"וואו מה אתה אומר, ה' ישמור, ברוך דיין האמת". "ר' משה היה אדם חסיד וירא-שמים, צדיק אמיתי. כל כולו נתינה והתמסרות לטובת הזולת. אוי, כמה הוא סבל בשנים האחרונות. נו, הלוואי שנזכה כבר ל'יאמר לצרותינו די', ונראהו שוב בתחיית-המתים, בגאולה השלימה במהרה". "אמן", הנהנו הנוכחים בעצב.
השיח התקיים במשרד של אחד ממוסדות החסד בירושלים, בו ר' משה היה פעיל רבות, ואף היה תורם מהונו ככל המתאפשר לו ולפעמים גם מעבר לכך.
"בואו נארגן משלחת לנחם את בני המנוח היקר, נניח את כל העיסוקים בצד וניגש למשימה".
לפתע נזכר דני, רואה החשבון של המוסד, כי לפני כחודש השאיר ר' משה מעטפה ובה צ'קים דחויים לטובת הפעילות הענפה של המוסד. "יהיו צ'קים אלו לזכותי ולזכות כל משפחתי למען הרחבת הפעילות המיוחדת", כך כתב ר' משה על המעטפה.
"כעת יהיו צ'קים אלו לעילוי נשמתו" – אמר רואה החשבון בעגמימות. "רגע, מי אמר בכלל שיש להמחאות אלו כיסוי, יתכן שבניו-יורשיו של ר' משה לא ירצו להמשיך את הנתינה שלו, לא תמיד התפוח נופל קרוב לעץ"…
"אני מציע", אמר ר' תנחום, המנהל הנמרץ של המוסד, "שכאשר נפגוש את המשפחה בניחום-האבלים שנערוך, נציע את העניין בפניהם".
בביתו של ר' משה המנוח, בו ישבו האבלים שהיה נראה כי כבר הספיקו להירגע מההלם הראשוני, החלו לעסוק בדברי עידוד ונחמה, כמו גם בקבלות טובות ועניינים מעשיים, לעילוי נשמת הנפטר.
ר' תנחום, בקולו העמוק, הביע את צערו הרב על מותו של אבי המשפחה הדגול. הוא הזכיר אגב כך, את הצ'קים שהמנוח השאיר לטובת מוסד החסד, והוסיף כי "בוודאי תרצו להמשיך את המורשת היפה שהנחיל לכם אביכם לפזר מכספו לצדקה, כפי שאמרו חז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, וכך תוכלו להיפגש בקרוב עם המנוח בתחיית המתים". הוא הוסיף עוד בדברי ניחומים, ויצא.
בני המשפחה חשו נבוכים, ואולי גם נסערים. "ככה לנצל אותנו בשעת אבלנו ל'פדיון צ'קים שבויים'? מצד שני, יש מן הצדק בדבריו. יתכן שאף מן הדין אנו חייבים להמשיך את התרומה שהתחייב עליה אבא האהוב. הרי זה כאילו אבא ציווה אותנו על כך".
הרב כהן, שנכנס לחדר האבלים, התקבל בכבוד. הוא התעניין לפשר הדי-הדברים האחרונים ששמע. בכמה מילים הסבירו לו במה הענין והוא שקע בהרהורים.
לאחר כמה דקות אמר כך: "על פי חוקי המדינה, לצ'קים אין תוקף מיד ברגע פטירת המנוח, ואסור לגבותם. גם המנוח התחייב לתת כפי חוקי הבנק, שהרי כשהשתמש בצ'ק – קיבל את תנאיו. פשוט אם כן שמן הדין אינכם צריכים להמשיך לפרוע את התרומות".
לפני שהרוחות החלו לסעור שוב, הוסיף הרב – "אולם, מצד כיבוד רצון האב ו'מצווה לקיים את דברי המת' – יש מידת חסידות שתשלמו את ההתחייבויות שלו"[1].
"אין שמחה כהתרת הספיקות", קרא האח הבכור. כעת אני חושב שכולם מסכימים שלמען כבודו של אבינו נגשים את רצונו, "והיה מעשה הצדקה שלום".
מקורות:
[1] ראה שו"ע חו"מ סי' רנב ס"ב. וע"ע שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' רג. שו"ת עטרת שלמה חו"מ סי' פד. שביבי הלוי סי' צד-צה.
[עריכה: ש. מלומד]
