גלאי מתכות

סערה שקטה בין כותלי הבית והישיבה

קוראים לי גד. אני בן 21, בשנה האחרונה של ישיבה גדולה.

כלפי חוץ, עברתי מסלול-חיים קלאסי של בחור בגילי. אף אחד לא ידע על הסערות שמתחוללות בקרבי.

זו הייתה תקופה מורכבת מאוד. המתחים והמריבות בין ההורים בבית הבהירו לי שכנראה זה לא ילך למקום טוב. ההורים שלי, העוגן הכי בטוח בחיים שלי, לא ממש הסתדרו ביניהם.

בכל פעם שניסיתי לבוא ולדבר עם מי-מהם על כך, זה הוביל במהירות לפיצוץ. האמת, לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי.

באחת משבתות החופשה הבחנתי שכבר אין מריבות. המתח הורגש באוויר. כששאלתי את אבי אם הכל בסדר, הוא אמר שהם החליטו להיפרד וכבר פתחו תיק ברבנות.

חזרתי לישיבה מבולבל, לא מצליח להתרכז בשום דבר. דאגתי על העתיד הקרוב שלי. אני עצמי אמור לבנות את ביתי בשנים הקרובות, איך יתייגו אותי בעולם השידוכים, 'מה יגידו' אלה ואלה. אני יודע שצריך לבטוח בהשם והוא עושה את הדבר שנכון עבורי, אך הרגשתי שאני יוצא מדעתי.

יחיאל היה הראשון ששם לב למצוקה שלי וניסה לדובב אותי.

"מה שלומך גדי"?

"פסדר" אמרתי, מושך בכתפי.

יחיאל כאילו הבין את הבקשה שלי להתנער משאלותיו, אבל לא הרפה. כל יום הוא היה מתעניין בי שוב. למרות שראיתי את עצמי כאגוז קשה לפיצוח – נפתחתי בפניו.  סיפרתי לו על ההתמודדות, על חוסר האונים שלי, ובעיקר על הפחד מהעתיד.

"מה דעתך לצאת להליכה על שפת הים"? הוא שאל פתאום, "דוקא אחרי השעות שכולם נמצאים. השקט, הרחש של הגלים, החושך והלבד, להיות עם עצמך".

התגובה האינסטנקטיבית שלי הייתה להתנגד. "אני לא מחפש איזה השראות רוחניות או מדיטציות" הגבתי בציניות.

"מה אכפת לך" הוא ניסה לשכנע, "אם לא בשבילך – אז בשבילי, טוב?!"

לא ממש הבנתי, אז הוא הסביר לי שהרבה זמן הוא רצה לצאת לים בשעה שקטה, אבל הוא קצת מפחד לבד בחושך. "ככה ניתן גיבוי אחד לשני" הוא קרץ, סמוק.

לא ידעתי אם סיפר ה'מפחד בחושך' הוא אמיתי או רק סיפור-כיסוי של חבר שרוצה לעזור לי, אבל החלטתי להצטרף. 'מה כבר אפסיד' חשבתי, 'גם כך את רוב הלילות אני מבלה במחשבות טורדות, ולא ממש מצליח לישון. לפחות שיהיה קצת מעניין'.

לילה של שתיקה על החוף

בסוף באמת הגענו מאוחר, קרוב לחצות…

יצאנו לשם על אופניים, כי בשעות הללו אין ממש תחבורה.

יחיאל הגיע עם שקית מדיפה ניחוח נעים. "זה אמא שלי הכינה" – הוא שלף קרואסון מגרה. הוציא גם בקבוק שוקו גדול וכוסות חד-פעמיות.

"רגע גדי, אתה בשרי"? הוא שאל כשראה שאני לא נוגע.

"לא" מיהרתי לענות, "אני פשוט מתרגש" הופתעתי שאמרתי את זה בקול.

אחרי כמה דקות של אכילה, התנערנו מהפירורים, בירכנו ברכה אחרונה, הורדנו נעליים וגרביים והתחלנו לצעוד לאורך החוף.

היה זמן ארוך של שתיקה. פשוט הלכנו זה לצד זה, כשרק קול אוושת הגלים מפר את הדממה.

"באמת נעים ככה" שברתי בסוף את השתיקה.

התחלנו לדבר על דא ועל הא, הרגשתי שאני מצליח להשתחרר מכל המועקות שעברו עלי.

"ממש ריטריט זוגי" הפטרתי בצחוק באיזשהו שלב.

"ריטריט"? גלגל יחיאל את המילה על לשונו.

צחקתי צחוק מריר והסברתי: "ריטריט (Retreat) זה סוג של פסק-זמן שמובנה בתוך השגרה הקבועה, סוג של התנקות, מנוחה, צמיחה, התפתחות אישית ועוד מושגים שכאלה".

"נו נו" הגיב יחיאל, "נשמע נפלא. אז למה היית נשמע עצוב לספר לי על כך"?

"זה פשוט מזכיר לי את אחד הניסיונות של ההורים שלי לגשר ביניהם. הם יצאו לאיזה ריטריט בחו"ל. חשבו אולי שניתוק מהשגרה קצת יעזור להם… הם אמנם צילמו נופים מרהיבים, אבל בעצמם הם חזרו טעונים עוד יותר".

"יכול להיות שדווקא כשמתנתקים מהסביבה כדי ליצור חיבור-עצמי מחדש, מגלים שהפערים בין בני-הזוג הודחקו עד עכשיו ובעצם הם עוצמתיים הרבה יותר" הוסיף יחיאל את הפסיכולוגיה-בגרוש שלו.

"כנראה" אמרתי בעצב, "ועכשיו זה כנראה סופי". התהלכנו בשתיקה עוד כמה זמן.

לפעמים שתיקה ביחד יותר שווה מהרבה דיבורים אבל בהרגשה של 'לבד'.

השעה הלכה והתאחרה, או יותר נכון התקדמה לקראת עלות השחר. "אולי נראה את הזריחה בים" אמר פתאום יחיאל. "רגע" הוא אמר אחרי שניה, "בעצם בארץ ישראל הים נמצא במערב, כך שהשמש שוקעת לכיוון הים. רק בכינרת ובים המלח אפשר לראות את הזריחה…"

"טוב, אז לפחות את עמוד השחר" ניחמתי קלושות. אכן השמים החלו להתבהר, וזה גם היה יפה מאוד.

מחפש מסתורי עם גלאי מתכות

"הי, מי זה האיש הזה"? אם התחלתי להרגיש עייף, הרי שלמראה האיש המשונה שצעד מולנו, האדרנלין התחיל להתמלא בעורקי מחדש. התיישבנו על החול, מרגישים את העצמות הדואבות מההליכה הממושכת. עקבנו בעיניים אחרי האיש.

"שים לב גדי" אמר יחיאל: "הוא הולך עם איזה מכשיר, וכשהמכשיר מצפצף הוא מסמן עם מקל משהו בחול".

"בוא נראה מה יש שם" ניצת זיק ההתלהבות בקולי.

גילינו, שבכל מקום שהאיש סימן, הוא הולך ותוקע מקל ומנסה להוציא משם דברים.

"חכה אני הולך" אמרתי. כשהגבר התרחק, הלכתי וחיטטתי באחד המקומות שסימן. מצאתי שם טבעת.

"וואו אני לא מאמין, ממש מציאה כשרה" זעקתי באלם קול. 'גזל גמור' זעקה מולי הטבעת. ממש 'אבן מקיר תזעק', או אולי 'טבעת מחול תזעק'.

נזכרתי בהלכה בדבר 'זוטו של ים'. אך יחיאל הזכיר לי מיד, שלא מדובר  בטבעת שנפלטה מהחוף, אלא במשהו שנשכח על ידי אדם שהיה בחוף רחוק מהמים.

השחר עלה עוד, וראינו מתקרב עוד בן אדם. "אולי זה העוזר שלו"? שאלתי את עצמי. עד מהרה התברר שזה עובד ניקיון של החופים, שמגיע בבוקר לפנות אשפה של אנשים לא מנומסים.

"בוקר טוב אחי, תגיד, אתה יודע אולי מי זה הבן אדם הזה עם המקל"? שאלתי אותו בלי הרבה הקדמות.

הוא העיף מבט ואמר: "אה, הוא? הוא מגיע כל יום לפנות בוקר. יש לו מכשיר לגילוי מתכות. הוא עובר לאורך החוף ומחפש מציאות שוות".

"מציאות שוות" חזרנו אחריו כהד.

"כן, לא יודע כמה כבר אפשר להרוויח מהמתכות הללו, אבל הוא בכל אופן ממשיך ומחפש".

"תודה לך אח יקר" סיימנו. נפרדנו באיחול יום טוב.

"חבל שאת התפילין לא לקחנו איתנו" אמרתי ליחיאל. "יכולנו לזכות אותו אולי". "או שהוא כבר מניח".

"טוב, בכל מקרה כבר חייבים לחזור לישיבה, להספיק סדר בוקר" חשב יחיאל בקול.

חזרנו לאופניים. דיוושנו חזור לישיבה. הכנו קפה חזק ויצאנו למקווה.

למי באמת שייכת הטבעת

הרגשתי שהלילה המיוחד שעברנו, וגם הדיון שהתחלנו לדון ממש החזירו אותי לחיים.

במהלך סדר-הלימוד הראשון ניגשנו לרב לשאול.

עד אז התגבשו לי כבר בראש כמה מהלכים כדי להסביר למה הטבעת שייכת לי.

ראשית, זכרתי את הגמרא בתחילת מסכת בבא מציעא (י, א) שאומרת בפירוש שאי אפשר לזכות במציאה מן ההפקר על ידי מבט בלבד. האיש הזה לא נגע בטבעת בשום שלב.

שנית, הוא לא ידע שיש שם באמת טבעת, הגלאי רוטט גם מסיבות טכניות אחרות – כך הסביר לי עובד-הניקיון, כך שהוא לא התכוון לעשות כאן שום קניין (ראה מאירי ופירוש רבינו יונתן מלוניל שם).

מצד שני, עמדו במוחי סברות שיכולות לחייב אותי להחזיר לו את הטבעת. אולי הוא קנה אותה בקניין 'ארבע אמות' כשעמד לידה, ואולי אני בכלל 'יורד לאומנותו' ועובר על השגת גבול.

בתוך תוכי לא ידעתי מה אני רוצה יותר, שהטבעת תישאר אצלי או 'שאאלץ' לחפש את האיש המוזר הזה ולבלות לילה נוסף בחוף הים.

"שאלת חכם – חצי תשובה" אמר לי הרב אחרי שהעלתי בפניו את כל המחשבות שחלפו בראשי.

"תודה רבה" הודיתי על המחמאה.

"תראה, הסברות הראשונות שהבאת לכך שהטבעת שלך – נכונות לגמרי".

"החצי השני שהעלית – שהטבעת שייכת למחפש אינו נכון. כדי לקנות מציאה בקניין 'ארבע אמות' צריך שהזוכה יידע בוודאות שיש שם אבידה – מה שלא קיים במקרה שלך, כפי שלא היה ברור שהגלאי אכן מצא טבעת" (ראה תוספות ב"מ כו א ד"ה דשתיך).

"בנוסף, אתה לא יורד לאומנות שלו – האיסור 'לרדת לאומנות חבירו' נכונה רק כשהיורד מונע מחבירו את האפשרות להתפרנס לחלוטין. במקרה שלך זה לא רלוונטי. העובדה שמצאת טבעת אחת אינה מונעת ממנו להמשיך לחפש ואולי גם למצוא אבדות אחרות" (ראה חידושי הר"י מגאש לבבא בתרא כא, ב. הובא בשיטות קמאי ובשיטה מקובצת שם וכ"כ הר"ח).

"זה אומר שהטבעת שלי"? שאלתי בחדווה מהולה בקצת אכזבה על ההרפתקה שחמקה ממני.

"בדיוק! זו מציאה כשרה".

"אולי זה סימן מהשמים לכך שאני לא צריך לחשוש בנוגע לשידוך שלי" אמרתי ליחיאל בלילה, "הטבעת היא סימן לנישואין, וזה ממש מרגש".

יחיאל חייך, "אם אני זוכר נכון מישהו מבין שנינו אמר שהוא לא אוהב כל מיני 'השראות רוחניות או מדיטציות', זוכר משהו כזה"?!

חייכתי.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים