כאשר שלמה המלך סיים לבנות את בית המקדש, הוא ראה שתי ציפורים עומדות על גג הבנין ומצייצות. שלמה שהכיר גם בשפת העופות, האזין לשיחתן.
"רואָה אתְּ את הבנין הגדול הזה"? פנה ציפור אל ציפורה, "אם ארצה אוכל לקלקלו בתנועה אחת"! התרברב בפני זוגתו שצפצפה בהתפעלות. שלמה זימן לפניו את הציפור ושאלו בפליאה: "הכיצד תעשה זאת?!", השיב הציפור: "שלמה המלך, מה אכפת לך, רשאי אני להתפאר בפני אשתי" (בת עין בליקוטים מהדו"ח עמ' תנח).
מדרש זה מלמדנו יסוד חשוב בבניין הבית היהודי – הקב"ה ברא את כוח ההתפארות כדי להשתמש בו באופן מועיל ונכון. לא התנשאות גאוותנית חס ושלום, אלא כזו שמטרתה חיזוק ועידוד הבית. חז"ל לימדו אותנו (כתובות נט, ב) "אין אשה אלא ליופי". במובן החסידי העמוק, אישה קשורה לספירת התפארת, שעניינה פאר והדר.
אישה בטבעה אינה יכולה לשאת דברי ייאוש ותבוסתנות מבעלה דרך קבע. קשה לה לחיות במצב כזה שנימת הדיבור השולטת בבית היא שהבעל מספר על עצמו עד כמה הוא לא-יוצלח וחסר-מזל [מידי פעם זה עדיין בסדר, אבל לא באופן קבוע]. על הבעל להאיר את הצדדים החיוביים באישיותו ובחיי המשפחה. זה גם מסביר מדוע לנשים קשה יותר לקבל ביקורת, כי יש להן נטייה טבעית להתחבר להעצמת הטוב והיפה בעולם. זוהי כוונת הציפור "רשאי אני להתפאר בפני אשתי", כי בכך מחזקים את יסודות הבית.
חשוב להדגיש: אין הכוונה להתנשא על האישה חלילה, אלא לנשא ולהאיר את הצדדים המרוממים והיפים של החיים.
העיקרון הזה נכון לכל בית יהודי, בפרט לבית חסידי. תפקיד האיש הוא להביא הביתה את היופי והעומק שבחסידות ובדרכי החסידים. כאשר אבי המשפחה חוזר מהתוועדות ומשתף בהתלהבות את דברי התורה והחסידות ששמע, הוא בונה ומחזק את בני ביתו.
בימינו, יותר מתמיד, התנשאות כזו היא ממש מוצר צריכה בסיסי. "גאוות יחידה" ו"גאון יעקב" הינם מושגים הכרחיים בכל בית.
כיום ישנה נגישות רבה וקלה כל כך לדעות כוזבות ו'הנחות העולם' שמקורן אינו בקדושה. דווקא משום כך צריך האבא ליזום ולספר בהתלהבות על חסידים שהיו שמחים ומאושרים בעבודת ה' והקרינו אף על סביבתם אושר ועושר רוחניים כאלה שסחפו אחריהם את כל מי שבא איתם במגע.
הבית צריך לשדר "כמה טוב להיות חסיד! כמה טוב שיש לנו את תורת החסידות! אשרינו שאנו מקפידים על קלה כבחמורה! כמה מאושרים אנחנו!".
אין צורך להיות ה"מוכיח בשער", כזה שמומחה למצוא את חסרונות הקהילה או המוסדות. במקום זאת יש לחזק את הערכים החיוביים, את הדברים הטובים שאנחנו רוצים שבני הבית יהיו חזקים בהם.
ההליכה "נגד הזרם" היא עניין חסידי מובהק. זה דבר שכל החסידים הראשונים נהגו בו ועליו התייסדה תורת החסידות.
לא לחינם פותח אדמו"ר הזקן את ספר התניא (פרק א) בביטוי "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך וכו'", הוא ביקש לעקור מן השורש את התפיסה לפיה האמת נמצאת במה ש"כל העולם כולו אומרים". אדרבה, אין דבר אחד בעולם שכולם מסכימים עליו. וכיון שהיסוד של תורת החסידות הוא אמת – עיקרון בסיסי בחסידות הוא לא להתפעל מהעולם או ממוסכמות חברתיות המושתתות על 'מה יגידו' או 'ככה כולם עושים'.
זו האווירה שצריכה לשרור בבית היהודי – "התפארות דקדושה". להתגאות ולהתפאר בהנהגה חסידית ובדביקות ללא פשרות. להחמיא ולעודד את בני הבית כאשר הם דבקים באמת.
כאשר מתנהגים בצורה של "לכתחילה אריבער" בה מלכתחילה לא מתחשבים בהנחות העולם, פותרים מראש את ההתמודדות מול לחץ חברתי או 'מה יאמרו הבריות', עוד לפני שהבעיות צצות.
חיזוק היסודות החיוביים באופן מתמיד, הוא סוג של 'מלחמת תנופה' המושתתת על ערכי התורה והחסידות, וממלאה את הבית באור ושמחה של קדושה.
