[1] שו"ע סי' שמ ס"ד: "השואל בהמה, חייב במזונותיה משעה שמשכה עד סוף ימי שאלתה".
וכתב הנתיבות שם ביאורים ס"ק ח: "ויש לעיין בשואל שלא משך וגם לא היה סילוק שמירה ונשתמש בה, כגון ששאל ספסל לישב עליו בחצר המשאיל ואצל המשאיל, או ספר ללמוד ממנו ולמד ממנו בלא הגבהה ומשיכה, ונאנס מידו, אם נתחייב. ונראה לפי עניות דעתי דודאי חייב בזה, וראיה מבבא מציעא דף צ"ט [ע"א] דאמר רב הונא השואל קרדום מחבירו ביקע בו קנאו, וכתב השיטה מקובצת שם [ד"ה אמר] מטעם, הא דמשיכה מחייב באונסין אף דלא תיקנו משיכה בשומרין, מכל מקום חייב באונסין משום דקבלת הנאה של השואל הוי ככסף ובהנאה זו מחייב עצמו באחריות, ולפי זה לרב הונא בביקע בו חייב באונסין אפילו בלא משיכה דהא איכא הנאת שימוש דהוי כקבלת כסף. ולפי זה הנך דפליגי ארב הונא וסבירא להו דתיקנו משיכה בשומרין סבירא להו דאפילו משיכה קונה, אבל ודאי דסבירא להו דביקוע גם כן קונה, דלא מצינו שחולקין בזה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד, דלא אישתמיט שום פוסק לומר דלפעמים שואל אף שכבר שימש פטור מאונסין כגון שהוא ברשות המשאיל, אלא ודאי דכששימש חייב באונסין לכולי עלמא".
ובסי' רצב ביאורים ס"ק ג כתב הנתיבות עוד, שלעניין זה "שואל שלא מדעת לא גרע משואל מדעת", כלומר שגם אצלו "מהני להתחייב באונסין התחלת השימוש אף בלא משיכה".
אבל הערך ש"י חו"מ סי' שמ ס"ד חולק על הנתיבות וכותב: "לדידן דקיימא לן כרב אמי דתקנו משיכה בשומרים כדרך שתקנו בלקוחות, אם כן כמו בלקוחות אין כסף קונה רק משיכה, כן בשומרים כו'. שימוש אינו קונה בשאלה ושכירות כו'. דוקא משיכה קונה".
לפי זה אם השואל שלא מדעת השתמש בחפץ ללא הגבהה, לא ניתן לחייבו בדין על אונסיו, כי יכול לומר קים לי כהערך ש"י.
