שלום, קוראים לי לוי. אני כבר בן כמעט 13. אם אהיה מדוייק יותר – בעוד חודש וחצי אני חוגג בר-מצווה.
הבוקר הזה לא היה שונה מהימים שלפניו. בעצם, קצת שונה. "אתה לוקח את השקית הסגולה, כן"? הזכירה לי אימי.
"כן כן בטח שאני זוכר, אם תרצי אקח גם את הפח בדרך". "אבא כבר ייקח, אני לא רוצה שתזרוק בטעות את הדיסק הקשיח היקר לאשפה".
לקחתי את השקית הקטנה וחייכתי לעצמי. אי אפשר להתבלבל בין שקית האשפתון בגודל 90 ס"מ לבין שקית של 5 אינטש…
יצאתי לכיוון ה'תלמוד-תורה' כשאני משנן בדרך משניות מפרקי אבות בעל-פה למבצע שאבא ואמא עורכים לכל ילדי המשפחה.
ביד ימין אחזתי את תיק התפילין החדש. רק לפני כמה ימים התחלתי להניח אותם, כמקובל אצלינו שמתחילים חודשיים קודם הבר-מצוה. בידי השנייה אחזתי את השקית הסגולה, לתוכה הכנסתי גם את הסנדוויץ, כשמידי פעם אני מוודא שאכן ה'אוצר' עדיין שם.
לא לחינם אני מכנה את החבילה שהיתה בשקית 'אוצר'. זה היה אוצר כפשוטו – דיסק קשיח של 'אוצר החכמה' שאימי מצאה אתמול על מושב באוטובוס. היא חיברה אותו למחשב בביתנו על מנת לבדוק אם יש פרטים מזהים בפנים, וגילתה שם תיקייה עם תמונות מחתונה של ידידים מוכרים – משפחת סופר מהקהילה. מיד הרימה טלפון לאשת המשפחה ששמחה מאד לשמוע שמצאו את הדיסק היקר.
"הודו לה'" אמרה, "בעלי ממש אובד עצות. הוא משתמש בזה לעבודה היומיומית, ודיסק קשיח חדש עולה כמה מאות שקלים"!
אימי שמחה איתה, וביררה באיזו דרך נוכל להעביר להם אותו. קפצתי ואמרתי שאני מכיר את הבן הגדול שלהם שמוליק שלומד בכיתה ח'. "אוכל להעביר לו את ה'אוצר' עוד לפני שחרית", הסברתי.
גברת סופר רצתה לוודא שאני אכן מספיק אחראי בשביל להשיב את האבידה בשלום. בכל אופן מדובר בחפץ יקר, ועדיין מדובר בילד. אימי הרגיעה אותה: "לוי מאד בוגר, הוא יד ימיני ומבצע הרבה שליחויות עבור הבית". הסמקתי לשמוע, וכשגברת סופר הסכימה – סיכמנו היכן שמוליק שלהם ואני ניפגש.
בעודי משנן את המשניות, נתקעתי ולא זכרתי את מילות ההמשך. התכופפתי להניח את תיק התפילין על ספסל מזדמן. הוצאתי משם את ספר המשנה החביב עלי בפורמט כיס, כדי להיזכר במשפט בו נעצרתי… "שלא על מנת לקבל פרס", וחשבתי כמה סמלי שאני מחזיר אבידה בלי לחשוב על תמורה (למרות שכיף להרגיש גדול ושסומכים עלי)…
כשהרמתי את העיניים מהמשניות, ראיתי 3 ילדים עומדים על שפת המדרכה ומחכים שמישהו גדול יעביר אותם את הכביש. נזכרתי בבדיחה הקבועה בשכונתנו: "ילד עד גיל 9 לא עובר כביש לבד – הוא עובר עם אחיו הקטנים"… פה לפחות היה ילד מחונך שחיכה בסבלנות.
עזרתי להם לחצות את הצומת הסואנת, וחזרתי במהירות לכיוון שלי, כשאני קולט שהשעה כמעט 08:00. לא נעים לאחר כשיצאתי בזמן, גם אם התמהמהתי לדברים טובים… התחלתי לרוץ ובס"ד הספקתי לעבור בשער ברגע הצלצול.
מתנשף הגעתי לחדר 'בית הכנסת' של בית הספר, רואה מולי את שמוליק סופר. קראתי לעברו: "חכה רגע, יש אצלי את השקית להעביר לך"! ופתאום קלטתי שבידי נמצא רק תיק התפילין!
אני מודה שממש נבהלתי. ניסינו יחד לבדוק, אולי נשמטה השקית היקרה במדרגות. משלא מצאנו, ניסיתי לחשוב איפה יכלה להיעלם. אולי בספסל בו עצרתי להיזכר במשנה, אולי בצומת הסואנת או בכלל בהמשך הדרך. כנראה תוך כדי שהייתי טרוד להגיע בזמן, לא שמתי לב שאמור להיות לי עוד משקל על היד…
גם הסנדוויץ נעלם עם השקית של אוצר החכמה. אבל האמת היא שממילא האוכל לא היה עובר לי בגרון. עם המחשבה על הסמכות שנתנו לי ושלא הצלחתי לעמוד בדרישה – התיאבון היה רחוק ממני והלאה.
לאחר הלימודים, שמוליק צעד איתי לאורך הדרך כדי לחפש את האבידה שאבדה שוב, ומשלא מצאנו, ניסה להרגיע אותי באומרו שנתלה מודעות של השבת אבידה.
הוצאתי דף דפדפת ועט, וניסחנו יחד: "אבדה באזור זה שקית קטנה היקרה מאד לבעליה המוצא הישר יתקשר לטל'…" קווינו שהמוצא אכן אדם ישר.
שבוע חלף, ולא היה שום צלצול בנושא. כל צבע סגול שראיתי ברחוב הקפיץ אותי, אולי מדובר בשקית האבודה. משפחת סופר כבר חשבו שצריך להתקדם הלאה עם זה, ואביהם אמר לאבי שנצטרך לעמוד בעלות הדיסק הקשיח החדש.
"טוב שהחברה מסתפקת בדרישה של עלות 'הארד-דיסק' חדש בלבד ואינה דורשת תשלום מחדש על כל התכנה", שמעתי את אבי אומר לאימי.
התחלתי לחשב כמה כסף נשאר לי מדמי-חנוכה ודמי-כיס, אם אני מסוגל לכסות את העלות ו'לכפר' על השגגה שנגרמה על ידי. "אולי אתחיל לקשור ציציות כדי לעזור בכיסוי העלות של כמה מאות שקלים", הרהרתי ביני לבין עצמי.
לאחר יומיים, הרב סופר התקשר לאבי והפתיע בדבריו: "תראה, בדקתי את הדברים, ומסתבר שעל פי הלכה אינכם חייבים כלל לשלם עבור האבידה"!
אבי חשב שהוא אומר זאת רק כדי לעשות הרגשה טובה, אך הרב המשיך והסביר: "בעיקרון, מוצא אבדה שפשע בשמירתה חייב עליה. נתינת האבידה לילד שישמור עליה – כמוה כפשיעה. "אך במקרה שלנו, אשתי ואני הסכמנו שלוי שלכם יעביר את השקית. ידענו כי הוא מתחת גיל בר מצוה ודינו כקטן שפטור מגניבה ואבידה (לא משנה אם הקטן בן 6 או 11 כל עוד הוא לא בר מצוה). אם כך הפשיעה נחשבת שלנו שהסכמנו לכך, והאחריות ירדה מכם".
שקלתי אם להיעלב מכך שמשווים אותי לילד בן 6. אך התעודדתי מכך שהאחריות ירדה ממני. כנראה שבאמת עלי לגדול עוד קצת כדי לקחת אחריות מלאה על דברים. מן הסתם בפעם הבאה בה יהיה עלי להעביר משהו, אעשה זאת בתשומת לב יתירה עוד יותר, על מנת להצדיק בחזרה את האמון שנותנים בי.
מקורות: חו"מ סי' קכ סמ"ע ס"ק א וסי' קכא ס"א
[עריכה: ש. מלומד]
