קבורת רשע ליד צדיק

א. מקור ההלכה וטעמה

בגמרא סנהדרין (מז, א) איתא: "אמר רב אחא בר חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר, ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע [וילך] ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו". כלומר, מחמת קדושתו של אלישע, מיד כשהניחו ליד קברו גופה של נביא-שקר, התעורר הרשע לחיים, כדי שלא יישאר קבור על יד אלישע הצדיק.

וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך (יו"ד סי' שסב ס"ה): "אין קוברין רשע אצל צדיק".

ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מד) הוסיף ש"אפילו בכותל מפסיק אין קוברין". כלומר, גם אם מעמידים מחיצה בין הקברים אסור לקבור רשע אצל צדיק [ע"ע שו"ת ויאמר יצחק (וואליד) ח"א יו"ד סי' קג ד"ה עוד בה].

ובחכמת אדם (כלל קנח ס"ה) הזהיר: "שלא כדין עושין החברה קדישא שקוברין עשיר שנותן ממון הרבה אף שלא היה אדם כשר אצל צדיק מפורסם".

החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' שמא ד"ה אך לקברו) הוסיף וביאר בחומרת איסור זה: "דאין קוברים רשע אצל צדיק, איסורא דאורייתא מהלכה למשה מסיני הוא כו', ופשוט דהלכה למשה מסיני הולכים בספיקו להחמיר כמו בכל איסורא דאורייתא"[1] [וראה שדי חמד מערכת ק אות לח, מערכת ה אות כד. וע"ע בחתם סופר שם, מפני מה השמיט הרמב"ם דין זה, וראה ג"כ אבן יעקב, ולדינברג, סי' כו].

הטעם הרוחני לכך שאין לקבור רשע ליד צדיק, מסביר בספר מעבר יבק (חלק שפת אמת פ"י): "כי כשהצדיקים נחים על משכבותם מגלים להם רזי עליונים ותחתונים, ואם נקבר אצלם אדם שאינו שוה במעלתם, ימעטו העליונים מלגלות להם סודות שבהם יהנו". והמהרי"ל (מנהגים, הלכות שמחות ס"י) הוסיף שהוא "כדי שלא ישמע גם כן הרשע". בספר חסידים (סי' תשה) הביא גם מעשה אודות צדיק שנקבר ליד רשע, והגיע הצדיק בחלום לאנשי עירו וקבל על מקום קבורתו, באמרו "הרעותם לי שקברתוני אצל בית הכסא שריחו רע וקשה לי העשן"[2] (וראה גם אגרא דפרקא, דינוב, ח"ב אות רסד).

בילקוט ראובני (פרשת ויחי ד"ה ריב"ל) הוסיף וביאר את פשר השפעת קירוב גופות הנקברים על נשמותיהם: "ואם תאמר, אם נקברים זה אצל זה מה מזיק להם, והלא אין הנשמות ביחד. אלא, לבסוף מניחים הנשמות אל העצמות. ומדברים תמיד עם המתים והנשמות חוזרים אל העצמות. וידוע למקובלים כי העצמות של אדם יש אדם דעת לשמוע".

הוכחה לכך שמדרגתו הרוחנית של אדם בהיותו חי על פני האדמה באה לידי ביטוי גם בשוכבו בקברו, מביא בילקוט ראובני (פרשת ויחי ד"ה ושכבתי הב') ממה שאמרו חז"ל "שאפילו בקבר שפתותיו שושנים אל תקרי שושנים אלא ששונים מפני שתורתם מגינה עליהם הדא הוא דכתיב בשכבך תשמור עליך". כלומר, הצדיק, גם לאחר פטירתו כשלומדים את תורותיו שפתותיו דובבות בקבר, מה שאין כן בסתם נפטר, ועל כן אין ראוי שיהיו קבורים בשכנות זה לזה. ראיה נוספת לכך הביא מהמסופר בגמרא (בבא מציעא פד, ב) שכאשר רצו לקבור את רבי אלעזר, בנו של רשב"י, במערת אביו, הקיף נחש את המערה ולא איפשר בתחילה לקברו שם, מפני שלא היה בדרגת אביו. עיי"ש.

האברבאנל (מלכים ב יג, כה) מבאר מדוע סמיכות גופו של הרשע לגופו של הצדיק מונעת מהצדיק לקבל את הסודות המגיעים לו: "לפי שהיה גוף הנביא ועצמותיו משכן הקדושה והפרישות, לא היה ראוי שיתערבו עמהם עצמות אדם בלתי הגון שהיה שטוף בכל מידה מגונה, והגוף שבחייו היה מעון לשכינה לא היה מהדין שילין במחיצה אחת עם הגוף הנגוף שהיה מקום הזימה והחטא, וכמו שנבדלה מחיצתו בעולם הנפשות, ככה היה ראוי שיבדל קבורת גופו מאותו איש".

ולהעיר מתפילת דוד המלך בתהילים (לב, ו) "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא גו' אליו לא יגיעו". ובגמרא (ברכות ח, א) דרשו "לעת מצוא – זו קבורה". וביאר בזרע יעקב (גינצבורג, ברכות שם ד"ה בפשיטא) שדוד המלך ביקש "שיהיה לו קבורה מיוחדת בין מצדו ובין על גביו, שישכון בקברו במנוחה ושאנן, אליו לא יגיעו". היינו שלא יקברו על ידו מי שאינו ראוי.

סיכום: איסור קבורת רשע ליד צדיק הוא מדאורייתא בהלכה למשה מסיני, ולכן יש להחמיר בו במקום ספק. קבורת רשע ליד צדיק גורמת צער רוחני לצדיק.

ב. בדיעבד כשקברו

בספר חסידים (סי' רכג) מובא מעשה: "רשע אחד היה קבור בין ההרוגים. בא בחלום לאדם חשוב חי שיוציאוהו מביניהם שקשה להם ביותר". מכאן משמע שבדיעבד שכבר קברו רשע אצל צדיק, הפתרון הוא לפנות את הרשע לקבר אחר.

אולם בגיליון מהרש"א על השלחן ערוך (יו"ד סי' שסב ס"ה) דייק מלשון המחבר "אין קוברין רשע אצל צדיק", אשר "הלשון מורה דרק לכתחילה הוא". כלומר, לכתחילה יש ליזהר מלקבור רשע ליד צדיק אך כשכבר עשו זאת אין להוציאו (ע"ע שו"ת קול מבשר, ראט, ח"א סי' א אות א).

יתירה מזו, בספר חסידים גופא (סי' תשה) מצאנו מקרה נוסף: "מעשה בתלמיד חכם צדיק שקברוהו אצל מי שאינו הגון, בא הצדיק לכל בני העיר בחלום הרעותם לי שקברתוני אצל בית הכסא שריחו רע וקשה לי העשן", ומסיים: "ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע כמחיצה, ומשם והלאה לא בא להם בחלום". מדברי ספר חסידים כאן עולה שבדיעבד די בהקמת מחיצה בין הקברים ואין צורך לפנות את ­הרשע מקברו.

במקור חסד (סי' רכג) ביאר את החילוק בין המקרים, על פי דיוק בלשון הספר חסידים הנ"ל, וז"ל: "דהכא איירי בהרוגים על קדוש ה' כו', והנה נקבר בין ההורגים האלו רשע אחד, ולפי שהרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם לכן הוציאוהו כו'. אבל בההולכים בדרך כל הארץ, עם שאין לקבור אדם שאינו הגון אצל צדיק, אבל בדיעבד די במחיצה באמצע". כלומר, במקרה הראשון מיירי ברשע שנקבר עם נפטרים שנהרגו על קידוש ה', ומפני מעלתם הגדולה היו מוכרחים להוציאו; אך כאשר נקבר רשע אצל צדיק סתם, בדיעבד אפשר להסתפק בהקמת מחיצה בין הקברים.

וכך פסק גם החתם סופר (שם) למעשה, אשר בדיעבד שקברו רשע ליד צדיק, אין להוציא את הנפטר מקברו. והוסיף ביאור בזה, וז"ל: "אחר שכבר נקבר לא נראה לי לחטוטי שכבי מספיקא. חדא דמבואר התם בסנהדרין [מז, ב] דמכי חזו צערא דקברא אתכפר ליה, ואם כן נהי דלכתחילה אין קוברין מכל מקום מכיון דאקבר הוה ליה כפרה כו'. ועוד, נהי דקבורתו לא כפרה עליו מכל מקום אפשר שכבר נתכפר על ידי דינים שלאחר המיתה בידי שמים".

כלומר, מפני ב' טעמים אין להוציא את הרשע מקברו לאחר שנקבר ליד הצדיק: הא', יש סברא לומר שצער הקבורה מכפר על כל נפטר (ולא רק על הרוגי בית דין, עיי"ש). ב', גם אם צער הקבורה לא כיפר לו, יתכן שבמשך הזמן ששהה בקברו התמרקה נשמתו בדינים ויסורים ושוב אין הכרח להוציאו (וראה גם שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קמו; שו"ת חמדת צבי, וולנר, ח"ב סי' כה אות כג; שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' רלה עמ' תצה).

סברא דומה מצאנו בשו"ת חשב סופר (על ש"ס, יו"ד סי' טז), שהמומרים לתיאבון (שהם רוב ככל המומרים היום) יש להניח שמסתמא קודם מיתתם עשו תשובה, ועל כן יש להקל בדיעבד, וזה לשונו: "אחרי שכבר נעשה מעשה לא מהדרינן עובדא משום האי טעמא, כי קרוב הדבר לומר שסמוך למיתתם בראותם כי מטה ידם והם עתידים לעמוד ולתת דין על מעשיהם התחרטו על מעשיהם ושבו לאביהם שבשמים, והדברים קל וחומר, דאם במומר אמרינן כן, כל שכן בסתם פורקי עול שלא מתוך מינות ואפיקורסות באה להם זאת אלא מתוך התגברות התאווה ועבדא בהפקירא ניחא, כמעט ודאי הוא הדבר שסמוך למיתתם שנתבטלו מהם תאוותיהם ויודעים הם כי עומדים הם לשוב לבית מועד לכל חי התחרטו על מעלליהם ושבו אל אלקי אבותיהם".

ומכל מקום, מפני הספק אם אכן עשה הרשע תשובה קודם מיתתו, והאם אכן התמרקה נשמתו אחר מיתתו, אף שאין מפנים אותו מקברו, על כל פנים יש להקים מחיצה בין הקברים. כך הורה החתם סופר למעשה במקרה דומה (שו"ת אה"ע סי' קלג ד"ה ודוחק לומר): "ואם היה אפשר עדיין לעשות מחיצה מפסקת בין הקברים מתחתית הקבר עד למעלה, ובאופן שלא להניע המתים חס ושלום ושלא לנוולם כלל, היה טוב".

מלשון החתם סופר "מחיצה מפסקת בין הקברים מתחתית הקבר עד למעלה", ובתוספת אזהרה "שלא להניע המתים חס ושלום ושלא לנוולם כלל", משמע שלדעתו המחיצה צריכה להיות עמוקה ומפסקת בין הקברים גם מתחת לפני הקרקע.

וכן מצאנו בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' מא) שביאר בדברי ספר חסידים הנ"ל שכוונתו למחיצה עמוקה שיורדת וחוצצת על ידי אבנים בין הקברים גם תחת פני הקרקע, וזה לשונו: "מיירי בע"כ שחפרו ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר שאינו הגון, היינו מבפנים בין הקברים שמו אבנים למחיצה גם כן, וכדרך מחיצות אבנים שבונים ביסוד פנימה ובפנים הוי מפסיק גם כן. וגם היכא דלא אפשרי שכבר נעשה מעשה וקברוהו שם בטעות כו', אבל במחיצה שלמעלה בלבד לא מהני דהא מבפנים מקום מנוחת המתים המה סמוכים בלי פירוד וקשה העשן כריח בית הכסא, וגם להטעם שאינו יכול לשמוע דברי תורה מן השמים ההבלי דגרמי מפני עצמות הרשע הסמוכים אצלו".

אמנם, בשו"ת אפרקסתא דעניא (שם ד"ה והנה אם) הביא את דברי המנחת אלעזר הללו והקשה עליו: "לא אדע את ההכרח לזה, לבד מה שאין בספר חסידים שום משמעות לזה, וכל כי האי הוה ליה לפרושי קצת כו', ולכאורה מלשון הספר חסידים שכתב 'ושמו אבנים כו' כמחיצה', משמע דגם מחיצה גמורה ברוחב ד' וגובה יו"ד לא בעינן, מדלא כתב בקיצור ועשו מחיצת אבנים אלא כתב 'ושמו' דמשמע שימה בעלמא כו', וגם כתב כמחיצה בכף הדמיון כו' משמע רק כעין מחיצה ולא מחיצה ממש ודי בזה". כלומר, לדבריו מפשט לשון הספר חסידים משמע שאפשר להסתפק במחיצה כלשהי, ודלא כהבנת המנחת אלעזר.

ומסתבר שעל כגון דא ניתנים להיאמר דברי הבית מאיר (או"ח סי' תמג אות ב ד"ה ואולם. וכפל דבריו בתשובתו לבעל חכמת אדם, נד' בספר בינת אדם שער הקבוע סי' ז) "טוב ללמוד מסתימתן של ראשונים יותר מפירושן של האחרונים". ועל כן אפשר להסתפק במחיצה מעל פני הקרקע כסתימת פשט דברי ספר חסידים, למרות דברי החתם סופר המפורשים.

ואכן מדברי רוב ככל הפוסקים האחרונים עולה שלאחר מעשה די בבניית מחיצה בין הקברים מעל פני הקרקע – ראה שו"ת אמרי יושר (אריק, ח"ב סי' ג), שו"ת מנחת יצחק (ח"ו, סי' קלו) ועוד.

בשיעור גובה המחיצה כתב המנחת יצחק (שם): "הסכמנו להקיף למעלה את הקבר של הצדיק במחיצה של אבנים יותר מעשרה טפחים גובה". ועיין עוד שו"ת משנה הלכות (ח"ט, סי' רכ), שו"ת קנה בשם (ח"ג, יו"ד סי' צו), שו"ת שבט הלוי (ח"ו, סי' קפ), קובץ תל תלפיות (מכון הוראה ומשפט, גיליון נו ע' לד).

לעניין הקמת מחיצה על ידי 'צורת הפתח' בלבד, כתב בחשוקי חמד (שבת, עמ' סה) על פי דברי המהר"ש קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תליתאי ח"ב סי' רנג) שדן אם יש חיוב במקום איבה להקים מחיצה בין קברות ישראל לקברי עכו"ם שנפלה (עי' בגוף תשובת המהרש"ק), ומכך שהמהרש"ק לא הציע להקים מחיצה על ידי 'צורת הפתח', הסיק החשוקי חמד "משמע דלא מהני, כי כאן צריך מחיצה של ממש".

סיכום: בדיעבד כשקברו רשע בסמיכות לקבר של צדיק, יש להקים מחיצה בין הקברות, ודי במחיצה על פני הקרקע. מחיצה על ידי 'צורת הפתח' אינה נקראת מחיצה לענין זה.

ג. הנהגת 'בדיעבד' לכתחילה מפני כבוד החיים

והנה מצאנו בהלכה כמה וכמה פעמים ש'שעת הדחק' דינה כ'דיעבד' גם לכתחילה. ובלשון רבינו הזקן בשולחנו (בדינים שונים): "כל השיעורים שביארנו כו' אינן אלא לכתחלה אבל בדיעבד כו' או בשעת הדחק כו' העמידו דבריהם על דין תורה כו' ויכול לברך עליהם" (סי' יא סל"ב); "בדיעבד כו' יצא, ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק" (סי' פט ס"א); "בדיעבד כו' יצא כו' וכן אם הוא שעת הדחק כו' הרי זה כדיעבד ויבדוק לכתחלה בנרות אחרות" (סי' תלג ס"ח); "שבדיעבד מעמידין על עיקר הדין וכן אם הוא שעת הדחק כו' הרי זה כדיעבד" (סי' תנא סנ"ג).

וראה שו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קי) שהוכיח כן מכמה מקומות, ואף הוסיף אשר "שעת הדחק עדיף מדיעבד" [ראה גם משמעות בית יוסף או"ח סי' נח. שדי חמד מערכת גט סי' כט אות ו. מערכת ד כלל סא, מערכת כ כלל קט. פאת השדה מערכת ד כלל ל. שו"ת רב"ז ח"ב סי' ז. שו"ת מהר"ם בריסק ח"א סי' פח].

על פי זה, לכאורה היה מקום לומר שבמצב בו קבורת הנפטר בחלקה של אינם שומרי שבת תגרום בושה גדולה לבני משפחתו, באשר הם כולם יראים ושלמים, יש לראות זאת כשעת הדחק, ואזי כשם שנתבאר לעיל שבדיעבד אין מפנים את מי שנקבר במקום שאינו ראוי לו, כך בשעת דוחק כזו רשאים לעשות כן אף לכתחילה ולקברו בחלקת שומרי שבת, אף שבחייו לא שמר שבת.

אמנם, כאמור לעיל, נתבאר בפוסקים שגם בדיעבד שכבר נקבר רשע אצל צדיק, יש על כל פנים לבנות מחיצה בין הקברים, והרי בנידון דידן אם יעשו כן לכתחילה קודם הקבורה בוודאי שזה עצמו יגרום למשפחה בושה גדולה, שהרי ברוב בתי הקברות לא מקובל כלל לבנות מחיצה בין הקברים, נמצא שאין בכך פיתרון לענין בושת המשפחה.

זאת ועוד, מצאנו בפוסקים שקבורת רשע בסמיכות לצדיק אינה כדאית אף לרשע עצמו, ומכמה טעמים:

א. בים של שלמה (יבמות פ"ג סוף סי' טז) כתב אודות "מה שנוהגין העשירים לקנות מקום חשוב לקברו כדי להיות שוכבים אצל צדיק, לפי הסברא יוצא שכרם בהפסדם כי אולי אינם ראויים לכך ויענשו מזה". כלומר, קבורת הרשע ליד הצדיק עלולה לעורר עליו קטרוג ועונש. על דרך זה כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קעא ד"ה מ"מ ברשע דף קמב, ד) שכאשר קוברים רשע ליד צדיק הדבר גורם שיחמירו בדינו: "דבהיותו קבור אצל צדיק עונשו יותר גדול, כו' דדנין אותו לפי ערך הצדיק". [וראה גם שו"ת עצי הזית (זילברברג, ח"א סי' כד) ושו"ת פרי השדה (דייטש, ח"ג סי' כט אות ג ד"ה ועוד י"ל) שביארו שטעם ההרחקה הוא מפני ביזיון הרשע ולא מפני צער הצדיק].

ב. יש מהאחרונים שכתבו (שורת הדין ח"י עמ' שעח), שבמקומות שאנשים רוכשים בכספם את חלקת קבורתם, יש להימנע מקבורת רשע ליד צדיק גם מצד דיני ממונות, שהרי "ברור שמי שקנה קבר בחלקת שומרי שבת הרי קנה מקום זה על תנאי שיקברו שומרי שבת בסביבתו, ושוב הוי גם תנאי שבממון, וגם בעצם הקניה שעל מנת כן נקנה מקום הקבר במקום זה, על מנת שיקברו בו ובסביבותיו שומרי שבת ואין היתר לקבור בחלקת שומרי שבת מי שאינו שומר שבת כו' שעל מנת כן נקנו חלקות אלו".

סיכום: אין להתיר לכתחילה קבורת נפטר שהיה מחלל שבת בחלקת שומרי שבת, גם כאשר קבורתו אצל מחללי שבת תגרום בושה לבני משפחתו, הן משום חשש צער ונזק לנפטר עצמו שלא היה שומר שבת, והן משום צער הנקברים שומרי השבת.

_________________

הערות:

[1] ודלא כמו שהבין בשו"ת עצי הזית (זילברברג, ח"א סי' כד), שההלכה למשה מסיני הוא דווקא בהרוגי בית דין ולא בסתם נפטרים, וכנראה שלא ראה דברי החתם סופר.

[2] ולהעיר ממה שכתב ביד אפרים (ביליצר, קונטרס אחרון עמ' מג, ב): "ראשו של עשו שהוא מונח בין ברכי יעקב ודבר ידוע שעשו שונא ליעקב וגם הוי רשע אצל צדיק וצריך עיון קצת ואולי יש לחלק דאחים שאנו וקודם מתן תורה שאני".