"מה קרה לך?! למה אתה זורק את זה"? לקחו לי כמה שניות להבין שמדברים אלי. נזכרתי במה שאני אוחז בידי. "כן אני מוּדע לְמה שאני עושה" עניתי למשה השכן, "אין לי כח לרסס את הסכך, והאמת שגם אם ארסס – אין לי ממש איפה לאכסן אותו, אז אני מפנה וזהו. בקיצור אין לי מקום בשביל הנצח הזה". "מה נצח??" "בפרסומות כתבו שזה 'סכך לנצח' אבל כנראה שזה לא יקרה עם המחצלת שלי"!
משה היה נראה מופתע, "מוזר, חשבתי שאני מכיר אותך, ככה אתה זורק סכך טוב"? 'אז תכיר'. גיחכתי במרירות. אין לו מושג מה עבר עלי בשנה האחרונה.
כבר כמה חודשים אחרי החתונה הבנתי ש"זה לא זה", כמאמר החכם, "לא כל הנוצץ זהב", מה שהיה נראה לי בפגישות כשידוך-נוצץ, התגלה לי כשברי זכוכיות… לא רוצה לפרט יותר מדי, אבל הרגשתי כאילו הנערה העדינה והנעימה שבפגישות, אחרי הנישואין התגלתה כמו אשת אחאב האגדית מהתנ"ך, איזבל הנכבדה. רק לאחר תקופה קלטתי איך הידרדרתי ברוחניות. דברים שהיו לי בהם קביעות בנפש בבחינת 'חוק בל יעבור', הפכו למזולזלים בעקבות יחסה של אשתי להנהגות אלו. מעבר לכך, היא קיבלה 'קידום בעבודה', קידום שבאופן ישיר גרם לכך שהיא נעדרה כמעט לחלוטין בבית וגם כשהייתה בו – בקושי תפקדה. בתוך שנה ורבע הפכנו בחסדי ה' להורים מאושרים לתינוק טרי, אך אז חזרו דברי הלעג שלה לכל דבר שבקדושה, ולצערי הדברים החלו לפעפע גם בי.
זה נכון שחשוב לעזור בבית, אבל למה היא חושבת שבגלל זה אני אמור לפספס כל דבר שמתקשר איכשהו לתפילה במניין, מקווה או התוועדות חסידית?! היא ידעה לדרוש יציאות זוגיות וגם יציאה שלה להופעה או שתיים כשאני על תקן הבייבי-סיטר וגם דואג להכנת הארוחות.
בשנה האחרונה הרגשתי שהמצב יוצא מכלל שליטה. כל דיבור בינינו הביא לפיצוץ, שאחריו כמה ימי הסתגרות מצידה וניסיון התפייסות מצידי (כמובן אני אשם).
עברנו כמה טיפולי זוגיות. היו כמה פגישות שגרמו לה להבין את האחריות שהיא צריכה לשאת על כתפיה. היא כמובן התנצלה בפני מול המטפל והבטיחה שהכל יסתדר, אך ההבטחות לא עמדו במבחן המציאות. בבית היא חזרה להיות בדיוק מי שהיא, "למה ביזית אותי ככה בפני המטפל"?!. כשקלטתי שהמצב הולך ומחמיר, ניסיתי לדחוף אותה לסגנון טיפול אחר, שדוקא הביא הטבה לזמן מה, אך ברגע שהפסקנו את הטיפול, שוב הרגשתי שהכל מתפוצץ וחשבתי שזה נגמר. בתכל'ס, הרגשתי שהיא לא מוכנה לקחת אחריות על עצמה, ולקבל את זה שגם לה יש חלק ב'עסק הזוגי'. גם הניסיונות להתפשר מצידי, לא הועילו.
בחודש החגים האחרון הרגשתי שכלו כל הקיצים. במהלך השנה כל אחד שקוע איכשהו בעבודתו והקשר הזוגי הוא יותר טכני. אבל בתקופת החגים, מטבע הדברים נמצאים יותר בבית והעימותים התגברו. חג סוכות האחרון היה מאתגר במיוחד. הרגשתי כאילו אני מהלך על חבל דק. התווספה למערבולת הרגשות העובדה שנאלצתי להתאשפז יומיים בבית-רפואה עקב דלקת ריאות. במקום לזכות לתמיכה והכלה, אשתי שידרה לי כאילו אני אשם בזה וכביכול עשיתי זאת מתוך רצון להתחמק ממטלות הבית… נס שיש לי אח קרוב שעזר לי. חמי וחמותי קיבלו את דברי אשתי וכמובן צידדו בדעתה. כנראה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ… לאחר ההתאוששות, הגעתי למסקנה שאני לא מסוגל להמשיך ככה. הבהרתי לאשתי, שאם היא רוצה שלום בית, זה רק אם נעשה תיאום ציפיות מחודש, אותו נכבד בצורה הדדית. קל לנחש שהיא התנערה מהצורך שלה לעשות שינוי.
ההחלטה הבשילה בליבי בשמחת תורה, בחג הזה הרגשתי מצד אחד ש'נהפך לאבל מחולי', ומצד שני שאצא מכאן לדרך חדשה. באסרו-חג נפל הפור, ופשוט ארזתי מזוודה והחלטתי לנסוע להורים, עד שאמצא מקום להיות בו לתקופה.
הילד הקטן שלי נשאר הנחמה עבורי. עשינו איזה הסכם פשרה דרך גורם שלישי, שאוכל להתראות איתו מידי שבוע.
את הסכך שמצא משה השכן בידי באיסרו חג, החלטתי להניח בחדר האשפה "ממילא איני יודע איפה אהיה בשנה הבאה". כשמשה ניסה לשכנע אותי שחבל להשליך סכך טוב לפח, אמרתי לו "עזוב, אין לי כח לטפל בו וזהו". משה שאל: "אני יכול לקחת את זה"? אמרתי לו: "אני שם את זה כאן. אל תקח, חבל על הכח שלך". אני יודע שהייתי נשמע מבולבל, זה היה בסך הכל רגעים ספורים אחרי ההחלטה הגורלית, וייחלתי למעט יישוב הדעת והנפש.
חלפה כמעט שנה, וכבר הייתי במקום רגוע יותר מבחינה נפשית. מצאתי עבודה כמדריך בישיבה לבחורים מתחזקים, ישנתי איתם, וכבר התפניתי נפשית לבדוק הצעות שידוך לפרק ב'.
הגיע ערב סוכות, והיות שכמה מהבחורים חשבו להישאר בחג בפנימייה, תיכננו להקים יחד סוכה גדולה בחצר. השגנו קורות, ובנינו את השלד לסוכה. כשהתחלנו לחשוב מהיכן נשיג תקציב לסכך, נזכרתי בסכך השכוח שלי, משנה שעברה. "אני בטוח שמשה שמר אותו. הוא לא היה נותן לסכך להירקב שם".
נסעתי להיכן שהיה פעם הבניין שהתגוררתי בו, עליתי מהר במדרגות. "רק שהוא יהיה בבית", קיוויתי. משה פתח לי את הדלת בעצמו, והתקשה להסוות את הפליאה על פניו על הופעתי הפתאומית. השתדלתי להיות ענייני, והזכרתי את עניין הסכך שהנחתי בחדר האשפה.
"נכון, אני לקחתי אותו אלַי, אבל מה הפירוש, אתה הרי זרקת אותו"! התחלתי להסביר לו את המצב הקשה בו הייתי נפשית, ושאם הייתי חושב אז בשיקול דעת לא הייתי מפקיר כך סכך יקר. משה חכך בדעתו כמה רגעים ולאחר מכן השיב: "תראה, לא משנה איזה שיקול דעת היה או לא היה לך. אם המשאית של פינוי הזבל הייתה לוקחת את הסכך, גם היית מדבר כך"?! התבלבלתי, אך אזרתי אומץ: "נו, בשביל זה יש שכן טוב כמוך ששומר לי את הסכך"! הוא צחק ואמר: "לא בכל יום נופלת לי הזדמנות לזכות ב'סכך לנצח' בחינם. אתה חושב שככה אוותר עליו"?! לאחר כמה שניות של שקט הוא אמר: "יודע מה, אני מוכן שנלך עכשיו שנינו לרב השכונה הרב כהן. נראה מה הוא יאמר על המקרה".
רב השכונה אכן ידוע כרב רגיש, שיודע לרדת לעומקם של דברים ולהבין גם לנפש האדם. אולי אם הייתי מקשיב לו בתחילת הנישואין, הייתי נראה היום אחרת… כעת קיוויתי שיצדיק אותי ויאשר כי הסכך עדיין שלי בעקבות רקע הסיפור.
בפועל, לאחר ששטחתי בפני הרב את המקרה ומשה אישר את הפרטים, הרב הוריד את משקפיו, והביט בי בעיניו הטובות: "בשעה שהנחת את הסכך בחדר האשפה, הוכחת כי הפקרת אותו. גם אם אתה יודע שמשה לקח אותו משם כדי לשמור עליו – מבחינתך עשית מעשה של הפקרת הסכך ולכן, הסכך כעת הוא בבעלותו של משה במאה אחוז. חשוב לזכור כי עצם הנחת דבר בשטח שהעירייה אמורה לפנותו, היא כבר יאוש וההפקרה. זה כמו בפלאפון, אם לא תשמור על עצמך מלהגיע למקומות הפקר – זה כבר 'יאוש מדעת' מושלם ואתה עלול למצוא את עצמך במקומות שאליהם לא חלמת מעולם להגיע".
את חג הסוכות אמנם חגגנו בישיבה עם סכך שמישהו אחר תרם בסוף, אך אני יצאתי עם לקח לחיים, שבדרך כלל הרקע הרגשי לא קובע את ההלכה.
מקורות: שולחן ערוך חושן משפט סימן רס סעיף יא.
[עריכה: ש. מלומד©️]
