תוספת עונה

[1]. גמרא פסחים עב, ב: "והאמר רבא חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה". ופירש רש"י: "לשמח, אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוית לו".

בעלי הנפש להראב"ד שער הקדושה: "העונות שנתנו חכמים על דרך הסתם קבעו אותם, כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת מבעלה בכך לפי מה שהוא כוחו ותענוגו, אבל אם יראה שהיא מבקשת אותו המעשה והיא צריכה לכך בהשתדלותה עמו ובהתקשטה לפניו, הרי הוא חייב לשמחה בדבר מצוה, כאשר אמרו בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר".

שולחן ערוך או"ח סי' רמ ס"א: "וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה". משנה ברורה שם ס"ק י: "רצונו לומר אף שהיא מניקה או מעוברת מכל מקום חייב לפקדה".

[2] ראה שוע"ר יו"ד סי' קפד ס"ק לא: "וצוו חכמים למלאות חפצה ותשוקתה ומצאו סמך מהכתוב ופקדת נוך ולא תחטא".

שו"ת אחיעזר ח"ג סי' פג: "חיוב זה נראה דאינו אלא מדרבנן".

[3] סמ"ק מצוה רפה): "ואפילו אשתו מעוברת מצוה לשמחה אם סבור הוא שהיא מתאוה ויש בו בריאות לעשות".

[4]. מגן אברהם סי' רמ ס"ק כט: "אם יכול לפייס עד שתמחול".

שוע"ר יו"ד סי' קפד ס"ק לג: "שיפייסנה וידבר על לבה דברי רצוי ופיוסים עד שתתרצה ותמחול לו".

[5]. לבוש או"ח סי' רמ ס"ה: "ומיהו על כיוצא בזה אמרו חז"ל [סנהדרין קז, ב] והזהירו שאף על פי כן תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כלומר יהא דוחה אותה קצת כדי שלא תסיתנו לעבור על מידה הזאת ותמשיכהו אחר הבלי עולם".