייב מישהו או לפטור מישהו על פי תנאי זה. לפי זה, אם תצליח להוכיח שניפוח החוב נעשה על ידי נוכל שהשתמש בקוד שלך, הנזק הזה לא אמור ליפול עליך, אלא בעל החנות יצטרך להתמודד מול אותו נוכל.

נשמתי לרווחה: "תודה לך ר' ברוך, הקלת עלי". לא אמרתי לו שאני עדיין חושש מהתחקיר שאאלץ לערוך בבית. מי יודע, אולי אגלה שאחד הילדים שלי אכן פתח 'עסק' נסתר… ואז ברור שאהיה חייב. אני כמובן לא יכול להטיל אשמה על מישהו אחר לפני וידוא מוחלט שאני נקי.

"כלומר" ניסיתי לסכם לעצמי את הכיוון למוצא שלי מן הסבך, "בעל החנות ואני סיכמנו על קוד שמי שימסור אותו לזבנים בדלפק רשאי לקחת את המוצרים בלי לשלם והסכום יתווסף לכרטסת החוב שלי". 

"אכן" הגיב ברוך. 

"אז אם בעל החנות יאמין לי שקרתה כאן נוכלות והקוד נמסר לזבן בזיוף, או שנצליח להוכיח את זה באמצעות בדיקה במצלמות האבטחה, אזי בעל החנות יספוג את זה". השלמתי. 

"נכון" אמר ברוך, "אבל קח בחשבון שהוא לא חייב להאמין לך סתם ככה, מותר לו גם לחשוד שהלקוח היה בעצם שליח שלך ואתה כעת מנסה להתחמק מתשלום". 

"אוי" התקוה שלי שוב ירדה. "אני מאוד מקווה שההיכרות בינינו מספיקה כדי שיהיה אמון. אבל באמת אי אפשר לדעת. בפרט כשבן אדם לחוץ על כסף, הוא עלול לחשוב על הגרוע ביותר". זכרתי עדיין שאני צריך לבצע תשאול בבית.

הנוכלות התגלתה

כשהגעתי הביתה, שתיתי קודם משהו, רציתי לשאול את הילדים ברוגע, שלא יחשבו שאני חושד או לחוץ מדי. עם כל חוסר הנעימות, פניתי לילדים הגדולים ושאלתי אותם בעדינות, האם אולי בזמן האחרון הם קנו במכולת דברים שלא ביקשנו מהם, על החשבון. בכלל, מגיל צעיר אני משתדל לשדר להם שאפשר לשתף אותי בהכל. אני רוצה שהם יידעו שאני יכול לשמש להם אוזן קשבת ולא יפחדו לשתף מידע, גם אם הוא לא נעים (אני ממליץ על כך לכל הורה בחום).

שניים ענו לי "אמממ… אבא, האמת שכן". נדרכתי. מי יודע במה מדובר. אבל הדאגה ירדה כששמעתי את תיאור הילדים. אחד תיאר לי בחשש, איך היו כמה פעמים שקנה לעצמו ארטיק או טילון כי היה מזג אוויר מאוד חם. השניה הסבירה, איך לפני הטיול השנתי היא הייתה 'חייבת' עוד 5 ממתקים 'שווים'. 

צחקתי בהקלה. "הכל בסדר ילדים. אלו מקסימום כמה עשרות שקלים. אמנם כדאי גם עליהם פעם הבאה לבקש רשות, אבל עכשיו זה בסדר". בינתיים החלטתי לא לספר להם על החשד לגניבה רצינית על חשבוננו. הם הלכו לענייניהם בהקלה.

את זוגתי שיתפתי בשקט, מתייעץ איתה מה יכול להיות. כשהיא שמעה את החשד שלי שאולי אחד מהאנשים בחנות ניצל את המידע על החשבון שלנו, היא אמרה: "יש לי אולי קצה חוט. אני זוכרת שפעם אחת, כשקניתי כמה דברים, היה בחור אחד שעמד אחרי בתור ודיבר כאילו אל עצמו: 'אה, הם 99'?" זה היה נשמע לי קצת מוזר אז, אבל חשבתי שאולי הוא בעצמו עובד בחנות, ומכניס למוח עוד פנים מהמשפחה. עכשיו אני חושבת שאולי הוא פלט את זה בטעות ובעצם רצה לזכור את הקוד כדי לקנות על חשבוננו בהמשך".

"זה אדם שכנראה אין לו יותר מדי מצפון" אמרתי בעצב. "השאלה היא איך אפשר להוכיח כזה דבר". 

פתאום הבריקה לי מחשבה: "אולי יש אפשרות לראות את פירוט הקבלות מהזמן האחרון? אפשר לראות אם אלו הדברים הרגילים שאנחנו קונים, ולקוות שבעל החנות יאמין לנו".

כשאמרתי לבעל החנות את הדברים, הוא אמר: "נשמע לי ממש מוזר, אבל הכל יכול להיות. אני מוכן לבדוק את הקבלות האחרונות. אבל עדיין – איך אדע שלא אתה שלחת את האדם השני, ורצית להרוויח עוד קניות ולהתחמק מתשלום עליהן"?

נבוכתי. לא ידעתי מה לענות. הוא פירש את ההסמקה שלי כעלבון, ומיד אמר: "סליחה סליחה. אני יודע שאתה אדם ישר ואמין. לא חושד בך בגניבה חלילה. הלחץ מהחוב הוציא ממני מילים כאלה. בוא נראה את הקבלות".

בקבלות נראו בעיקר הקניות הרגילות שאני עורך: לחם, חלב וירקות, השלמות קטנות. פעם בשבוע קנייה גדולה יותר. רגע, זה בעצם פעמיים בשבוע! הקניה השניה נראית הרבה יותר ראוותנית. כל מיני מוצרי מותרות, והופ! גם סוגי אלכוהול… וסיגריות… שאני בכלל לא משתמש. 

"זו הוכחה מספיקה"? שאלתי.

"בהחלט" השיב בעל החנות. "כנראה אותו אחד באמת מתוחכם. אני אזהיר את העובדים מעכשיו לשאול בכל פעם חוץ מהקוד גם את שם המשפחה, אפילו שיודעים כבר, ולא לסמוך על כך שמכירים".

הסברתי גם לילדים בבית, שלא יתמהו כאשר הזבנים יתחילו לשאול אותם מה שם המשפחה. "זו תקנה חדשה בחנות" אמרתי בחיוך. הם הרימו אולי גבה, ואני שמחתי שהצלחתי ליצור אמון עם בעל החנות, ולהוכיח לו על 3,000 שקלים שאינם קשורים אלי. מה הוא יעשה עם החוב הנותר? זה כבר עניין שלו. אולי הוא יתקין מצלמת אבטחה מול הדלפק ויתעד את הברנש מנסה שוב לגנוב באמצעות הקוד שלי. 

כשאשתי שמעה על תוצאות הבירורים, היא אמרה: "זה ממש מתקשר לי לדברי המשנה – "חכמים היזהרו בדבריכם". גם כשאתה הולך על פי הכללים, צריך לנקוט במשנה-זהירות. אתה לא יכול לדעת מה עלול לקרות כתוצאה מדיבורים שלך". חייכתי. אמנם ההקשר המקורי קצת שונה, אבל זה בהחלט יכול להתחבר.

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים