”וואו, השעה כבר 08:58" מלמל דובי לעצמו תוך כדי ריצה. המחנך הרשה לו לרוץ במהירות לבית הוריו על מנת להביא את 'אישור הטיול' אותו שכח להביא. "בשעה תשע בדיוק אנחנו זזים" עמדו מילותיו של המחנך לנגד עיניו. הוא כבר ראה את החברים מטפסים על מדרגות האוטובוס כשגילה שפספס בליטה של אבן-שפה במדרכה. התגלית הייתה כואבת במיוחד. "אאייי" זעק תוך שהוא מסב את תשומת לב חבריו.
"המורה! המורה! דובי שבר את הרגל… מסכן", הרב שמואל הגיע במהירות וניסה להרגיע את דובי שדמעות כבר ניכרו בזויות עיניו. מבט קצר וכמה תזוזות שביצע דובי בהוראתו הבהירו לרב שמואל, המשמש גם כמתנדב בארגון 'הצלה', שלא מדובר בשבר או נקע חס ושלום. "תראה דובי, זה ככל הנראה מתיחת רצועה, בהחלט לא נעים ויכול להיות גם ממש כואב. לא בהכרח שכדאי שתצטרף אלינו, בהתחשב בכך שהטיול מבוסס על מסלול הליכה וגם קצת טיפוס".
כמה שיחות טלפון קצרות עם ההורים והמנהל, ובעיקר תחנוניו של דובי וההבטחה שלו ש"בכלל לא כואב לי כלום", שכנעו את המורה לאפשר לו להצטרף.
הנסיעה הייתה שמחה ועליזה, קצת שירים וחפירות של ילדים, פזמונים שאינם נגמרים ובדיחות-קרש מטופשות שגרמו לכולם לשכוח את הנפילה שפתחה את הטיול.
דווקא כשירדו מהאוטובוס והילדים החלו לכתף את תיקיהם, ניכר היה הכאב על פניו של דובי. "אני מרגיש שאיני מסוגל לדרוך על הרגל…" אמר תוך שהעווה פניו בכאב. הרב שמואל היה אובד עצות. "מה נעשה עכשיו?! מסובך לבקש מהוריך שיבואו לקחתך מכאן, וגם להשאיר אותך לבד בתחילת המסלול זו לא אופציה. אתה יודע מה?! חכה כמה רגעים".
הרב שמואל ניגש בזריזות לעמדת התשלום של רשות הטבע והגנים ושאל בנימוס אם יש להם מקל-הליכה להשאלה. "האמת היא שכן. יש כאן מקל-טיפוס שיכול בהחלט לשמש גם כמקל הליכה" אמר המוקדן בחיוך. המקל התגלה כאטרקציה בפני עצמה. הוא היה מודולארי, קפיצי ומתכוונן לפי הצורך.
הרב שמואל שרגיל היה להוביל במסלולי ההליכה צעד כעת לצידו של דובי ושימש כמאסף, על מנת לוודא שדובי צולח את הדרך באופן חלק ובטוח ככל האפשר. נראה היה שדובי דווקא נהנה מהעניין, אולי אפילו יותר מאשר לוּ היה צועד לבד.
המסלול היה מעגלי ובסופו הגיעו לנקודת המוצא וממנה המשיכו לחלקו השני של המסלול. הרב פנה שוב אל הפקיד וביקש לאפשר לדובי להמשיך עם המקל גם לחלק השני. הלה השיב באדישות, "רבנו! זה לא מקל של רשות הטבע והגנים, זה מקל שנשכח על ידי אחד המטיילים. קח אותו במתנה" אמר תוך שהוא חוזר לגלול במכשיר הנייד שבידו.
"אתה מבין"? הסביר הרב שמואל לדובי, "מותר לך להשתמש במקל ואין כאן דין 'השבת אבידה', כי במסלולים אלו הולכים גם אנשים רבים שאינם מקפידים להשיב אבידות", "נכון הרב, יש כאן גם הרבה מבני-דודנו הישמעאל.." קטע דובי את עצמו באמצע המשפט כשקלט שהוא מדבר בטון גבוה למדי, "בקיצור, כל מי שמאבד כאן משהו מתייאש ממנו באופן מיידי, בפרט אם מדובר במקל-הליכה שהמאבד אמור לחוּש מיד באובדנו, הוא מתייאש ולכן מותר לנו להשתמש במקל".
חלקו השני של המסלול הסתיים אף הוא בחדווה בתפילת מנחה נרגשת בשרידיו של בית כנסת עתיק, כשלאחר מכן סעדו התלמידים את ארוחת הצהריים בתצפית ייחודית מול ים המלח.
בנסיעה התגלה הניגוד המוחלט בין המורים העייפים לתלמידים, האחרונים היו נמרצים ועירניים לחלוטין כאילו לא גמעו היום כמה קילומטרים טובים במסלולים מייגעים. "רק מחר תראה איך ראשיהם נשמטים במהלך השיעור ויתלוננו איך יתכן שלא נתנו חופש אחרי טיול כה ארוך ומעייף", סח הרב נחום לרב שמואל.
השעמום נתן את אותותיו, ואחרי השירים והסיסמאות ומשחקי חי-צומח-דומם, זיהה המורה את המקל של דובי מצטרף לחגיגה. הוא עבר ידיים וקולות של הקשה על החלונות ועל הכיסאות התערבו בקולות ילדים צוהלים. הנהג לא היה מספיק תקיף כדי לדרוש מהתלמידים להישאר חגורים במקומותיהם, והרב שמואל נאלץ לגשת לחלקו האחורי של האוטובוס ולהבהיר כי המקל אינו משחק, "קיבלת אותו לצורך מסוים וכרגע הוא נשאר אצלי". לדובי לא נותרו הרבה ברירות והוא העביר את המקל בפנים חמצמצות.
כשהגיעו בשעה טובה ליעד, נפרדו המורים מן התלמידים בחמימות, והילדים פנו במהירות לבתיהם. רק דובי נותר עומד. "כן דובי, רצית משהו?", "כן הרב, המקל שלי" השיב בארשת רצינית.
"למה שלך?! הוא שלי" השיב המורה שמואל. "סליחה הרב, אבל נדמה לי שנתנו את זה דווקא בשבילי, בגלל הרגל שלי שכאבה" סיים בטון נמוך.
"כן, אבל הרעיון הראשוני היה של הרב שמואל" התערב הרב נחום בשיחה, "אבל רגע, מה זה קשור, הרי ביקשת את המקל בעבור דובי אז הוא כנראה שלו", סיים כשהצבע חזר ללחייו של דובי שהיה נראה נבוך מכל הסיטואציה. "זה ממש הסוגיא של 'שניים אוחזין בטלית', סליחה במקל, זה אומר כולה שלי…"
"דובי'לה, נשאל מחר את הרב אביגדור מה אומרת על כך ההלכה, בינתיים בוא ואקפיץ אותך עם הרכב שלי קרוב לבית שלך. קשה לך קצת ללכת, הלא כן?!" קרץ הרב שמואל.
"תודה רבה הרב על הטרמפ, ואת המקל אשאיר כאן עד שתתקבל ההכרעה" אמר דובי. "תשמור על עצמך וכדאי שתנוח עם הרגל מחר, לילה טוב צדיק".
למחרת לא הופיע דובי ללימודים ולבינתיים המקל השתזף ברכבו של הרב שמואל. לאחר יומיים הגיע דובי, ואת שיעור הלכה הקדיש המורה לפתיחת השלחן ערוך חושן משפט סימן רסט, ולמד עם התלמידים את ההלכה מתוך השלחן ערוך, "המגביה מציאה לחבירו – אף על פי שלא אמר לו כלום, זכה בה".
"נו, מה אתם אומרים? כשביקשתי את המקל ו'זכיתי' בו, האם זה היה עבור עצמי או עבור דובי?!"
"עבור דובי שלנו!" ענו התלמידים במקהלה. "דובי! דובי! דובי! דובי!" קראו ושתקו לאחר שהרב שמואל נאלץ להסות אותם. "ואתם צודקים, המקל שייך לדובי. אני ביקשתי והגבהתי אותו עבורו – ועל כן הוא זכה בו מן ההפקר" אמר הרב שמואל תוך כדי שהוא מוסר את המקל לידיו של דובי המחוייך.
"תודה לך הרב שמואל על הכל, זכינו במורה מסור וירא שמים, ואנו תפילה שיהיו פירותיך כמותך", כתבו הוריו של דובי בהודעת טקסט בסיום יום הלימודים.
מקורות:
חו"מ סי' רסב. שם סי' רסט. פתחי חושן אבידה פ"ב ס"י ובנסמן שם (מהדו"ח עמ' דש).
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
