בדין אישה קטלנית

כותב המאמר: הרב יהודה ליב נחמנסון

שאלה:

באה לפני האלמנה מרת… וסיפור חייה בפיה: בשנת תשמ"ו (1986) נישאה לבעלה הראשון מר…, בשנת תשנ"ו (1996), כעשר שנים אחרי נישואיהם, התגלה אצל בעלה גידול מוחי רחמנא ליצלן, ממנו נפטר בשנת תש"ס (1999) כפי שמעיד רופאו. מאחר ובעלה לא השאיר זרע אחריו, נחלצה לאחיו כדין בתאריך ט' אדר א' תש"ס (2000) בבית הדין האזורי ב…, בשנת תשס"א (2000) חזרה ונישאה למר… שעל פי עדות רופאו היה חולה במשך כשנה קודם נישואיו במחלת ריאה כרונית המכונה אספרגילומה, ועבר טיפול. לאחר כשנה וחצי מהנישואין, התפרצה שוב המחלה, והוא נפטר ממנה בשנת תשס"ח (2007). מאחר וגם לו לא היו ילדים, נחלצה שוב לאחיו בתאריך ט' אדר תש"ע בבית הדין ב…, והנה כעת הוצע לה שידוך עם פלוני שכשר בעיניה להינשא לו וגם הוא חפץ בה לנושאה לאשה, אך נפשם בשאלתם: האם בעקבות פטירת שני בעליה הקודמים הרי היא אסורה בנישואין נוספים כדין אשה קטלנית, או שמא יש מקום להקל בנידון זה?

תשובה:

בפתח הדברים אציין שבדברי כמה מהפוסקים מצאנו זהירות מלהורות היתר מוחלט בשאלת אשה קטלנית, מאחר ויש בזה צד סכנת נפשות. ראה תשובת הר"ן (סי' כח) שנשאל בענין "נשים שמתו בעליהן", וכתב לשואל: "לא הסכימה דעתי עדיין, מפני שהענין חמור מאד איני רוצה לומר בו לא היתר ולא איסור עד שאתיישב בדבר כי מיראי הוראה אני". ובשו"ת חתם סופר (ח"ג סי' כג) כתב: "אם הר"ן בתשובה סי' כ"ח כתב על כיוצא בזה מיראי הוראה אני, אני עני אנה אני בא". וראה גם שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קכט): "ולמעשה הנני מעולם מיראי הוראה בזה".

מאידך גיסא מצאנו ראינו תשובות רבות מגדולי הפוסקים בדורות עברו וגם בדורנו, שבצירוף כמה צדדים הורו היתר לכתחילה לישא אשה שמתו כמה בעליה (ורבים מהם מצויינים להלן). וראה מה שכתב בענין זה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ס סי' עו): "מתשובת הר"ן נראה שצריך להיות מיראי ההוראה בדבר קטלנית שהוא מענין סכנה, עם כל זה מזקנים אתבונן זקני הפוסקים שכתבו שדשו בו רבים ולא ניזוקו כלל". וראה גם ערוך השלחן (אה"ע סי' ט ס"ד) אשר בדיני קטלנית "רבים מקילים בזה ומצרפים לזה קולות".

בעקבות זאת, בתשובה דלהלן אביא בס"ד כמה צדדי היתר שמצאנו בפוסקים בענין אשה קטלנית, ואדון כיצד שייכים צדדים אלו למקרה זה. ואף שאין אני בא לפסוק בסכינא חריפא שרשאים השואלים להינשא ללא כל פקפוק, מכל מקום מאחר והרבה מגדולי הדורות התירו במקרים רבים כיוצא בזה, אשר להם הכתפיים הרחבות לעשות כן, הנה בוודאי שהרוצה להקל על פי דבריהם – יש לו על מי לסמוך. (וכמובן רשאים השואלים להראות תשובה זו לרבנים נוספים ולהיוועץ גם בהם).

וזה החלי:

א. דין קטלנית – ההלכה והמנהג

בשולחן ערוך אבן העזר (סי' ט ס"א) נפסק: "אשה שנשאת (או נתארסה) לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי, שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים".

בגמרא (יבמות סד, ב) נאמרו שני ביאורים כיצד גורמת האשה למוות בעליה: א. "מעין גורם", כלומר ישנו גורם שלילי בגופה של אשה זו המעורר מחלה ממיתה אצל מי שחי עמה חיי אישות; ב. "מזל גורם", כלומר יש באשה זו גורם רוחני-סגולי שלילי המיסב מוות למי שנשוי לה אף אם עדיין לא שימש עימה (ראה ט"ז שם ס"ק א).

בהגהת הרמ"א שם מובאת דעה שמקילה באיסור זה במקרים מסויימים: "יש אומרים דדוקא אם מתו מיתת עצמם, אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום. ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם". ובבית שמואל (שם ס"ק ו) הוסיף: "כתב בר"י וייל וכן אם הוא זקן לאו קטלנית היא".

הפוסקים מסבירים שהדעה המקילה שהביא הרמ"א אינה חוששת לביאור השני הנ"ל של "מזל גורם", אלא רק לביאור הראשון של "מעין גורם", כלומר לדעתם החשש הוא מפני מחלה גופנית מדבקת בלבד. לכן סוברים הם שאם אחד מבעליה מת מסיבה אחרת, כגון שנהרג או שמת במגיפה שרבים מתו בה באותו מקום או שעדיין לא בא עליה או שמת מזקנה, אין מקום להחשיבה "קטלנית" ולאסור להינשא לה, כי היא לא המיתה שני אנשים. וכך מבאר הבית שמואל (שם ס"ק ה): "כלומר יש מקילין בזה וסבירא להו הלכה כמאן דאמר מעיין גורם וכל שאין מחמת חולי אינו כלום וכן כשמתו אחר ארוסין".

מדברי הרמ"א למדנו שכל שמוכח שאחד מהבעלים מת לא כתוצאה ממחלה שמקורה במעיינה הרע של האשה, יש מקום להקל שאין אשה זו נחשבת קטלנית.

וראה מה שכתב הט"ז (שם ס"ק ג) לבאר מדוע רבים מקילים כדעה זו: "נראה לדמות דבר זה לההיא דפרק מפנין לענין הקזה במעלי שבתא, אף על גב דסכנה היא מכל מקום כיון דדשו ביה רבים, פירש רש"י הורגלו מתוך דוחק, שומר פתאים ה'. וכן בזה שהורגלו רבים בזה מפני שאין לכל אחד ליזהר בזה דאין זיווג מצוי לו, על כן לא חשו לסכנה עוד".

ב. פטירת הבעל הראשון שלא בסמיכות לנישואין כצד להקל

כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (מהדו' מוה"ק סי' תעח עמ' שכד): "אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעליה זה אחר זה לאחר שבאו עליה ומתו בלא בנים או מיד לאחר בעילה כמו בער ואונן שלא עכבו אצל תמר".

בשו"ת חוות יאיר (סי' קצז) נשאל רבי יאיר בכרך אודות נישואין עם אשה ששני בעליה הקודמים מתו כמה שנים אחרי הנישואין. בדבריו הוא מציין כעובדה שכבר בזמנו נהגו להקל בדין קטלנית, וכותב על כך: "נראה לי דטעם התפשטות הקולא, מפני דאין סברא לומר אם חי בעלה אחר נישואין כמה שנים ואחר כך מת דיהיה לה דין קטלנית, וס"ל דפירוש ועניין קטלנית הוא דומה למיתת בנים אחר המילה והוא מחמת המילה, ה"נ פירוש אשה שנשאת לאיש ותיכף נחלש ומתנונה והולך עד שמת, וחזינן דתשמישו עמה גרם לו החולשה והחולי וכן השני כאשר לפעמים אירע כן".

כלומר, דין אשה קטלנית דומה לדין תינוק ששני אחיו מתו מחמת מילה שאסור למולו. כשם ששם הקשר בין המילה למוות ניכר וגלוי בסמיכות המאורעות זה לזה, כך גם בדין קטלנית אין האשה נעשית מוחזקת שבעליה מתים מחמתה אלא אם מחלתם הופיעה בסמיכות לנישואיהם עימה.

אמנם, גם החוות יאיר לא רצה לסמוך על סברא זו למעשה, וכתב: "חלילה להורות להתיר בגין סברא זו, רק דברתי בדרך אפשר".

מאידך, בשו"ת צמח צדק (אה"ע סי' כו) הביא את דברי החוות יאיר וספר חסידים, והסיק בנידון שלו לצרף את דבריהם כסניף לקולא: "כיון שבעלה השני דר עמה עשרים שנה ומת זקן ושבע ימים יש לצדד להקל".

וראה גם ערוך השלחן (אה"ע סי' ט ס"ד): "דעיקר האיסור לא נאמר אלא אם כן כשמתו שני האנשים מיד כשנשאו אותה, ודאי יש סימן או במעיינה הארסי או במזלה הרע, אבל כשחיו כמה שנים לא שייך כלל לתלות מיתתם בה" (ומדבריו משמע שסומך על סברא זו אף ללא צירוף צדדים נוספים).

וכן כתב הגאון הרוגאטשובי בשו"ת צפנת פענח (ח"א סי' כג): "רק אם תיכף לאחר הנישואין מתו אז מחזקין במעיין או במזל, אבל אם לאחר זמן לא שייך כלל זה, וכמו במילה דרק אם עדיין לא נתרפא המילה אז אמרינן מתו מחמת מילה" (גם מדבריו משמע שסומך על טעם זה לבד ואינו מצריך צירוף).

[בהבדל שבין המושגים "תיכף" ו"מיד" שמזכירים הפוסקים הנ"ל, ראה לקוטי שיחות ח"א וישלח הערה 14, שבגמרא תענית יט, ב וברש"י שבת פט, א משמע ש"מיד" יכול להיות אפילו אחרי משך זמן (כמה ימים), משא"כ "תיכף" פירושו בסמיכות ממש כמבואר בגמרא זבחים לג, א ובתוספות ד"ה כל סוטה לט, א ובשו"ע אדה"ז סי' קסו].

וכך נקטו רוב האחרונים, לצרף את דברי ספר חסידים והחוות יאיר כסניף להקל במי שמתו שני בעליה – שו"ת תורת חסד (אה"ע סי' ה); שו"ת מהרש"ם מברעז'אן (ח"ב סי' קמא); שו"ת מנחת אלעזר להאדמו"ר ממונקאטש (ח"ב סי' עו); שו"ת הר צבי לגרצ"פ פראנק (אבה"ע ח"א סי' לו); שו"ת קנה בושם לגר"מ בראנדסדארפער (ח"א סי' קיח); שו"ת להורות נתן לגר"נ גשטטנר (ח"ג סי' פא); שו"ת שבט הלוי לגר"ש ואזנר (ח"ט סי' רנו, ח"י סי' רכט); שו"ת במראה הבזק (ח"ד סי' קכו הע' 1).

על פי זה, בנידון דידן שהגידול המוחי של הבעל הראשון נמצא רק כעשר שנים אחרי הנישואין, הרי זה צד קולא שאין לתלות את מיתתו במעיין רע או במזל רע של האשה, לכל הני רבוואתא דלעיל.

ג. הבעל השני מת ממחלה שהיה חולה בה עוד קודם הנישואין

בשו"ת צמח צדק מליובאוויטש (אבן העזר סי' כה) דן אודות "אשה שמתו שני אנשיה, אך האחד יש לתלות שכישפו אותו, והשני היה חולה כשנשאה, היינו שהיה דם יוצא מגרונו, ואחר כך מת במשך זמן מחולי הנ"ל". כלומר, הבעל הראשון אולי נפטר מסיבה בלתי טבעית של כישוף, והבעל השני מת ממחלה בגרון שהיה חולה בה עוד קודם הנישואין.

בתחילת דבריו מצדד הצמח צדק לדמות נידון זה לדברי הגמרא בגיטין (עב, א) גבי האומר "זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק, אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט". ומבאר שאף שנחלקו רש"י והרמב"ם מה הדין במי ש"עמד והלך בשוק בלא משענת" האם יש מקום לאמוד שמת מהחולי הראשון או לא, מכל מקום בנידון דידן שהוא "חולי הנמשך זמן רב ודרכן לילך בלא משענת, יש לומר גם לרש"י שייך אומדנא" לתלות שמת מהחולי הראשון.

אבל הצמח צדק מעיר על כך: "אך בתשובת מיימוני שם כתב דעכשיו לא סמכינן אאומדנא כו'". כלומר, לדברי התשובת מיימוני קשה בנידון דידן להתיר את האשה על סמך זה שבעלה היה חולה במחלה זו קודם הנישואין, כי יתכן שבמשך הזמן מהנישואין עד המיתה הבריא וחזר ונחלה וממילא נדרש "אומד" האם באמת המחלה השניה באה כהמשך ישיר לראשונה או לא, ומאחר ובזמננו אין לסמוך על אומד, אם כן "מידי ספיקא לא נפקא".

עוד מקשה הצמח צדק: "דאף את"ל דמחולי הראשון מת יש לומר מזלה גרם או מעיינה גרם שלא עלתה לו ארוכה". כלומר, גם אם יוכח שמיתת הבעל אכן באה מחמת חוליו הראשון, לכאורה עדיין אין בזה כדי להפקיע ממנה שם קטלנית, כי יש לומר שאילו לא היה נישא לה היה מבריא וזה שלא הבריא הוא רק בגלל מעיינה או מזלה הרע.

עונה על כך הצמח צדק: "הנה ביבמות פרק הבא על יבמתו (ד' ס"ד) דימו מילה לנשואין עיין שם. והנה גבי מילה איתא בש"ע יו"ד סי' רס"ד [צ"ל: רס"ג] עד שיגדיל ויתחזק כחו כו' והוא מהרמב"ם. וס"ל דאין מחזיקין מקטנים לגדולים כו'. וצריך להבין מנא להו לרמב"ם וש"ע להחמיר במקום סכנה. וצריך לומר דסברא הוא דאין להחזיק ריעותא כל דלא דמי כלל. ואם כן בנדון דידן ודאי לא דמי החולה שמת מאותו חולי לאדם בריא כו', דסברא הוא דאין להחזיק ריעותא כל דלא דמי כלל".

כלומר, כאשר מדובר על מוות ממחלה שהיתה באיש קודם הנישואין, גם אילו היה דבר זה מתרחש לשני בעליה, לא היה לנו לאסור עליה בעקבות זאת אלא להינשא לאדם חולה, מחמת החשש שמא מזלה או מעיינה הרעים גורמים לאנשים חולים הנישאים לה לא להבריא. אך אין מקום לאסור עליה להינשא עם אדם בריא, כי אין להחזיק ריעותא מדבר אחד לדבר שני שאינו דומה לו כלל[1]. והיסוד לזה הוא ההלכה הפסוקה בדיני מילה שאשה שמלה את שני בניה הקטנים ומתו מחמת המילה, לא תמול את השלישי בקטנותו, אבל כשיגדל ויתחזק כוחו חייבים למולו. ולכאורה, מדוע אין פוטרים אותו ממצות מילה לחלוטין מחשש שמא ימות כשני אחיו. על כרחך הטעם הוא משום שיש הבדל גדול בין תינוק שזה עתה נולד לבין אדם גדול שכבר התחזק כוחו. מהלכה זו מוכח שאפילו במקום חשש סכנת נפשות לא מחזיקים ריעותא ממקרה אחד למקרה שאינו דומה לו כלל. והוא הדין בנידון דידן, אשה שבעלה מת ממחלה שקיננה בו כבר קודם הנישואין, אין מקום לאסור עליה מחמת זה להינשא לאדם אחר בריא.

בהמשך דבריו כותב הצמח צדק צד נוסף לקולא – כי אולי גם מיתת הבעל הראשון היתה מחמת כישוף כנ"ל ולא מחמתה וממילא אין לה חזקת קטלנית כלל: "וגם כיון בבעל הראשון גם כן יש לצדד, הגם שיש לומר דאין חוששין לענינים אלו שהן אינן מצויין כלל כישוף וכו', מ"מ הרי גם חששא דמעיין ומזל ג"כ אינן טבעיים, ועכ"פ צירוף הוי, לכן יש לומר דלא מחזקינן עליה ריעותא".

מלשון הצמח צדק "וגם כו' יש לצדד כו' ועכ"פ צירוף הוי", משמע שאינו תולה את ההיתר שלה להינשא בסברא שמא הבעל הראשון מת מכישוף, אלא די לנו בסברא הקודמת – שהבעל השני מת מהחולי שהיה חולה בו קודם הנישואין שבזה סר ממנה גדר אשה קטלנית ביחס לאדם אחר בריא, ולא הוסיף את הסברא שהבעל הראשון כושף אלא כצירוף[2].

והנה בנידון דידן הבעל השני מת ממחלת האספרגילומה, שהיא גוש פטרייתי הנמצא בריאות. מבירור שעשיתי במקורות רפואיים שונים עולה שלמחלה זו לעת עתה אין טיפול הולם; תרופות אינן יעילות דיין, וניתוח גורם הרבה פעמים סיבוכים מסכני-חיים. גם אחרי טיפול מסיבי, יש סיכויים גבוהים להישנות המחלה. למחלה זו ישנם שני מצבים, המצב ההתחלתי הינו קל ובו אין סימפטומים שליליים ואין צורך בשום טיפול, אך ישנו שלב מתקדם המכונה המופטיזיס והוא מצב חמור ומסוכן שבו החולה משתעל ויורק דם מהריאות. במכתב רופאו של הבעל ד"ר… ראיתי שכבר לפני הנישואין עבר הבעל אבלציה (צריבה) ובנוסף טיפול רקע. מזה משמע שכבר אז הגיעה מחלתו לשלב החמור הדורש טיפול. במקורות שונים מצאתי חילוקי דיעות אודות אחוזי התמותה ממחלה זו, החל מ-2 אחוז ועד ל-60 אחוז. על כל פנים בנידון דידן אין צריכים להגיע להשערות בנושא זה, כי במכתב הנ"ל מצהיר הרופא שהבעל מת לבסוף ממחלה זו!

על כן נראה פשוט שמקרה המוות של הבעל השני בנידון דידן תואם להגדרה שבתשובת הצמח צדק – שכאשר "ידוע שהיה לו חולי ההוא וגם מחולי זה מת" אין האשה נחשבת קטלנית ביחס לאדם אחר בריא, כי "לא מחזקינן ריעותא" מחולה לבריא[3].

ד. מדוע אינה נעשית קטלנית לחולים ולבריאים

והנה בתשובת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קנג) לרבי יצחק אהרן איטינגא אב"ד לבוב, נשאל על ידי הרב אליהו דוד אב"ד ניזין [ראה אוצר סיפורי חב"ד חי"ז עמ' 99] אודות "אשה שנשאת לשני אנשים ומתו, והבעל השני היה ידוע חולי הרזון הריאה קודם שנשאה כו', וגם בעלה הראשון אומרים שהיה לו חולי זה". במושכל ראשון השיב לו שכיון שהבעל השני "היה חולה בחולי מסוכן רחמנא ליצלן, והרבה ממשפחתו מתו מחולי זה, פשיטא דיותר מהראוי לתלות דאותה החולי היה גרם המיתה, ולא מזלה ומעיינה גרמו לזה, ולא הויא קטלנית".

אלא שהרב מניזין מציין בדבריו לשאלה הנ"ל ששאל הצמח צדק בתוך תשובתו – שגם אם הבעל היה חולה קודם הנישואין עדיין יש לתלות את מיתתו במזלה או במעיינה הרע של האשה, שהם גרמו לו לא להתרפא. ומביא מה שהשיב על כך הצמח צדק, שעל כל פנים ביחס לאדם בריא אינה נחשבת קטלנית.

על כך כתב לו המהרי"א הלוי, שלדעתו אדרבה, על פי זה תצא חומרא גדולה, וזו לשונו: "דבש"ס ב"ק דף ל"ז פליגי אמוראי במועד לקטנים אי הוי מועד לגדולים, ואם כן לא מיבעיא לדעת התוספות שם שפסקו כרב זביד דסתמא הוי מועד לגדולים אם כן כמו דאמרינן התם דמאחר שהועד השור שיזיק לקטנים כמו כן יזיק לגדולים גם כאן אפשר דכמו שהוחזקה שמחמת מעיין שלה ימות אדם חולה כמו כן אם יהיה לה בעל בריא גם כן ימות, אלא אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כרב פפא דמועד לקטנים אינו מועד לגדולים מכל מקום בנדון דידן עדיין לא נפקא מדין קטלנית, דבש"ס ב"ק שם אמרינן דאי נמי איתא לדרב פפא נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל וכתב בשטה מקובצת שם דהוא הדין אם נגח שני קטנים וגדול נעשה מועד לקטנים ולגדולים ע"ש, ואם כן כמו בשור המועד דקיי"ל כרשב"ג דהוי מועד בג' פעמים, הוא הדין בנישואין דקיי"ל כרבי דהוי חזקה בשני פעמים אם היה בעלה הראשון בריא והשני חולה איתחזקה לקטלנית הן לחולים ולבריאים, אבל אם יתברר שגם הבעל הראשון היה חולה אם כן לא נתחזקה אשה זו רק לחולים שפיר יש להתיר לשלישי אם יהיה כשאר כל אנשים ולא יהיה חולה בשעת הנשואין".

וכך העלה בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' לה): "מצד הסברא היה נראה שאין להתיר כי אם בששניהם חולים כו' אבל באחד חולה לא". היינו שבאחד חולה ואחד בריא הוחזקה קטלנית לכולם (ולא ציין לדברי הצמח צדק).

לפי דבריהם, בנידון דידן שהבעל הראשון היה בריא כשנישא ונחלה ומת, והבעל השני היה חולה כשנישא ומת ממחלה זו, נעשית האשה מוחזקת לקטלנית הן לבריאים והן לחולים ואסורה להינשא לכל.

אכן, כבר נתבאר לעיל (אות ב) שבנידון דידן יש לצדד לא לתלות את מיתת הבעל הראשון באשה זו כלל, מאחר ומחלתו התחילה רק כעשר שנים אחרי הנישואין. על פי זה נמצא שלא הוחזקה לקטלנית כלל, מאחר ולא גרמה מוות אלא לאיש אחד (הבעל השני).

ועוד ועיקר, מדברי הצמח צדק הנ"ל משמע שאינו סובר כסברת המהרי"א הלוי והמהרי"ל דיסקין. כי לעיל בתשובתו הראשונה (סי' כה) דיבר בגוונא שהבעל הראשון "יש לתלות שכישפו אותו", וכתב שלא מסתבר לסמוך על נתון זה להתירה כיון "שיש לומר דאין חוששין לענינים אלו שהן אינן מצויין כלל כישוף וכו'", ולכן לא השתמש בסברא זו אלא בתור "צירוף" לסברא העיקרית להקל – משום שהבעל השני מת מהמחלה שהיה חולה בה קודם הנישואין ועל כן אין אשתו נחשבת קטלנית ביחס לאדם בריא – וכאמור לעיל;

ואילו היה הצ"צ מסכים עם סברת המהרי"א הלוי והמהרי"ל דיסקין שבהיתה נשואה לבעל אחד בריא ובעל אחד חולה נעשית קטלנית הן לבריאים והן לחולים, היה לו להסיק לאיסור, שהרי הבעל הראשון היה בריא והצ"צ כותב שאינו סומך על השמועה שמת מכישוף מאחר וזה דבר שאינו מצוי כלל, כלומר יותר סביר בעיניו להניח שהבעל הראשון מת מחמת האשה, ואם כן היה לו להחמיר להחשיבה קטלנית הן לבריאים והן לחולים – על כל פנים מספק.

אלא על כרחך שלדעת הצ"צ גם כשהיו הבעלים אחד בריא ואחד חולה לא נעשתה האשה בחזקת קטלנית (לא לבריאים ולא לחולים).

ועל כל פנים בוודאי למדנו מדבריו שכאשר אחד הבעלים היה חולה קודם הנישואין, והשני יש מקום לצדד שלא מת מחמתה אפילו בצידוד קלוש ביותר (כגון כישוף…), אינה מוחזקת לקטלנית לבריאים.

ואם כן על אחת כמה וכמה בנידון דידן – שהבעל השני היה חולה קודם הנישואין ומת מאותה מחלה, ובבעל הראשון יש לצדד טובא שלא מת מחמתה מאחר ומחלתו החלה שנים רבות אחרי הנישואין – בוודאי שיש ללמוד מדבריו שאינה נחשבת קטלנית לבריאים.

ומצאתי שכבר כתב כיוצא בזה בשו"ת אבני נזר (אה"ע ח"א סי' מה), בנידון ש"הראשון היה חולה על הריאה עוד קודם השידוכים כו' והשני כשנשאת היה בן נ"ו שנה וכשמת היה בן סמ"ך שנה", והסיק שמצד הבעל הראשון אין לאוסרה, "דאין מחזיקין מחולה לבריא וכן כתב בתשובת צמח צדק החדש", ולגבי הבעל השני יש מקום להקל "מצד שהיה זקן בן ששים שנה" ויש קצת לצדד שמת מחמת זקנתו ולא בגללה, ומסיק האבני נזר: "מחמת טעמים אלו – אם בעלה ראשון מת מאותו חולי, ובעלה שני מת לאחר ששים שנים שלמים, אני נמנה לו להתיר", ואפילו אם הראשון "מת מחולי זה" והשני "לא היה לו ששים שנים שלמים" – "אם ירצה לישא לא נמחה בידו".

גם מדבריו מבואר שאינו סובר כהמהרי"א הלוי שבבעל אחד חולה מקודם הנישואין ובעל שני בריא הוחזקה קטלנית להכל, ולכן לדעתו אין מוחים ביד מי שרוצה לישא אותה. ואם גם הבעל השני יש בו צד קולא לומר שלא מת מחמתה אפשר להורות לכתחילה לנושאה – "אני נמנה לו להתיר".

על פי זה, בנידון דידן שהבעל השני מת בבירור מהחולי שהיה בו קודם הנישואין והבעל הראשון נעשה חולה רק שנים רבות אחרי הנישואין, מסתבר מאוד שהצמח צדק והאבני נזר היו מתירים לכתחילה לנושאה[4].

ה. המתפרנסת בכוחות עצמה כסניף להקל

בענין קטלנית כתב רבינו הרא"ש בשאלות ותשובות שלו (כלל נג דין ח): "לטעם דמזל גרם, נראה לי דהאשה מזלה רע שאנשיה מתים ודבר זה תלוי במזל, כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני, והאשה כלואה בבית ואינה יכולה להתפרנס על ידי עצמה אם לא שהבעל מפרנסה, ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה".

על פי ביאור הרא"ש בפשר המוות הנגרם לבעל מכוח מזלה הרע של האשה – כדי שלא תהיה לה פרנסה באמצעותו – כתב הנודע ביהודה בשו"ת שלו (מהדורא קמא אבה"ע סי' ט): "ומעתה אני אומר שזה בסתם נשים, אבל באשה שהיא אשת חיל ואנו רואים שגם אחר מיתת אנשיה היא מצלחת במשא ומתן ומתפרנסת שלא בצער, אז ודאי שאין מזלה גורם לעניות וא"כ מיתת אנשיה לאו על ידה הוא". כלומר, אשה שמתו בעליה ואנו רואים שבזמן אלמנותה מצליחה לפרנס את עצמה ברווח, אות הוא כי לא מזלה גרם למיתתם.

אמנם, החתם סופר (שם סי' כד) כתב על דברי הנודע ביהודה הללו: "לא שמיעא לי, כלומר לא סבירא לי". וגם הצמח צדק (שם סי' כז אות ג) העיר "דאין דבריו נראין כל כך". על כן פשוט שאין לסמוך על סברא זו בלבד.

אך מכל מקום אפשר לצרף סברא זו כסניף לטעמי קולא נוספים. בפרט שהצמח צדק לא שלל את דברי הנודע ביהודה לגמרי אלא אמר רק שאין הדברים נראים "כל כך". וראה גם שו"ת שאילת שלום (טויבש, ח"ב סי' קיח) ושו"ת תשובה מאהבה (פלעקלס, ח"א סי' צב) ושו"ת מנחת הקומץ (צוקרמאן, סי' פט) שצירפו סברא זו כסניף להקל.

על פי זה, כיון שהאלמנה שלפנינו מפרנסת את עצמה בכבוד ואינה זקוקה לבעל לצורך זה, יש לצרף גם סברא זו לקולא לא להחשיבה לקטלנית, מפני שבכהאי גוונא אין לחשוש למזלה הרע לדעת הנודע ביהודה.

[וראה עוד במקורות דלהלן שדנו להתיר קטלנית בצירוף כמה צדדים: שו"ת רמ"ץ (וויטמאיר, אה"ע סי' כא); שו"ת שאילת שלום (טויבש, ח"ב סי' קיח); שו"ת נחלת יהושע (קוטקובסקי, חאה"ע סי' ח); ספר ויען אברהם (פאלאג'י, אה"ע דף מ, ג ואילך); שו"ת בית שלמה (דרימר, אה"ע סי' יח); ספר עצי הלבנון (צירלסון, סי' פ); שו"ת שם אריה (בולחובר, אבה"ע סי' לה עמ' 98, ושם בסי' מח); שו"ת דברי הלל (טרייזון, ח"א סי' כה); שו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ז סי' לח); שו"ת צבי לצדיק (ח"א סי' נה); שו"ת דברי חיים (אה"ע סי' יג); שו"ת חדוות יעקב (מייזליש, אבה"ע סי' נ); שו"ת בית יצחק (שמלקס, אה"ע ח"א סי' מד-מה); שו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' עו); שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' צב); שו"ת מנחת הקומץ (צוקרמאן, סי' פט); שו"ת אהל יהושע (בומבאך, ח"ב סי' צא); שו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבה"ע סי' כ); שו"ת דובב מישרים לרבי דוב בעריש מטשעבין (ח"א סי' עד); שו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות סי' קמג); שו"ת קנה בשם (בראנדסדארפער, ח"א סי' קיח); שו"ת אלקבץ (אפללו, ח"ב אבה"ע סי' ב)].

ו. המורם מהנ"ל:

לענ"ד בנידון שלפנינו ישנם כמה צדדים להקל לא להחשיב את האשה לקטלנית:

א. כי בעלה הראשון נחלה שנים רבות אחרי הנישואין, משמע שלא מזלה או מעיינה גרם לכך (על פי ספר חסידים; שו"ת חוות יאיר; שו"ת צמח צדק מליובאוויטש; שו"ת צפנת פענח לגאון מרוגאטשוב; ערוך השולחן; שו"ת הר צבי לגרצ"פ פראנק; שו"ת שבט הלוי לגר"ש ואזנר).

ב. כי בעלה השני מת בבירור ממחלה שהיה חולה בה קודם הנישואין, ואין מקום להסיק מזה איסור להינשא לאדם בריא (על פי שו"ת צמח צדק מליובאוויטש; שו"ת אבני נזר).

ג. באם האשה מפרנסת את עצמה בכבוד ואינה זקוקה לבעל לשם כך, יש מקום לצרף זאת כסניף לא לחשוש למזלה הרע (על פי שו"ת נודע ביהודה; שו"ת שאילת שלום טויבש; שו"ת תשובה מאהבה פלעקלס; שו"ת מנחת הקומץ צוקרמאן).

ואחתום בלשון קדשו של מרן החתם סופר (שו"ת ח"ג סי' כד): "הרי יש כאן צדדים להתיר כו', באופן שאם ירצה כו' לסמוך על זה אין אנו מוחין בידו, אבל לא אחליט להתיר להורות לרבים, כי אם לזה שרוצה למיעבד עובדא בנפשיה לא נחסום אותו, וה' יצילהו מכל פגע ונגע וה' ירפא שבר עמו במהרה אמן".

[1] וראה שו"ת אבני נזר אה"ע ח"א סי' מה אות יד, שאין לחוש "שמא יחלה" זה שיינשא לה (והרי להמית חולים הוחזקה), כי "זה לא שכיח הזיקה, ושפיר נאמר שלוחי מצוה אינן נזוקין".

[2] ועיין עוד יגדיל תורה נ.י. סד סי' מד עמ' קמט-קסא. ומה שכתב שם עמ' קנד בדעת הצמח צדק שמצד הבעל השני בלבד "מידי ספיקא לא נפקא", צריך עיון. דהצ"צ לא כתב כן אלא בתחילת התשובה כאשר שקל לדמות את דין מי שמת בעלה מחולי שהיה בו קודם הנישואין "להא דגיטין פרק מי שאחזו" במי שאמר לאשתו "זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה", ועל זה כתב דמידי ספיקא לא נפקא מחמת ב' הקושיות הנ"ל: א. דנדרש אומד האם אכן מת ממחלתו הקודמת ועכשיו לא סמכינן אאומדנא. ב. עדיין יש לחשוש שמא היא גרמה לו לא להבריא. אך לאחר מכן הביא הצמח צדק מגמרא יבמות ש"דימו מילה לנישואין", ועל פי זה כתב להוכיח מההלכה הפסוקה בשולחן ערוך הלכות מילה שאשה שמלה שני בניה ומתו תמול את השלישי אחרי "שיגדל ויתחזק כחו", מכאן שלא מחזקינן ריעותא מקטנים לגדולים, ולאחר שהצ"צ מסביר את פסק השו"ע מסיק ש"כמו כן כאן לא מחזקינן ריעותא מאחר שידוע שהיה לו חולי ההוא וגם מחולי זה מת". מדבריו משמע שבלימוד זה אין שום "ספיקא", שהרי כאמור זוהי הלכה פסוקה בהלכות מילה, ובגמרא יבמות אמרו שיש לדמות נישואין למילה. על כן צריך עיון מה שהסיק שם בעמ' קנה שהצ"צ "לא רצה לסמוך על היתר זה לחוד כו'". אלא כאמור בפנים, מדברי הצ"צ משמע שסומך בעיקר על היתר זה, ואילו הטעם השני מכוח כישוף נחשב טעם קלוש ולא הביאו אלא לרווחא דמילתא.

[3] בתשובה אחרת (אה"ע סי' כז) נשאל הצ"צ עוד אודות אשה שבעלה הראשון מת "רק יש אומרים שהיה איש ידוע חולה" קודם הנישואין, ובעלה השני גירשה בעודו חולה ולאחר הגירושין מת ממחלתו. ובתוך דבריו כתב סברא לפוטרה מדין קטלנית: "יש לצדד כאן מטעם אחר דהראשון היה חולה כשנשאה".

מה שכאן כתב שרק "יש לצדד" להקל ולא הכריע לקולא על פי סברא זו, אפשר שהוא משום ששם לא היתה ראיה על כך שהבעל היה חולה קודם הנישואין באותה מחלה שמת ממנה ורק "יש אומרים" כן.

בהמשך דבריו שם מכריע הצ"צ לקולא מכוח הבעל השני: "כיון שכשנשאה השני היה חולה מהחולי שמת מחמתה היינו התחלת חולי (דער) והרופאים הזהירו אותו שלא ישא אשה כי הבעילה מזיק לזה ועבר על ציווי שלהם. א"כ בכה"ג י"ל ודאי לא תלינן בה כ"א בו כיון שמקודם נישואין היה בו החולי הזה והרופאים אומרים שהבעילות מזיק לזה. א"כ בחוליו מת ולא מעיין דידה גרם כ"א כל בעילה מזיק לחולי זו כו'. ובאמת בב"ש סק"ו כתב דאם היה אחד מהן זקן אינה קטלנית והוא מתשובת מהרי"ו סימן קפ"ג הובא בד"מ ובכנה"ג. וכמו כן י"ל כשהיה חולה. דהא זקן או חולה בחד גוונא שנו אותן במשנה פ"ג דגיטין (כ"ח א'). וכ"ש בחולה כזה שהיה חולה בחולי זה שמת מחמתו ושהרופאים הזהירו אותו".

ונראה לבאר שמה שכתב ש"הרופאים הזהירו אותו כו'" שלא יינשא, סברא זו נצרכת כדי להתיר לה להינשא גם לאדם חולה, אם זו מחלה שלא ידוע שהנישואין מחמירים אותה. אבל גם בלאו הכי מותרת להינשא לאדם בריא, וכפי שביאר בתשובה הקודמת שמאחר וידוע שבעלה מת ממחלה שהיה חולה בה כבר קודם הנישואין, אינה נעשית קטלנית ביחס "לאדם בריא". וכאן מתחדש שכאשר בעלה מת ממחלה שהרופאים אומרים שכל נישואין מחמירים אותה, אינה נעשית קטלנית גם ביחס לשאר חולים שאין בהם דיאגנוזה כזו, כי כדבריו בתשובה הקודמת – "סברא הוא דאין להחזיק ריעותא כל דלא דמי כלל", והרי אינו דומה מחלה סתמית למחלה שהנישואין כשלעצמם מחמירים אותה.

[תשובה זו מופיעה פעם נוספת בשו"ת הצ"צ (שם סי' שלא), אך שם כתובה בקיצור וללא הכרעה, והיא המהדורא קמא של התשובה הנ"ל (ראה הערת המו"ל בסוף הספר דף עד, א)].

[4] להעיר מקובץ רשימת ענינים וסיפורים עמ' פז (וברשימות הרב"ש עמ' קו-קז) אודות פסקי הצמח צדק: "שהוא כמו משנה כו' והמורה שלא כוותיה הוא כמו טועה בדבר משנה".