ויכוח מחותנים נוקב
"רגע" ניסיתי להבין. "אתה רוצה לומר שככה שלחת את הכלה לחיים, בלי שום הון עצמי, אחרי שהרוויחה כל כך יפה"?
לא חשבתי שמשהו בניסוח המשפט מצחיק, אבל המחותן צחק קלות וניסה להסביר: "האמת שלא ככה ראיתי את הדברים. אני יודע שלפי ההלכה, מה שהבת הרוויחה כל עוד היא סמוכה על שולחן אביה, איננו כסף פרטי שלה אלא שייך להוריה"!
הדו-שיח המוזר הזה התנהל מיד אחרי החתונה. כמובן שלפני החתונה כבר נסגרו רוב הפרטים על התחייבויות הנדוניה מכל צד. אני בתור אב החתן, השתדלתי לחסוך כמה שאפשר ואפילו לקחתי הלוואות, כדי להוביל את בני יקירי אל החופה בצורה מיטבית גם מבחינה רוחנית ובעיקר מבחינה גשמית. אב הכלה, התחייב אף הוא על סכום די-מכובד, אבל עכשיו התברר לי שחלק ניכר מהסכום שהמחותן היקר התחייב היה על חשבון כספים שהכלה הצעירה השתכרה בעבודתה לפני החתונה.
"זה לגמרי לא הוגן" טענתי בלהט, "מה שהיא הרוויחה צריך להיות רק לבני הזוג, מה פתאום אתם מתערבים ולוקחים את הכסף לעצמכם" שאלתי את המחותן שהיה נראה קצת מבוייש.
"לא לקחנו את הכסף לעצמנו, זה פשוט חלק מהסכום שהתחייבנו לתת לה".
"ממש לא" קטעתי אותו בחוסר נימוס, "התחייבתם לתת פירושו להוציא מהכיס שלכם! לקחת מהכיס שלה ולתת לה זה לא נקרא 'התחייבנו'. מה שהיא הרוויחה שייך לה ועובר ישירות לזוג הצעיר, מה שהתחייבת לתת לה כאבא – זו הבטחה בפני עצמה".
"אבל הבת שלי הסכימה לכך" הצטדק המחותן.
"אז בהחלט יש לך ילדה טובה" הייתי מוכרח לציין, "ולכן הבן שלי – שגם הוא ילד טוב – רצה דווקא אותה" הוספתי בקריצה, "אבל עדיין זה לא אומר שהיא אמורה לישא בהוצאות החתונה של עצמה"! מחיתי בתוקף.
עמדת אבי הכלה
המחותן המהם משהו בלתי ברור, ואחר כך הוסיף: "זה שאתה ברוך ה' מסוגל לעמוד בהתחייבויות הגבוהות שלקחת על עצמך – אין לי מה לומר על כך, אני מלא הערכה וכבוד, אבל ההסכמים וההתחייבויות שלי – זה כבר ענייני ולא עניינך".
"ובכלל, מי אמר שלא מן הראוי שהחתן והכלה יהיו שותפים בחלק מהוצאות החתונה, מי אמר שהכל אמור ליפול על כתפי ההורים, אולי יש בזה אפילו משהו חינוכי, קצת רצינות לחיים, ובפרט ששאלתי על כך את הכלה והיא הסכימה לזה. גם בהלכה יש לכך מקור…"
"כן אני יודע, בטח אתה מפרש את דברי המשנה 'והכנסת כלה' – שמסבסדים את החתונה מהכנסותיה של הכלה", עקצתי אותו ברוגזה.
למה כעסתי, אתם שואלים?! אני יודע שמקובל בעולם שההורים רוצים לתת לילדים שלהם את המקסימום. אני 'קרעתי' את עצמי כדי לעמוד במחויבות הזו. ופתאום מגיע הצד השני, ומספר בשלווה שחלק מההתחייבות משולם ממה שהכלה הרוויחה לפני החתונה.
"אם אתה רוצה לדעת מקור" החזיר אותי המחותן לעניינים, "אבדוק לך בשמחה".
"אשמח באמת לדעת עם מי הצדק" חתמתי את השיחה.
חזרה לישיבה
לאחר שעה קלה, חזר אלי המחותן עם רשימת מקורות. "לאחר בדיקה" הוא הוסיף, "אני מגלה שיש מחלוקת רק לגבי החודש האחרון".
"מה הכוונה"? לא הבנתי.
"אני אעתיק לך הכל בצורה מסודרת ואשלח לך למייל בשעה הקרובה בלי-נדר. תפתח ותראה בעצמך" הוא אמר.
לאחר שעתיים התקבלה הודעה ממנו. פתחתי ועיינתי.
"התוספות במסכת בבא מציעא (צב ב ד"ה לא) כותבים ששכר עבודתה של רווקה שסמוכה על שלחן אביה – שייך לאביה. וכך פסק הרמ"א בשולחן ערוך (חו"מ סי' ער ס"ב)".
"המממ" אמרתי לעצמי בשפל קול. "לפי זה אכן ברור שכל המשכורות שקיבלה הבחורה לא שייכות לה אלא לאביה, והוא אכן יכול לבנות עליהן את התחייבותו לחתונה".
"רגע, יש פה המשך" הורדתי את העיניים שוב למסך: "אלא שכסף שהתקבל אחרי החתונה מעבודתה לפני החתונה – זו כבר שאלה אם הוא שייך לאבא או לזוג הצעיר. זה תלוי במחלוקת אם שכירות משתלמת לבסוף או מתחילה ועד סוף".
הרגשתי שהמילים האחרונות לוקחות אותי למעלה מעשרים שנה אחורה, כשהייתי שקוע כל כולי בעולמה של תורה בישיבה הקדושה, לא חלמתי אז שיהיו ימים שבקושי אצליח לפתוח ספר קודש ללמוד משהו.
ניסיתי לגרד קצת מנבכי ראשי את המושגים, אבל לא ממש הצלחתי. לא התעצלתי, קמתי אל ארון הספרים ופתחתי את הגמרא המאובקת. רק אחרי שהבחנתי שאני אוחז בידי מסכת כתובות, חזרתי שוב אל המסך כדי לגלות שאני צריך את מסכת בבא קמא. נשקתי קלות לגמרא שבידי בגעגוע, ולקחתי את המסכת הרלוונטית.
דפדפתי במהירות לדף צ"ט. ריח הנייר החזיר לי את ההנאה מהלימוד וצללתי לכמה רגעים אל העבר. לא לקח לי הרבה זמן כדי להיזכר במושגים התלמודיים.
רבי מאיר וחכמים נחלקו האם חובת התשלום של המעסיק לעובד מתחילה רק כשהעובד סיים את מלאכתו ("שכירות משתלמת לבסוף"), או שכל שלב שבו העובד התקדם – מזכה אותו בתשלום יחסי מתוך שכרו המלא ("שכירות משתלמת מתחילתה").
מזווית עיניי הבחנתי שזוגתי נכנסה לחדר והתמוגגה לראות אותי שקוע בלימוד כמו בימים הטובים.
'לפי זה', הרהרתי, 'משכורת שהכלה החדשה קיבלה אחרי החתונה בגלל עבודה שעשתה לפני חתונתה – שייכת לאביה לפי דעת חכמים ששכירות משתלמת מתחילה ועד סוף, ורק לפי דעת רבי מאיר הכסף שייך לה'.
חכמת נשים
"אז הוא צודק" שמעתי את עצמי אומר בקול.
"מי צודק?" שאלה זוגתי.
"נו, המחותן שלנו".
עיניה התעגלו, לא הבינה בכלל מה אני רוצה מעצמי וגם לא ממנה.
סיפרתי לה בקצרה את הדיונים האחרונים שלי עם המחותן. היה ניכר שהיא ממש לא אהבה את ההתנהלות שלהם.
"אבל ההלכה היא כמו שיטת חכמים", סיכמתי לה.
"מה זה אומר למעשה"? היא שאלה.
"זה אומר שגם המשכורת של החודש האחרון הסמוך לחתונה, כיון שהיא על עבודתה בזמן הרווקות – הכסף של אביה והוא רשאי להחשיב את זה ככיסוי ההתחייבות שלו".
"מה שבטוח זה שאת הזוג הצעיר לא צריך לשתף בכל זה, הדבר בוודאי לא יגרום להם לשלום בית. הם לא צריכים לדעת מה ואיך כל צד שילם את ההתחייבויות שלו".
"בינה יתירה ניתנה באשה, וחכמת נשים בנתה ביתה" אמרתי לה.
"את לגמרי צודקת. אולי זה מרגיש לי לא-ישר, אבל התורה היא הקובעת מה נקרא ישר ומה לא. מה שאנחנו צריכים להוציא – עדיף תמיד שיהיה על דברים משמחים כאלה ולא חלילה על ענייני היפך הטוב", סיימתי, מנסה למצוא את הטוב גם בסיטואציה הזו.
[עריכה: ש. מלומד©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
