הרב יהודה ליב נחמנסון
א. מצוי לפעמים שבשעת תפילת הציבור נוכח בבית הכנסת גם מי שאינו בן ברית, כגון פועל נקיון נכרי, או מטפל זר המוצמד לקשיש סיעודי. ויש לעיין האם קיימת מניעה כלשהי שהכהנים ישאו את כפיהם כאשר נכרי נמצא בבית הכנסת.
ב. כתב בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' כא) בטעם מה שנהגו בחוץ לארץ שלא לישא הכהנים כפיהם רק בימים טובים: "הא דאין נושאין כפים בכל יום כו' יש לומר מפני הגוים, וביש מקומות ראיתי שאין מניחין שום גוי בבית הכנסת בשעת נשיאות כפים, וכיון שאין מזהירין, הכהן לא עבר" (הובאו דבריו במטה משה סוף הלכות נשיאת כפיים סי' קצט). מדבריו משמע שכל ימות השנה היו מצויים גם גויים בבתי כנסיות שלהם בשעת התפילה, ורק בחגים לא היו שם, ולכן כל ימות השנה נמנעו הכהנים מלישא את כפיהם.
הסברא מדוע יש למנוע נשיאת כפים בגלל נוכחות גויים, כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ג חאו"ח סי' יב) שהוא על פי דברי הזוהר (ח"ב קכד, א) שכאשר גויים ויהודים נמצאים בערבוביא הדבר מונע את שפע הברכה לישראל, וז"ל הזוהר: "זמנא חדא סליקו ישראל למחג חגא ואתערבו עובדי עבודה זרה בהדייהו, וההוא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא כו'. לשתא אחרא סליקו, וסליקו אינהו עובדי עבודה זרה דאתערבו בהדייהו כו', בדקו ואשכחו דאנון עובדי עבודה זרה וקטלו לון. אמרו כו' דודאי לית ברכתא שריא אלא בישראל זרעא קדישא כו', וההיא שתא אשתכח ברכתא בעלמא בשלימו". נמצא שכשהיו גויים מעורבים עימם לא התברכו ישראל, ורק כשנפרדו מהם חלה ברכת ה'. והוא הדין בנידון דידן, שאין ברכת הכהנים שורה אם גם גויים נוכחים בבית הכנסת. עכתה"ד.
טעם נוסף כתב בשו"ת הנ"ל: "דאם ימצאו בבית הכנסת בזמן ברכת כהנים ואי אפשר להוציאם מפני היראה והכבוד דטוב שלא יברכו ברכת כהנים כו' דאין מראין ספר תורה לגוי, ואיכא גם כן חילול ה' דישחקו עלינו וישיחו בם בחוכה ואיטלולא". כלומר, אם נאפשר לגויים לשהות בעת ברכת הכהנים הם עלולים לעשות ליצנות מזה ח"ו (הובאו דבריו בלקט הקמח החדש ח"ד סי' קכח אות קנ, עמ' רמח).
עוד ביאור כתב בספר זכר דוד (מודינה, דפו' אהבת שלום ח"א עמ' קצב), שברכת כהנים בבית הכנסת דומה לברכת הכהנים שהיתה בבית המקדש, ושם לא היו גויים בעת הברכה. וז"ל: "כשבאה מצוה זו לידם צריך שיקיימוה בכל אופנים שהיו רגילים לקיימה בבית המקדש, וכי היכי דשם נאסר למי שאינו בן ברית להיות במקום הברכה, ה"נ לא שנא בבתי כנסיות שאין ראוי להיות בהן ערל וטמא". והאריך להוכיח שבבית המקדש לא היו גויים בעת הברכה.
[ולהעיר מכעין זה בירושלמי (סוכה פ"ג ה"י): "א"ר תנחומא אם בירכך עכו"ם ענה אחריו אמן, דכתיב ברוך תהיה מכל העמים. עכו"ם אחד פגע בר' ישמעאל ובירכו, אמר ליה כבר מילתך אמורה. אחר פגע בו וקיללו, אמר ליה כבר מילתך אמורה. אמרו ליה תלמידוהי, רבי היך מה דאמרת לדין אמרת לדין. אמר לון, ולא כן כתב אררך ארור ומברכיך ברוך" (ראה ג"כ חולין מט, א תוד"ה ואברכה).
ובשו"ת שיח יצחק (וייס, יו"ד סי' תז) העיר בזה: "יפלא, למה באמת אמר רבי ישמעאל התשובה להנכרי בלשון סתום וחתום עד שתלמידיו חתרו לדעת מה היה כוונתו". ותירץ על פי דברי מהרי"ל הנ"ל שלא יוכלל הגוי בברכת הכהנים – "והיות כן שאין לברך הגוי בפירוש כו' על כן היה רבי ישמעאל זהיר בדיבורו ולא הוציא הברכה כו' בפירוש". כלומר, רבי ישמעאל לא רצה לענות לאותו גוי ולברכו בפירוש, לכן רק ציין לפסוק המברך את הגוי.
ובלקוטי שיחות (ח"ה בהוספות לפרשת וישלח הע' 8, עמ' 427) ביאר הרבי, שרבי ישמעאל רצה באמירתו "לפעול המשכת וגילוי הברכה, אלא שבנוגע לעכו"ם הסתפק באמירת 'כבר מילתך אמורה' מבלי לפרט ברכה".
על פי זה מסתבר שכמו כן כדאי שלא יהיו גויים נוכחים בבית הכנסת בשעת ברכת כהנים].
ג. אמנם, בשולחן ערוך רבינו הזקן הלכות נשיאת כפיים (סי' קכח סנ"ז) לא הביא את טעם המהרי"ל הנ"ל שמניעת נשיאת כפים כל השנה היא בגלל הגויים המצויים בבית הכנסת, אלא כתב טעם אחר (שמקורו בדרכי משה שם): "משום שאז שרויים בשמחת יום טוב וטוב לב כו', בשבתות הם טרודים על מחיתם ועל ביטול מלאכתם ואינם שרויים בשמחה". משמע שסובר שהטעם משום נוכחות גויים אינו עיקר.
ד. החיד"א בספרו אומץ יוסף (סי' ע אות ד) כתב: "שמעתי שיש מי שמנע לכהנים לומר ברכת כהנים אם יש גוי בבית הכנסת ולא ידעתי טעמו". ולא ציין למקורות הנ"ל (אות ב) שביארו טעם הדבר.
וכתב החיד"א סברא מדנפשיה: "אפשר דעבד הכי משום דבסימן נ"ה דין כ' יש סברא דלענות אמן צריך שלא יהיה מפסיק טינוף או גוי, והשתא שיש גוי מפסיק בין הכהנים לקהל או לאיזה יחידים, אינם יכולים לענות אמן".
אך לאחר שדן החיד"א בסברא זו, העלה שאין לחשוש להפסק הגוי אלא כשהאומר והעונה עומדים בב' רשויות והגוי מפסיק בינתיים, אבל בבית הכנסת שהמברך והמתברך עומדים ברשות אחת, אין הגוי מפסיק. עוד יש לציין, שאדה"ז בשולחן ערוך שלו (סי' נה סכ"ב) כתב רק שצריך ליזהר ש"עבודה זרה" לא תפסיק בין האומר והעונה, ולא הזכיר שהוא הדין "עובד כוכבים" המפסיק ביניהם.
על כל פנים החיד"א מסיים שלמעשה "אין לבטל ברכת כהנים מאחר דמשום איבה אין יכולין להוציא הגוי מבית הכנסת" (הובאו דבריו בספר זכור לאברהם אלקלעי, ח"א או"ח אות ב דף ג, א. ובכף החיים סי' קכח ס"ק קנה).
מדבריו משמע שאם יכולים להוציא הגוי ולא תיגרם עי"ז איבה, עדיף טפי להוציאו.
ה. בספר כתר שם טוב (גאגין, עמ' רכד) כתב: "מצאתי בספר בית מנוחה (דקנ"א אות יו"ד) שכתב, אם יש נכרי בבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, לפי הדין יש לברך ברכת כהנים, דלא כהמקפידים שלא לברך ברכת כהנים כשיש נכרי בבית הכנסת כו', ובעיני ראיתי פה בבית הכנסת של ראשגט שכמה פעמים באים גוים ולוקחים סידור התפילה האנגלית ומתפללים מלה במלה, ובפרט ביום הכיפורים". אלא שבהמשך דבריו מציין שלא ראה מה שכתב החיד"א – "אין בידי ספר זה לעיין בשרשן של דברים ולדעת טעם האוסרין, כי מאי שנא ברכת כהנים מכל התפלה". כלומר, לדעתו כשם שאין מקפידים שלא יהיו גויים נוכחים בשעת התפילה, כך אין להקפיד על נוכחותם בברכת כהנים.
אכן, מדברי הזהר והמקורות הנ"ל משמע שיש עניין מיוחד דוקא בזמן שמברכים את ישראל שלא יהיו אז גויים נוכחים שם. אם כן אין להוכיח ממה שלא הקפידו על נוכחות גויים בשעת התפילה שאין להקפיד על כך גם בברכת כהנים.
ו. מסקנא דמילתא על פי כל האמור: מעיקר הדין אין איסור לומר ברכת כהנים גם כאשר יש נכרי בבית הכנסת, אולם מכמה טעמים עדיף שלא יהיה שם נכרי באותה שעה, ולכן אם אפשר בקל לדאוג שלא יהיה הנכרי אז בתוך בית הכנסת מה טוב, ואם אי אפשר (כגון שהדבר יגרום איבה וכו') אין להימנע מברכת כהנים רק משום זה.