ואלה יעמדו על הברכה:

חנה (אנה) בת לייב ואסתר ינטה
לעילוי נשמה
ברוך בן אלה מלכה
לברכה הצלחה וזיווג
אלה מלכה בת חנה (אנה)
לברכה הצלחה בריאות הנפש והגוף
דוד בן ז'אנה
לברכה הצלחה בריאות הנפש והגוף
אילנית בת ז'אנה
לברכה הצלחה בריאות הנפש והגוף
ז'אנה בת מרים
לברכה הצלחה בריאות הנפש והגוף
בנימין יעקב בן איריס
לעילוי נשמתו ושאר נשמות ישראל השוכנות עימו
ליאור בן איריס ומשפחתו
הצלחה מרובה במעלות התורה, זיווג, רפואה וכל הישועות
לעילוי נשמת לונה בת לאה
נפטרה בג אייר תשע"ב
ישראל בן אסתר הכהן
לזכותו ולרפואתו
התמים דוד ברוך בן אליהו
להצלחה בכל
מלכה בת זהרה (שרה)
בריאות ואריכות ימים נחת מהילדים והנכדים
אליהו בן רחל
בריאות ואריכות ימים נחת מהילדים והנכדים
משפחת עזרא שיחיו
לזכותם והצלחתם בכל מכל כל
מיה בת נועה וליהי בת נועה
רפואה והצלחה משמעות ואמונה בדרך החסידות
אלכסנדר בן פליקס עזריאל ומרת ולטינה
לעילוי נשמה נלב"ע ב' אלול תשמ"ז
משפחת טביביאן
בריאות ושמחה הצלחה בשליחות נחת מיוצאי חלציהם
גל בן גדעון ונילי חן
והילדים: אראל, אליאב, אוריה, אחיה, אלחי ואדל
משפחת ליאור והילה מנחם
הצלחה בגשמיות וברוחניות
פרץ דהרי
לגאולת עם ישראל ברחמים אמן
משפחת שוורצברד
הצלחה רבה ומופלגה בחינוך הילדים
ברכה תמרה בת קנדב מרגלית
רפואה שלימה וקרובה
טל ויעל בנות חווה. חווה בת פרידה
להצלחה בכל
יעל בת שרה, מיכל ברכה בת יעל, יוסף יצחק בן יעל
סופה בת פאיבה, ישראל יעקב בן קושה, רוזה בת לב
לעילוי נשמה
ריזא בת שמעון, מאיר בן טודרוס, חיה בת ישעיהו
לעילוי נשמה
ילנה בת לובוב וכל משפחתה
עבודת ה' מתוך בריאות נכונה, מנוחת הנפש, שמחה וטוב לבב.
רועי בן לימור ויולי בת לימור
הצלחה בכל
ר' משה בן ר' ששון יהודה
לעילוי נשמתו ע"י משפחת אליהו
דוד בן רומיה
לרפואה שלימה
אלכסנדר יצחק ונחמה דינה
והבנות רבקה ובת אור
משפחת זכאי
לזכותם והצלחתם
בן ציון בן שרה, ירון יצחק בן שרה
לרפואה
יונה בן חנה יוהנה, אברהם בן שרה
לרפואה
רבקה בת עדילי
הצלחה ביראת שמים
יהונתן בן עדילי
הצלחה ביראת שמים
יעל בת עדילי
זווג הגון
גילית בת מרים וניסים בן מסעוד
רפואה שלימה בריאות איתנה
יוסף יצחק בן יוהנה ברכה
לזכותו והצלחתו
יבגניה בת סולומון
לעילוי נשמה
לילה בת נג"יה למשפחת אברהם
לעילוי נשמה
דוד בן אליהו זהבי
לעילוי נשמה
אורלי בת אסתר
לעילוי נשמה
יולה בת יבגניה
לעילוי נשמה
יהודה בן יוכבד ולאה בת מרסל
לעילוי נשמה
עפרה בת פנינה, מאיר אביב אברהם בן רבקה
לרפואה שלימה
נעה בת גילדה, חן בת איריס
לזיווג הגון
איתן ורחל רחלי ויוסף יצחק פרץ
בריאות, עושר ואושר שלום, נחת וגאולה
נחמה יהודית בת עמי בת משה
לעילוי נשמתה
רס"ן תדהר בן גבריאל טמפלהוף
לזכרון עולם ה' יקום דמו
נטלי בת ניצה, אוריאל בן פז שרה
זיווג הגון
רני בן יונה סימונה
רפואה שלימה
ישראל שלום בן מלכה וגיטל קילא גינענדל בת הינדא
ברכה והצלחה בכל להם ולכל יוצ"ח
יפה בת טורן ויפה בת שלמה
לעילוי נשמתן
יעקב בנימין בן איריס
לעילוי נשמה
ליאור בן איריס
לזריזות דייקנות ואהבה במעלות התורה
שמחה בת יקוט
לעילוי נשמה
צבי בן מרים
לעילוי נשמה
מנגה בת רבקה
לעילוי נשמה
גל אסתר בת הדס ושלומי יזהר בן חנה פרדסה
זרעא חייא וקיימא
מנחם מרדכי בן גניה ומרים בת נצחיה ישראלי
להצלחה בכל
חדוה בת פז שרה
זרעא חייא וקיימא בבריאות ובנקל
שיינא ברכה בת ענת
רפואה שלימה ומהירה בגוף ונפש ולזכות והצלחת כל המשפחה
רותי בת רבקה
בני, חיי, מזוני, בריאות ברכה והצלחה
אוריה, אלישיב ואיתיאל בני רותי
בני, חיי, מזוני, בריאות ברכה והצלחה
אליאור, הילה, טלאור, ינון, בני רותי
בני, חיי, מזוני, בריאות ברכה והצלחה
אסתר בת ישראל הנולדת מן מסעודה מזל
לעילוי נשמתה ל' ניסן
מיכאלה מיכל, מור אבירם ואידור ברקוביץ והנכד אורי
בני חיי ומזוני רוויחי
אליעזר בן בלהה ויחיאל
שתמיד בחר בחיים מוקדש לעילוי נשמתו על ידי בתו רחל
יחיאל בן אליעזר
נרצח בזרועות סבתו האוהבת בשואה לעילוי נשמתו
אסתר מלכה בת רחל וישראל
לעילוי נשמתה מוקדש על ידי בתה רחל
הרשל בן לוי-יצחק
אחיינה האהוב של אמי הושמד בטרבלינקה לעילוי נשמתו
רחל שקד
לאחדות עם ישראל וטובתו

החלפת ארון קודש

בית כנסת החליט להשתדרג ולהחליף את ארון הקודש הישן בחדש. מה עושים עם ארון הקודש הישן? ניתן להשליכו לאשפה, או שצריך לגונזו?

הרב יהודה ליב נחמנסון

שיטת הפמ"ג – ארון קודש העשוי לכבוד הס"ת הוי תשמיש של קדושה

א. בגמרא מגילה (כו, ב) איתא: "תנו רבנן כו' תשמישי קדושה נגנזין כו', ואלו הן תשמיש קדושה: דלוסקמי, ספרים, תפילין ומזוזות כו'. אמר רבא מריש הוא אמינא האי כורסיה תשמיש דתשמיש הוא ושרי, כיון דחזינא דמותבי עלויה ספר תורה, אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור". ופירש"י: "כורסיה – בימה של עץ. תשמיש דתשמיש – שפורס מפה עליו ואחר כך נותן ספר תורה עליו בלא מפה". כלומר, לא רק חפצי קדושה עצמם כספר תורה תפילין ומזוזות צריכים גניזה, אלא גם הבסיס המיוחד להם כגון בימה שמניחים עליה הספר תורה, נחשב תשמיש קדושה וצריך לגנזו.

וכך נפסק בשולחן ערוך בהלכות בית הכנסת (או"ח סי' קנד ס"ג) לענין ארון קודש: "תשמישי קדושה כגון תיק של ספרים ומזוזות וארגז שנותנים בו ספר תורה או חומש וכסא שנותנים עליו ספר תורה יש בהן קדושה וצריך לגונזן". וכך כתב גם בהלכות ספר תורה (יו"ד סי' רפב סי"ב): "הארון והמגדל שמניחים בו ספר תורה, אף על פי שאין מניחין בו ספר תורה כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק, תשמישי קדושה הם ולאחר שיבלו או ישברו נגנזים".

ב. והנה הרמ"א (או"ח שם) כתב: "ודוקא הדבר שמניחין בהם דבר הקדושה בעצמו לפעמים, או שנעשה לכבוד, כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים. אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים לא מקרי תשמיש, דהוי תשמיש דתשמיש".

והפרי מגדים (אשל אברהם שם ס"ק ח) מגדיר את הכלל העולה מדברי הרמ"א: "כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק, אף על פי שאין כל כך לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז כו' (לאפוקי ארון בחומה). ולכבוד, אף על פי שאין נוגע כל כך כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים, הואיל ומונח על הקדושה אע"פ שיש הפסק – תשמיש קדושה הוה. מה שאין כן פרוכת שלנו כו' אף על גב דדבר יקר וכבוד הוא, מכל מקום הוא כמחיצה ואינו מונח כלל על הקדושה".

כלומר, דבר שמוסיף כבוד לספר תורה וצמוד אליו, אף אם אינו נוגע בו ממש, נחשב תשמיש קדושה. אבל דבר שעיקר מטרתו לשמירה על הספר תורה (ולא לכבוד), רק אם נוגע ישירות בספר תורה (ללא הפסק) ייחשב תשמיש קדושה. לפי זה, ארון קודש שעשוי לכבוד הס"ת והס"ת מונח בתוכו, אף שאינו נוגע בו ממש אלא באמצעות דבר המפסיק, נחשב הארון תשמיש קדושה. משא"כ הפרוכת שעל ארון הקודש, אף שעשויה לכבוד הספר תורה, מכל מקום מאחר שאינה צמודה אליו שהרי תלויה על הארון מבחוץ כמחיצה – אין לה דין תשמיש קדושה אלא תשמיש דתשמיש (הו"ד במשנה ברורה סי' קנד ס"ק ט, יג, יד, ובביאור הלכה ד"ה ודוקא וד"ה אבל. ולהעיר שכן משמע קצת גם מלשון המגן אברהם שם ריש ס"ק יד).

[ונראה שכך הבין גם בעל אור החיים הק' בפירושו ראשון לציון על מסכת מגילה (כד, ב), שכתב בענין ארון הקודש: "אפילו ידענא ודאי דמעולם לא מנחי עליה ס"ת בלא תיק, אעפ"כ חשיב המגדל תשמיש קדושה". והוא כנראה משום שהארון עשוי לכבוד הס"ת ולכן דינו תמיד כתשמיש קדושה].

על פי הגדרת הפרי מגדים יובנו היטב המשך דברי הרמ"א שם, שכאשר ארון הקודש הוא "ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה, לא מקרי תשמישי קדושה". ובמגן אברהם (ס"ק ב) הוסיף: "והוא הדין הבנוי בכותל של עץ, דהוי כמו חדר בעלמא". דכיון שארונות אלו הם רק לשמירה ולא לכבוד על כן אינם תשמיש קדושה. ואכן, הפרי מגדים (שם) מבאר שרק "ארגז וכסא וכדומה הוה קצת לכבוד, אבל חלול בחומה או חדר מעץ רק לשמירה הוה", ולכן אין דינם כתשמיש קדושה אלא כבית הכנסת שקדושתו פחותה מתשמישי קדושה.

משא"כ ארונות קודש שלנו, גם הבנויים בתוך שקע שבקיר בית הכנסת, בדרך כלל נאים הם ועשויים גם לכבוד ולא רק לשמירה, ובכגון דא כתב הפרי מגדים לעיל מיניה שם (ס"ק ג): "הנה יש עושין ארון עץ בתוך חלול החומה, יש לומר תשמיש קדושה הוה". כיון שעשוי גם לכבוד ולא רק לשמירה.

וכעין זה כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' כ ד"ה ועוד נ"ל): "ארון או מגדל שמניחין בתוכו הספר תורה לפי שעה בעת התפילה עד שיוציאוהו בשעת קריאתם לקרות בו, גם זה תשמישו תשמיש של כבוד שאין מניחין הס"ת בגלוי על התיבה בזמן שהם מתפללין ואין קורין בו אלא מצניעין אותו תוך הארון עד שעת קריאתם בו שאז בעת קריאתם בו מוציאין אותו בפומבי מתוך הארון שזה נקרא פתיחת ההיכל ונעשה בזה הידור וכבוד לס"ת כו', וכיון כו' הארון הוא גם כן תשמיש של כבוד כו' שיהיו נחשבים כו' תשמיש קדושה".

[וכך נראה מסתימת הפוסקים שסתם ארון קודש הוא לשמירה וכבוד – ראה ט"ז (סי' קנד ס"ק ז), מגן אברהם (שם ס"ק יד), שו"ת חתם סופר (מהדו"ח ח"ו סי' י), שו"ת נודע ביהודה (או"ח סי' ט), שו"ת בית שלמה (דרימר, או"ח סי' כט), שו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' נז). אמנם בשו"ת מלמד להועיל או"ח סי' יח כתב "מספקא לי אם הארון שלנו הוא כתיבה שבזמן הש"ס דעשוי לכבוד ס"ת ולא לנטורי בעלמא"].

שיטת הב"ח והחת"ס – ארון קודש שהס"ת עצמו אינו נוגע בו נחשב תשמיש דתשמיש

ג. החתם סופר בשו"ת שלו (שם) דן בעשיית ארון קבורה מארון קודש, ובתוך דבריו כתב אשר "מעיקרא היה הארון הקודש תשמיש לספר תורה עצמו כו', וטעמא נראה לי משום דכמה פעמים המטפחות קצרים ועצם הספר תורה נוגע בארון הקודש". כלומר, לדעתו לארון הקודש יש דין תשמיש קדושה רק מפני שלעיתים מעיל הספר תורה קצר והספר תורה עצמו נוגע בארון הקודש. מדבריו משמע שאילולא היה הס"ת עצמו נוגע בארון הקודש לא היה לארון דין תשמיש קדושה, ולא כהבנת הפרי מגדים וסיעתו ברמ"א שכל דבר העשוי לכבוד הס"ת וצמוד אליו דינו כתשמיש קדושה גם אם אינו נוגע בו ישירות.

ונראה שמקור דברי החתם סופר הוא מה שכתב הב"ח בהלכות ספר תורה (יו"ד סי' רפב ס"ז): "דאף על פי שכך הוא הרגילות שאין מניחין בו [בארון הקודש] ספר תורה כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק, ואם כן איכא למימר דלאו תשמישי קדושה נינהו אלא תשמיש דתשמיש ויכול ליזרק, אפילו הכי כיון דלפעמים מניחין בו ספר תורה כשהוא לבדו בלא תיק – תשמישי קדושה נינהו". מדברי הב"ח משמע שאם הס"ת לעולם אינו מונח בארון לבדו ללא תיק – אין הארון נחשב תשמיש קדושה. וכך העלה בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' מה) בדעת הב"ח: "לולא זאת לא היה הארון רק תשמיש דתשמיש, ומוכח דאינו סובר כהפרי מגדים הנ"ל דארון עשוי לכבוד" (היינו שמחמת זה נחשב כתשמיש קדושה גם אם אינו נוגע ישירות בספר התורה).

בדעה זו אחז גם הקרבן נתנאל (מגילה סי' ה או"ק א) שבזמננו שמעילי הס"ת ארוכים ואין הס"ת עצמו נוגע בארון הקודש אין הארון נחשב אלא תשמיש דתשמיש דקדושה, וז"ל: "נראה דלדידן דמלבשים הספר תורה במטפחת ומעיל הוי הארון תשמיש דתשמיש".

וכן נקט הכף החיים (סי' קנד ס"ק יא): "נראה לי דהכל תלוי אם עשו אותו לכבוד הספר תורה ולא משום שמירה אז הוה ליה תשמישי קדושה כו', וכל זה להנוהגים שאין עושים תיק לספר תורה אלא רק עמודים וגוללין אותו במטפחת ואחר הקריאה מצניעין אותו בארון הקודש, אבל להנוהגים לעשות תיק לס"ת מעל ומצופה במשי או בכסף וזהב על ידי מסמרים ולא יסירו הספר תורה מהתיק הנזכר אפילו בשעת הקריאה, ואחר הקריאה מניחים אותו עם התיק בחלון שבכותל שבצד המתפללים הנקרא היכל, אותו החלון לכולי עלמא לא הוי כי אם לשמירה בעלמא וקדושתו כקדושת בית הכנסת כו'. ומה שכתוב ביורה דעה כו' דארון והמגדל שמניחין בו ס"ת כו' צריכין גניזה היינו נמי לפי שפעמים מניחין בהם בלא תיק כדמשמע בבית יוסף שם וכן כתב בהדיא הבית חדש שם". ומשמע שלדעתו אם אף פעם אין מניחין הס"ת בלא כיסוי בארון קודש, דין הארון כתשמיש דתשמיש קדושה בלבד.

נמצא שלשיטת החתם סופר ודעימיה ארון קודש שלנו נחשב תשמיש דתשמיש קדושה בלבד, כיון שלעולם אין הספר תורה מונח בו ללא מעיל והמעילים שלנו ארוכים ואין לחשוש שהמעיל אינו מכסה את כל הספר. ואילו לשיטת הפרי מגדים ודעימיה לארון קודש שלנו יש דין תשמיש קדושה ממש, כיון שעשוי לכבוד הס"ת המונח עליו.

ומסתבר שלדידן יש לנקוט במחלוקת זו כהפרי מגדים, על פי הפתגם הידוע בשם אדה"ז: "קא מכרזי ברקיע הלכה כפרי מגדים" (ליקוטי סיפורים, פרלוב, עמ' קטז). היינו שגם בזמננו יש לארון קודש דין תשמיש קדושה ממש[1].

[וכן נקטו למעשה: שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סי' ל), שו"ת עולת יצחק (ח"ח סי' לב), פסקי תשובות סי' קנד אות ג או"ק ב].

תשמישי קדושה שבלו האם יוצאים לחולין בפדיון

ד. בענין תשמישי קדושה שבלו כתב הר"ן (על הרי"ף מגילה ח, א) בשם הרמב"ן: "כל תשמישי קדושה נמי אף על פי שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדין אפ"ה אם מכרם לעשות בהם צרכיהם איכא משום אכחושי מצוה דמוכרין, הלכך עד שיסכימו במכירתן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהם". מדבריו עולה שז' טובי העיר יכולים רק להתיר למכור תשמישי קדושה ולהוציא את דמיהם לצרכי חולין, אבל תשמישי הקדושה עצמם יישארו לעולם בקדושתם כי אין הקדושה פוקעת מהם במכירה.

דברי הר"ן נפסקו להלכה במגן אברהם (סי' קנג ס"ק יד): "דברי קדושה. פי' דאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר בכפרים מותר להשתמש בדמים ומכל מקום תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי". כלומר, לתשמישי קדושה לא מועיל פדיון להוציא את גופם לחולין.

בביאור הלכה (סי' קנד ד"ה תשמישי קדושה) כתב שמדברי הרמב"ם והטושו"ע ועוד ראשונים משמע דלא כהרמב"ן והר"ן והמגן אברהם, היינו שאפשר להוציא תשמישי קדושה לחולין ע"י פדיון על פי ז' טובי העיר, אך "מכל מקום קשה להקל נגד כל הני רבוותא: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן הנזכרים לעיל, וגם מלשון הגר"א בס"ט משמע גם כן דאינו יכול להוריד תשמישי קדושה בשום גווני". היינו שלהלכה נקטינן כהמגן אברהם לאסור. [וראה שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' כ וח"ז סי' כד שלדידו עכ"פ "מידי ספיקא לא נפקא". ובפסקי תשובות סי' קנד אות ג או"ק ב הב' נקט בפשטות שפדיון אינו מועיל. ומה ששם סי' קנב אות י כתב אשר "מהיות טוב יש למכור את הארון הקודש או הבימה וכיוצ"ב ומקומה על ידי ראשי הקהילה לאיזה אדם תמורת סכום מסויים ועי"ז נפקע הקדושה", היינו לענין איסור נתיצת כלי קודש, אך לא לענין לפוטרם מגניזה, עיי"ש].

ה. והנה בשו"ת שארית יהודה (או"ח סי' ג) דן המהרי"ל אחי אדמו"ר הזקן אודות היחס לתשמישי קדושה כגון "ארון הקודש של כסף", וכתב: "הנה מדברי המגן אברהם סי' קנג ס"ק כג משמע כו' מפקיע קדושת התשמישים שישתמש בהם הלוקח כל מה שירצה כו' דבאמת בתשמישים נמי יכולין להתנות ולהוריד מקדושתן ולא דמי לספר תורה". ובהמשך דבריו תמה השארית יהודה על משמעות זו שעלתה לו בדברי המגן אברהם: "דהא בהדיא תניא תשמישי קדושה נגנזין".

ולכאורה תמיהת השארית יהודה על המגן אברהם מפליאה, דהמעיין בדברי המגן אברהם שם יראה שלא דן אלא בענין ההיתר למכור את תשמישי הקדושה ולהשתמש בדמיהם לחולין, אבל לענין קדושת התשמישין עצמם לא כתב שם מאומה, ולעיל מיניה (שם ס"ק יד) אכן כתב מפורש כדברי השארית יהודה: "תשמיש קדושה בקדושתן קיימו", היינו שאינם יוצאים לחולין על ידי פדיון אף ש"מותר להשתמש בדמים". אם כן צריך עיון פשר תמיהתו על המגן אברהם (וגם מה שכתב השארית יהודה בהמשך דבריו שם לחלק בין תשמיש קדושה לתשמיש מצוה – אף חילוק זה כבר מפורש הוא במגן אברהם שם: "ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כו'").

על כל פנים לענין מעשה מסיק השארית יהודה: "אבל שיהיו יכולים להתנות להוריד מקדושת עצמן גם בתשמישים ליכא למאן דאמר, ולזאת לא מצאתי לו היתר [=להשתמש בארון הקודש של כסף הנ"ל] אלא לעשות מזה טסין או כתר לספר תורה דעילויא הוא".

מדבריו למדנו שתיים: א. סתם ארון קודש שעשוי לכבוד הס"ת נחשב "תשמיש קדושה", כדברי הפרי מגדים הנ"ל. ב. ארון הקודש אינו יוצא לחולין אף ע"י מכירה, כדעת המגן אברהם.

תנאי מתחילה מועיל רק לשימוש של חולין אך לא לתשמיש מגונה

ו. והנה בשו"ע (סי' קנד ס"ח) נפסק שאפילו תשמישי קדושה, אם התנו עליהם מתחילה להשתמש בהם תשמיש חולין הדבר מותר: "הארון וכל מה שעושים לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אפילו דחול".

[ומסתבר שבנידון דידן לא שייכים דברי הרמ"א שם "לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא כדי שלא יבאו בני אדם לידי תקלה ואע"ג דלא התנו כאילו התנו דמי". דלא נאמרו דברים אלו אלא: א. בדבר "שנהגו כן", ב. "ואי אפשר ליזהר" (כמבואר ברמ"א שם), והמשנה ברורה (ס"ק לו) אף הוסיף והדגיש: "ודוקא במה שמבורר מנהגא להקל, אבל במה שאינו מנהגא אין לנו להקל מעצמנו דאפשר דלא התנו ע"ז". ובנידון דידן בהחלפת ארון קודש, אין זה דבר שכיח בכל יום, ובודאי שלא "מבורר מנהגא" להוציאו לתשמיש של חול, ובודאי שגם אין זה בגדר "אי אפשר להיזהר", ועל כן לא שייך כאן "לב בית דין מתנה"].

אבל תשמיש מגונה אסור לעשות בתשמיש קדושה אף ע"י תנאי מפורש מתחילה, וכמו שכתב רבינו הזקן בשולחנו (סי' מב ס"ו): "לתשמישי קדושה מועיל תנאי לדברי הכל כו' כמו שיתבאר בסי' קנ"ד, ובלבד שלא יהא תשמיש מגונה כמו שיתבאר בסי' קנ"א". ובשו"ע סי' קנא (סי"א) מבואר מהו תשמיש מגונה שאסור גם על ידי תנאי: "אם בשעת בנין בהכ"נ התנו עליו להשתמש בו מותר להשתמש בו בחרבנו כו' ואפילו בחרבנו לתשמיש מגונה כגון זריעה וחשבונות של רבים לא מהני תנאה".

ונראה פשוט שהשלכת ארון קודש לאשפה נחשבת "תשמיש מגונה" טפי מזריעה. ועל כן הדבר אסור גם אם התנו מתחילה להשתמש בו לחולין, במכל שכן ממה שאסר השו"ע לזרוע בביכנ"ס שחרב אף שהתנו מתחילה להשתמש בו לצרכי חול.

לענין אופן הגניזה של תשמישי קדושה, כתב המשנה ברורה (סי' קנד ס"ק יג): "יגנזם במקום המשומר". ובספר צדקה ומשפט (פט"ו הערה סה) הבין מדבריו "שאין צריך דוקא בכלי חרס כבספר תורה". ועל פי זה כתב הפסקי תשובות (שם הערה 33): "די שגונזין אותם בקרקע במקום המשתמר (שאינו מיועד לבניה או חרישה או לסלילת כביש וכדומה)".

מסקנה דמילתא

ז. ארון קודש שמשמש לכבוד הס"ת (ולא רק לשמירה בעלמא) דינו תשמיש של קדושה, ועל כן כשרוצים להחליפו באחר אין להשליכו לאשפה אלא צריך לגונזו במקום משומר (כגון בקרקע שאינה עומדת לחפירה), ואם מתחילה כשבנו את הארון בביהכנ"ס התנו שיוכלו להשתמש בו גם לחולין, אין צריך לגונזו ויכולים להשתמש בו לתשמיש שאינו מגונה כגון לאחסון ספרים.

מקורות:

[1] להעיר שלשיטת הפרי מגדים אתי שפיר מה שפסק המחבר בהלכות ספר תורה (שם סט"ז) ש"תפוחי כסף וזהב שעושים לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הם". דאף שאינם נוגעים בספר תורה עצמו רק בעצי-חיים, הנה כיון שעשויים לנוי ועומדים על הס"ת עצמו יש להם דין תשמיש קדושה וכמ"ש בביאור הגר"א (או"ק לג) דקדושתן היא מפני "שלכבוד עשויין". אמנם לפי שיטת החתם סופר ודעימיה קשה, דלדבריהם כיון שתפוחי-כסף אלה אינם נוגעים בקדושה עצמה אף שעשויים לכבוד ולתפארת דינם להיות תשמיש דתשמיש דקדושה בלבד, ומדוע פסק המחבר שהם תשמישי קדושה ממש.

עוד יש לתמוה בשיטת החת"ס, דבשו"ת שלו (או"ח סי' לח) נדחק החתם סופר לבאר כיצד לפדות תפוחי-כסף אלה מקדושתם, וכתב: "בנידון שלפנינו שרוצים להחליף תפוחים אתפוחים קשה, וכי הקודש מתחלף על הקדש? אלא יחללו תחילה במעות והמעות לבתר דאיתקליש יצא לחולין על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ואחר כך יקחו ממנו החדשים, דאי לא יצאו לחולין תחילה היו צריכים להעלות בקדש". כלומר, כאשר רוצים למכור את תפוחי-הכסף שבראש הספר תורה ולקנות אחרים בדמיהם, יש לחלל קודם את קדושת תפוחי-הכסף הישנים על מעות וקדושת המעות כבר פחותה ואחר כך יקנה במעות אלה תפוחים חדשים. ולכאורה תמוה, דלשיטתו אין להם כלל דין תשמיש קדושה ויכולים להוציאם לחולין מיד גם מבלי לפדותם, רק שלא יעשו בהם תשמיש בזוי כדין כל תשמיש דתשמיש קדושה.

[לכאורה היה אפשר ליישב מה שחשש לפדות התפוחי-כסף למרות שהם רק תשמיש-דתשמישי קדושה, על פי דברי המחבר בסי' קנג (ס"ז) בדין פדיון בית הכנסת על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, שכתב "והוא הדין לכל דברי קדושה שהוזכרו כאן דכולהו גרירי בתר בית הכנסת", ושמא הכוונה היא להצריך פדיון גם לתשמיש דתשמיש קדושה. אלא שאין לפרש כן בדברי המחבר, שכן המגן אברהם (ס"ק יד) הבין שדברי הקדושה שדיבר עליהם המחבר הם תשמישי קדושה ממש ולא תשמיש דתשמיש (וכן נראה מרצף דברי המחבר). ובפרט שהחתם סופר (שהביא הביאור הלכה סי' קנד, שם) הבין שגם תשמישי קדושה עצמם יוצאים לחולין, וצ"ע].

להרשמה לדיוור השבועי בדואר אלקטרוני:

עוד באותו נושא