חטיף זית נוגט

קום התהלך בארץ

כשסוכן הביטוח שואל אותי אם יש לי 'תחביבים מסוכנים' אני משיב מיד 'לא' נחרץ. יש לי תחביבים כמובן, אבל אין בהם שמץ של סיכון, לדעתי לפחות. אם תשאלו את אשתי, יתכן שהיא קצת תחלוק על ההגדרות שלי מהי 'סכנה', אבל לא ניכנס כרגע לפינה הזו…

קוראים לי בוריס, ואני משמש כמורה לחשבון ואנגלית בבית ספר דתי. במקור עליתי מארצות חבר-העמים, אבל אני מסוגל ללמד אנגלית ברמה סבירה עד כיתה ו'.

אני מרגיש גם שליחות במקצוע שלי. בכל נושא אפשר להכניס תמיד ערך-מוסף. אפילו עצם העובדה שלימוד שפה זרה הוא על ידי יהודי ירא שמים המקפיד על קלה כבחמורה, מלמדת את התלמידים היקרים לי כבנים שאפשר לשלב בין עבודת כפיים ליראת שמים.

התחביב שלי, אם שאלתם, הוא לקיים את הציווי המקראי הקדום שקיבל אברם, בטרם הפך לאברהם אבינו, "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה". אני לא לבד. אנחנו קבוצה של כמה חברים שמקפידים מדי פעם 'להתחדש' בצעידה בארבע אמות נוספות בארץ ישראל.

היכרות עם תל חדיד

הטיול שעליו אני רוצה לספר לכם, התארגן ממש בצורה ספונטנית. עמי, אחד החברים בקבוצה, סיפר על אתר די קרוב שנקרא תל-חדיד. 

"זה לא מקום ערבי"? חשדתי בשם הנשמע מסגיר. שאלתי רק כדי לוודא שאני טועה, כך אוכל להסיר דאגה מלב אשתי על ה'תחביבים המסוכנים' שלי.

"ממש לא" הבהיר מיד עמי. "אם כבר, על פי מה שבדקתי על ההיסטוריה של המקום, המקור הוא מהשם 'חדיתא' בארמית. זה היה שם של יישוב עוד מתקופת התנ"ך. היו שנים שגרו שם גם יהודים, וכיום זוהי שמורה של קק"ל, קרוב ליער בן שמן".

"אוקיי" הגבתי. "בוא נצרף את החבר'ה האחרים לשיחה. זה מתחיל להישמע מעניין".

"טוב אהממ.. ובכן" כחכח עמי בגרונו, עת פתחנו בשיחת הוידאו. "יש שם הרבה דברים מעניינים לראות: עתיקות, פרחים, עצי זיתים".

"כן אדונינו ההיסטוריון" אמרתי בקול ברטון משועשע. "האמת היא שכך היה כתוב באתר המדריך למטייל" הצטנע עמי.

"נשמע טוב" הגיבו החבר'ה האחרים.

"בין חצי שעה לשעה נסיעה מהאזור שלנו" הספיק ידידיה לבדוק.

"אז סגרנו, הולכים על זה. השאלה עכשיו להחליט רק מתי"?

החברים שלי כולם עצמאיים וגמישים יותר ממני, ולכן בדרך כלל זורמים יותר לפי הלו"ז שלי.

"אני חושב", ערכתי חישוב מהיר "שהכי נוח לצאת ביום רביעי. אז אני מלמד רק שעתיים בבוקר ונשארות לי עוד שעתיים של 'שעות שהייה' שאני יכול להשלים ביום אחר. מיד נצא.

"רק שנספיק לסיים את המסלול לפני שיחשיך" השלים ידידיה.

סיכמנו שעת יציאה מוגדרת. מי נוסע ברכב של מי. "לא לשכוח שתיה ואוכל" הזכיר רובי האחראי. "גם תיק עזרה ראשונה" השלמתי. בטיולים ממוסדים – זהו פריט חובה. ביציאות פרטיות לא תמיד זוכרים אותו.

הגיע יום רביעי. הכנתי לי מבעוד מועד, או יותר נכון אשתי הכינה, תיק עם אוכל ושתיה.

"גם כובע שמש כדאי" היא טרחה להוסיף. "כמה שמש של חשון כבר יכולה להזיק" צחקתי. אמנם הימים עדיין חמימים, אבל לא צריך להגזים. לפחות לא הוסיפה לי גם קרם הגנה.

בחור ישיבה במסיק זיתים

"חבר חדש למועדון, אה"? שמעתי את עמי שואל את רובי. רק אז גיליתי שהצטרף אלינו הבן של רובי, אלון. אלון הוא בחור בן 15, שכרגע במעבר בין ישיבות, ואבא שלו הסכים לו להצטרף לטיול, לפרוק קצת מתח ואנרגיה. "בכבוד, תצטרף" – טפחנו על שכמו.

אלון היה ממש כמו אפרוח שבקע מקליפת הביצה. כל דבר הפתיע וריגש אותו והוא שאל המון שאלות. 'כנראה רובי לא משתף אותו מעצמו בחוויות שאנחנו עוברים כאן בסיורי ארץ האבות' הרהרתי.

"אבא, מה זה?" הוא שאל בקולניות בפעם המי-יודע-כמה. "זה מסיק, ככה מוסקים זיתים", הסביר אביו למראה האיש שהיה תלוי על עץ זית ונענע את ענפיו במרץ. "ואיך הוא אוסף את הזיתים", הקשה הבן-יקיר. "לפני שעולים לעץ פורסים למטה על האדמה בד או ניילון שיקבל את כל הזיתים שנושרים".

"אהה" אמר הבן אחרי כמה רגעים של מחשבה. "זה שטח פרטי? כאילו, זה העצים שלו?". "לא צדיק, זה שטח הפקר וגם העצים הם הפקר" הסביר. 'איזו סבלנות יש לו לאבא הזה. הלוואי עליי עם הילדים שלי' הרהרתי.

"תגיד אבא, אני יכול לקחת ככה זית אחד או שניים ולטעום?"

"עקרונית אתה יכול לנסות, אבל אני לא ממליץ, כי זה חמוץ ולא ראוי כל כך לאכילה עכשיו, זה צריך לעבור תהליך עד שהם ייראו כמו הזיתים בשימורים".

"אבל אבא", שמעתי שוב את קולו, "בלי קשר אולי זה גזל, זה שלו כבר, לא? אני יכול לשאול אותו? יש סיכוי שהוא ישמע אותי מלמעלה?"

"אממ… זה מעניין מה שאתה אומר" השיב האב הסבלני, "אבל אני לא בטוח שהוא עשה 'קניין' כלשהו בזיתים הללו".

"אוי נכון אבא, 'קניין' עושים רק באמצעות הגבהה בידיים או על ידי הכנסה לחצר פרטית שלך וכדומה, אני זוכר שלמדנו על זה באריכות בישיבה, בדף י במסכת בבא מציעא.."

"תקשיבו חבר'ה, יש לנו פה למדן בקבוצה" אמר רובי בקול.

"רגע, עכשיו אני נזכר שזו משנה מפורשת על 'עני המנקף [=חותך] בראש הזית'. אוי, כמה נפלא לראות את מה שאני לומד בעיני-בשר ממש".

"נו, ומה הדין בזה, העני שחותך את הזיתים בראש העץ ומפיל אותם לאדמה זוכה בזיתים הללו או לא"? שאל עכשיו ידידיה את אלון שהרגיש סוף סוף במרכז העניינים. 

"כן, הוא זוכה, ואם מישהו אחר יתכופף ויקח מהזיתים הללו, הוא יעבור על גזל מדרבנן 'מפני דרכי שלום'. החתם סופר מסביר שזה בגלל שהעני שעומד בראש העץ עושה השתדלות ואפילו מסכן את חייו כדי להשיג את הזיתים, לכן הוא זוכה בהם גם בלי פעולה רגילה של 'קנין'". (גיטין נט ב, שו"ע חו"מ סי' שע ס"ה, שו"ת חתם סופר חו"מ סי' עט).

"כמעט שיעור כללי עם כל היסודות" העיר אחד שוב ידידיה בחיוך. השיחה הוסטה לנושא אחר.

דיון סוער על חטיף נוגט

בדרכנו חזרה עצרנו לתדלוק בתחנת-דלק שוממה. במקום חנות נוחות, עמדו שם שתי מכונות אוטומטיות לממכר חטיפים. ניגשתי אל המכונה ולחצתי על המספר של חטיף בטעם נוגט שמצא חן בעיני כדי לבדוק את מחירו.

"המחירים פה הזויים לחלוטין" אמרתי תוך כדי שאני קולט את המסוע זז והחטיף מחליק אל המגש התחתון.

אלון שעמד לידי שלח את ידו והוציא את החטיף.

"רגע, איך זה יצא??" שאלתי מופתע, "לא הכנסתי 20 שקלים למכונה".

"כנראה מישהו הכניס כסף לפניך ולא בחר את המוצר שהוא רוצה" אמר עמי.

"מעניין, אם כך למי שייך החטיף, לי – שלחצתי על הכפתור, או לאלון – שתפס אותו ראשון מהמגש. מה אומר 'ראש הישיבה' שלנו" פניתי בחיוך לאלון.

"ראשית, אני 'נוגע בדבר', ככה שאני לא יכול להכריע הלכה בדיני ממונות חמורים כאלה" השיב אלון ברצינות תהומית.

"עזוב, אלון, קח את זה בשבילך, רק מעניין מה אומרת על כך ההלכה".

"וואי, איזו השגחה פרטית! זה ממש כמו הסיפור של האיש מראש עץ הזית. הוא רק חותך מלמעלה ומפיל את הזיתים, ומישהו אחר בא ורוצה לאסוף אותם לעצמו. גם אתה רק לחצת על הכפתור במכשיר, ואני אספתי את החטיף מהמגש. נו, אז למדנו מקודם שיש בזה איסור גזל מדרבנן" המשיך אלון בעיניים בורקות ואגודל מתנופף.

"מצד שני", הוא המשיך, "לפי החתם סופר, הסיבה שהעני זכה במה שנפל זה כי הוא 'השקיע' ואפילו 'סיכן את חייו' בשביל הזיתים, מה שלא נראה שייך אצלך. או שגם אתה הסתכנת כשלחצת על הכפתורים" שאל בקול משועשע.

"אז אני מבין שגם בלי ה'מתנה' שלי – החטיף שייך לך" אמרתי לו, לאחר שברך והחטיף כבר נגוס בפיו…

[עריכה: ש. מלומד]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים