שימוש במקום החמץ

א. השכרת מקום החמץ לנכרי

בסדר מכירת חמץ כתב אדה"ז בנוסח שטר המכירה: "ועוד זאת השכרתי[1] בשכירות גמורה לערל מוכ"ז את מקומות של כל החמץ הנ"ל כו', וקבלתי ממנו דמי השכירות הנ"ל במזומנים כו' ואגב קנין שכירות החדרים יהיה קנוי לו כל החמץ שבהם ביתר שאת ויתר עז על הקנין דלעיל"[2]. כלומר, נוסף על מכירת גוף החמץ לגוי, משכירים לו גם את כל המקומות שהחמץ מונח בהם למשך ימי חג הפסח[3].

על פי זה לכאורה יש מקום לומר, שהמניח חמץ במדף אחד בארון וכיסהו ורשם עליו 'מכור לגוי', כיון שמשכיר לנכרי גם את הקרקע שהמדף עומד עליו, ייאסר על הישראל להשתמש במשך כל חג הפסח במדפים שמעל ומתחת למדף שמכר – מבלי לבקש את הסכמת הגוי לכך, שהרי הקרקע שייכת כעת לגוי[4].

אמנם, בפועל לא נהגו ישראל ליזהר בזה, ומוכרים את חלקו התחתון של התנור, ומשתמשים בכירה שעליו, וכן מוכרים חמץ במדף אחד במקרר ומשתמשים במדפים שתחתיו ועליו, וכן מוכרים ארונות שתחת השיש ומשתמשים בשיש, ולא חוששים לשימוש בקרקע המושכרת לגוי. וכפי שיתבאר בטעם הדבר לקמן.

ב. מציאות שנכנסו לחצר מושכרת

האחרונים נחלקו במשכיר חצר לחברו, ובתוך הזמן שהיתה החצר מושכרת נכנסו לתוכה מציאות הפקר – למי שייכים מציאות אלו, למשכיר או לשוכר:

בנתיבות המשפט (פתיחה לסימן ר ד"ה ולפענ"ד) כתב: "בענין חצר המושכר אי קונה לשוכר או למשכיר כו', נראה לחלק בחצר המושכר, דאף דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, מכל מקום חצר המושכר אינו קונה לשוכר רק כשהוא מדעתו של [השוכר] כו' אבל כשבא מציאה לתוכו שלא מדעת השוכר קנוי הוא לבעל הבית כו', כיון דגוף החצר של המשכיר כו' רק שהשוכר שכרו כו' מטעם משום דלאו אדעתא דהכי אגריה". כלומר, השוכר חצר מחבירו, החצר שייכת לו לכל מטרה שהתכוון אליה בשעת ההשכרה, אך כל דבר שלא התכוון אליו בזמן ההשכרה – אינו קנוי לו, מפני שגם בשעה ששכרה היא שייכת עדיין למשכיר, רק שהמשכיר נתן לו כעין זכות-שימוש לדברים מסוימים שהתכוון אליהם בשעה ששכר את המקום. על כן, מציאת הפקר שנכנסה לתוך החצר בתקופת השכירות, שייכת מן הסתם למשכיר, כיון שבוודאי לא הייתה דעת השוכר על כך בזמן ששכר את החצר, אלא אם כן המציאה נכנסה לחצר מדעת השוכר.

וכך סיכם הנתיבות למעשה ('פרטי דינים היוצאים מהפתיחה', ד"ה כללא דמילתא): "חצר המושכר והמושאל הוא ממש כידו של השוכר כו', מלבד נגד מציאה שנכנס לחצר בלא דעת השוכר אין החצר קונה לו להשוכר כי אם למשכיר מטעם כיון דלא אדעתא דהכי אגריה".

וראה גם מה שכתב בסי' קצב (ביאורים ס"ק ו ד"ה לכן) שבסתם שכירות "לא נקנה לו גוף החצר"[5] [נראה שכך פירש הט"ז גם בדעת המחבר (סי' שיג ס"ד): "דדוקא בזבל קנה בעל החצר, כיון דלא סמכה דעת בעל השוכר על זה, מה שאין כן בצבי שבור שרגיל להיות טפי בשדה וסמכה דעתיה על זה, כן נראה לי דעת המחבר". כלומר, דברים שהיו בדעתו של השוכר בעת השכירות זוכה בהם השוכר, ומה שלא היה בדעתו של השוכר שייך למשכיר, וע"ע שו"ת יורו משפטיך ליעקב, אבוחצירא, סי' צד. ראה ג"כ שו"ת חבל יעקב, ברוכוב, ח"ב סי' א אות ד].

אולם לדעת קצות החושן (סי' שיג ס"ק א ד"ה וכן מוכח מדברי), מציאה שנכנסה לחצר המושכרת שייכת לשוכר, מפני "דעיקר חצר למי שיש לו רשות השתמשות". כלומר, 'חצר' היינו מקום שאפשר להשתמש בו לתשמישים שונים, וכיון שבתקופת השכירות נתונה רשות ההשתמשות לשוכר – עיקר החצר שלו וממילא הוא זוכה גם במציאות שנכנסו אליה אף שלא התכוון לכך כששכר את החצר.

אמנם, גם לדעת קצות החושן, זכויות שמוכח בבירור שדעת המשכיר הייתה להשאירם לעצמו – נשארות בידי המשכיר, וז"ל (שם ד"ה ולכן נראה): "ומשום דגבי זבל משייר [המשכיר] כח לנפשיה שלא יזכה בה השוכר, דכיון דהמשכיר את החצר לא השכיר את הרפת שבה וכמבואר בגמרא שם, (ו)משום הכי דעתיה על זבל שלא יזכה בה השוכר אפילו אם יהיה הזבל בחצר כיון דשבח רפת דידיה ומשייר לנפשיה כח בחצר לזכות בזבל, אבל במציאות דעלמא זוכה השוכר". כלומר, כיון שברור לנו שהמשכיר לא התכוון להשכיר את החצר לעניין זבל הפרות (שהרי על פי דין הם שייכים לו, ומאי טעמא ישכירנו לשוכר ויפסיד לעצמו), בוודאי ששייר לעצמו זכויות אלה, והם שייכים למשכיר גם בשעה שהחצר מושכרת לאחֵר [אמנם ראה מחנה אפרים שכירות סי' ה, ושו"ע אדה"ז סי' רמו קו"א ג, ועפי"ז אפשר שדעת אדה"ז נוטה לדעת הנתיבות הנ"ל, ואכמ"ל בזה][6].

נמצא שהכל מודים שלמשכיר יש בעלות כלשהי על המקום שהשכיר גם בשעה שמושכר לאחֵר, אלא שלדעת הנתיבות עיקר גוף הקרקע שייך למשכיר ולשוכר יש זכויות רק באותם דברים שנתן עליהם דעתו בעת השכירות, ואילו דעת הקצות להיפך – שעיקר הזכויות בקרקע נתונות לשוכר מלבד הזכויות שהמשכיר שייר לעצמו.

ג. שימוש במקום שהושכר לנכרי במכירת חמץ

על פי האמור נראה פשוט שבנדון דידן לכל הדעות רשאי הישראל להשתמש בפסח בשטח הקרקע שהשכיר לנכרי כחלק ממכירת חמץ –

לדעת הנתיבות – כי הנכרי בוודאי מבין שהעובדה שהשכירו לו את המקומות שהחמץ מונח שם אינה בכדי שישתמש בהם לכל צרכיו, אלא רק לתועלת קניית החמץ המונח שם[7], ולזה הייתה דעתו בשעה שחתם על שטר מכירת החמץ ושכירות החדרים שהחמץ בהם, נמצא שכל שאר הזכויות בקרקע זו נותרות בידי המשכיר הישראל, ועל כן רשאי הוא להשתמש במקום שמעל ותחת החמץ שנמכר לגוי.

ולדעת הקצות החושן – כיון שברור לנו שהמשכיר הישראל לא התכוון להפקיע את עצמו מלהשתמש בכל ימי הפסח בקרקע זו שהשכיר לנכרי [שהרי בזמן ההשכרה היו מונחים חפציו האישיים במדפים שמעל ומתחת לחמץ שמכר, ובוודאי התכוון להשתמש בהם במהלך ימי הפסח (ומאידך לא התכוון ח"ו לבטל את מכירתו או חלקה על ידי שימושו בהם במשך החג)], וכיון שכוונתו מוכרחת מסברא ומוכחת מהנהגתו – שייר לעצמו זכות בקרקע שהשכיר להשתמש בה לכל צרכיו, רק שאינו נוגע ומזיז את חמצו של הגוי.

טעם נוסף כתב בספר ערך ש"י (טאבאק, סי' רס ס"ג): "יש חילוק בין דר שם המשכיר או לא, דלע"ד בעיקר הדין אם חצר המושכר זוכה למשכיר, יש להכריע דאם נסתלק ואינו מצוי אצל ביתו ליכא אומדנא דשייר לעצמו זכות לקנות מציאה והפקר דסתמא לא יוודע לו אם יפול שם, וכל שכן במשכיר לפונדק זרים ואין מכירם כו'. רק כשהמשכיר דר שם גם כן וודאי אינו רוצה שירד השוכר עמו לחייו ויפסיד כל סחורה בזול ומציאה, אזי אומדנא דשייר זכות זה לעצמו". כלומר, כשהמשכיר גר עם השוכר אומדנא דמוכח הוא שהמשכיר שייר לעצמו את זכות קניית מציאה.

ועל דרך זה יש לומר בנדו"ד, כיון שהקרקע המושכרת לגוי נמצאת בבית הישראל, אומדנא דמוכח הוא ששייר לעצמו זכות שימוש בה (מעל או מתחת למקום שבו נמצא החמץ).

וכן פסק למעשה גם בספר חוט שני (עמ' קח, ב): "ארונות שהשכירו מקומם לגוי להנחת חפצים שם, אין להימנע מלהשתמש על גבי הארונות, ואין לחוש בזה משום גזל עכו"ם, שלא השכיר לגוי את השימוש מעל הארון".

מקורות וציונים:

[1] ראה מעדני שמואל על קיצור שלחן ערוך, סי' קיד ס"ק יג שהביא כעשרים פוסקים שכתבו שישכיר דווקא. וראה ספר סדר מכירת חמץ, לוין, עמ' לב ואילך ביאור בטעם הדבר.

[2] ראה נוסח שטר ההרשאה שכתב הרבי: "כן גם השכרתי לו החדרים ואת כל המקומות של החמץ הנ"ל בשכירות גמורה כו' ואגב קנין המקומות יהיה קנוי כו' כל החמץ" (נד' בספר סדר מכירת חמץ עמ' קיג). וכ"ה בשטרות שלנו: "השכרתי בשכירות גמורה לאינו יהודי המוכ"ז את כל המקומות של החמץ וכלים חמוצים כו'. ואגב קנין שכירות החדרים כו' יהיה קנוי לו כל החמץ הנ"ל ביתר שאת ויתר עז על כל הקניינים הנ"ל".

[3] בטעם השכרת החדרים, ראה ב"ח (או"ח סי' תמח ס"ב) ומגן אברהם (שם ס"ק ד) שיש למכור את מקום החמץ לנכרי כדי שלא יהיה נראה כאילו החמץ הוא פקדון אצל הישראל ואחריות החמץ עליו (אף שבאמת אין האחריות עליו, ראה שו"ת שארית יהודה או"ח סי' ח). ואילו החק יעקב (שם ס"ק יד) כתב שמכירת מקום החמץ לנכרי היא לשם מכירת החמץ גם בקנין אגב קרקע (ונראה פשוט שלשם כך אי"צ למכור דווקא המקומות ששם החמץ, אלא די למכור מקום אחד ואגבו נמכר החמץ בכל מקום שהוא, כמפורש בשו"ע חו"מ סי' רב ס"א-ב. סדר מכירת חמץ, לוין, עמ' לב ואילך בשוה"ג). אדה"ז בשלחן ערוך הביא בפירוש (שם סי"א) רק את דברי החק יעקב (ומסתבר שמה שכתבו החק יעקב ואדה"ז שם שמוכר לו החדר ואגבו החמץ "שבתוכו" לאו דוקא הוא, וכנ"ל משו"ע חו"מ סי' רב ס"ב). ולמרות שלעיל שם (ס"ז) הזכיר גם את חשש הב"ח והמגן אברהם, אך לא הציע למכור משום כך את מקום החמץ כדברי המגן אברהם (וראה פרי מגדים שם אשל אברהם ס"ק ד. שוע"ר סי' תנ סי"א. שו"ת מגידות לפרי מגדים סי' לג. שו"ת דברי נחמיה או"ח סי' לה. שו"ת שארית יהודה שם סי' יא. ביאור מגד יוסף על שו"ת מגידות שם ס"ק ה. סדר מכירת חמץ עמ' לז בשוה"ג ובנסמן שם. קובץ אשכילה בדרך תמים ב עמ' 223).

[4] ראה קובץ שואלין ודורשין, כפ"ח פסח תשע"ד, עמ' 9 ב-ג ובשוה"ג הע' 93 אות ג.

[5] ולהעיר מלשונו בסי' קצד (ביאורים ס"ק ג): "דהא המשכיר לא איסתלק מהאי ביתא לגמרי". ועוד שם (חידושים ס"ק ד): "דבשכירות לא שייך הפקר, כיון דכל זמן שאין השוכר או באי כחו נכנסים בו יכול המשכיר להשכיר לאחרים, ממילא לאו הוי הפקר, מה שאין כן במכר". מדבריו עולה שהמשכיר מקום מסלק עצמו רק מהשתמשות בקרקע, אך גוף הקרקע נשאר שלו, ולכן כשהשוכר לא נמצא בקרקע, הקרקע 'חוזרת' למשכיר, עיי"ש בפנים. וראה עוד סי' שיב ביאורים ס"ק ה. ולהעיר משו"ת בית אפרים (מרגליות, חו"מ סי' מט) שהתיר לאומן להחליף עצים שנתנו לו למלאכה מסוימת וליתן במקומם עצים כאלה ממש, כיון שאין האנשים מקפידים על כגון דא. ומדבריו אלה למד בשו"ת קנין תורה בהלכה, ח"ג סי' פו, שהמשכיר חדר בביתו והלך השוכר לכמה ימים והשאיר את חדרו פתוח, רשאי המשכיר להשתמש בחדר בינתיים. עיי"ש.

[6] ראה עט יוסף משפט השכירות, טולידאנו, עמ' תיד. אבן יהודה אבני חושן, איטח, סי' כב. וראה ג"כ מ"ש בתפארת רפאל, סוויד, עמ' נז.

[7] ראה לעיל הערה 3. ראה עד"ז שוע"ר סי' רמו ס"ט.